תראו, באופן אישי מעולם לא התבוללתי. לא יצא לי, לצערי.
אבל אם בתי, כשתגדל, תבוא יום אחד הביתה ותודיע לי שהיא התחילה לצאת עם, נאמר, חד-קרן, וזה רציני ביניהם, אני כמובן אסביר לה שיחסים – ובוודאי נישואים – בין בני אדם לחדי-קרן הם משהו שאינו לחלוטין בקונצנזוס עדיין, ושמבחינה בירוקרטית זה עומד להיות גיהנום – בפרט כשהם ינסו לרשום את ילדיהם החדי-קרנוֹשיים במשרד הפנים – אבל אם מדובר באהבת-אמת, וזו הבחירה שלה, ברכתי נתונה לה.
כי אין חוקים באהבה. אפילו לא חוקי גזע (או זואולוגיה).
והדבר היחיד שאתם רוצים להגיד לזוג מאוהב – לא חשוב מאיזו עדה או דת – ערב חתונתו, זה "מזל טוב, משתתפים בשמחתכם".
עכשיו; אורן חזן, כידוע, לא חושב כמוני, ומאמין שלוסי אהריש התחתנה עם צחי הלוי לא מרוב אהבה, אלא במטרה חמאסניקית "לפגוע במדינתנו ולמנוע מעוד צאצאים יהודים להמשיך את השושלת היהודית".
כמובן. איך לא. אני מכיר קצת את לוסי, והיא תמיד – באמת, בכל רגע פנוי – לא מפסיקה לחשוב אם אין משהו נוסף שהיא יכולה לעשות כדי לקטוע אחת ולתמיד את השושלת היהודית.
ותראו; אורן חזן הוא בסך הכל דוגמן הבית של אופנת הגזענות הבוטה – עם נגיעות דר-שטירמר– שהגיעה לכאן בשנים האחרונות, וכוללת גם את "זה אנחנו או הם", סלוגן הליכוד לראשות עיריית תל אביב; את חוק "נאמנות בתרבות" של מירי רגב; ואת דרישתו של בצלאל סמוטריץ' להפריד בחדר הלידה בין נשים יהודיות לערביות.
אתם שומעים את הדברים האלה וחושבים לעצמכם: מה? מאיפה זה בא?
ואתם יודעים, כמוני, בדיוק מה ומאיפה. כל אוזן ישראלית סבירה – שגדלה במערכת חינוך ישראלית וקיבלה מספיק שעות שואה וגבורה והיסטוריה יהודית – מזהה מייד את סוג הדיבור הזה על "נאמנות", "הפרדה" ו"צאצאים יהודים". רק שבפעם האחרונה ששמענו את הדיבור הזה היינו בצד השני – הפחות מוצלח – של גדר הגטו. או בצד היותר רטוב של הנילוס.
זו הסיבה שרוב הישראלים לא סובלים דיבורים כאלה. ואל תאמינו לכל מי שאומרים לכם שחזן "בסך הכל אומר את מה שכולם חושבים". לא, הוא לא. הוא אומר את מה שהוא – ועוד, נניח, 300 אלף תומכי "הצל" – חושבים.
אני לא מזלזל ב-300 אלף ישראלים ספוגי גזענות ונוטפי הסתה. זה הרבה יותר מדי. אבל זה לא הרוב. זה רחוק מזה.
כי רוב הישראלים– רובם המכריע – מתביישים בהתבטאויות כאלה. ראיתם את זה באלפי התגובות העוינות שספג חזן. רוב הישראלים גם לא בדיוק נלהבים למחשבה שמירי רגב תחליט בשביל יוצרים מה הם צריכים ליצור, בפרט אם לקחת בחשבון את יצירתה הפרטית האחרונה (שזכתה לביקורות פושרות), "פרצוף חדש". רובם המוחלט של הישראלים לא רוצים לשמוע את נתניהו אומר לתושבת קריית שמונה – לא חשוב באיזה הקשר – ש"את לא מעניינת, את משעממת אותנו". רובם גם לא בדיוק מבינים למה אדם כמו אפי נווה – שמבריח סטודנטית בת 28 לארץ לתועלתו האישית וחונה בחניות נכים למרות שהוא בריא לחלוטין – צריך להיות יו"ר לשכת עורכי הדין ולזכות לתמיכת שרת המשפטים והיועץ המשפטי.
רוב הישראלים לא משתגעים על הרגלי הבילוי וההתבטאות של יאיר נתניהו; על קריאתו של דודי אמסלם "לחקור את החוקרים" שבסך הכל עשו את עבודתם בתיק נתניהו; על העובדה שהחשוד בפלילים ובשוחד דוד ביטן מרשה לעצמו להשתלח ברמטכ"ל; או על שר פנים שהורשע בלקיחת שוחד בתפקידו הקודם כשר פנים.
רוב הישראלים לא מבינים למה דחוף לשר החינוך שלהם לפתוח שנת לימודים בהכרזה על אוניברסיטאות כעל "קרטל" שצריך "לשבור", תוך שהוא מתגאה בהישג בודד: הוספת תואר שלישי למכללה של האלפיון העליון.
רוב הישראלים די נבוכים מול כל הדברים האלה, זאת לא נראית להם כמו התנהלות שלטונית ראויה, והם מבינים שמשהו בסיסי מאוד השתבש פה – ואנחנו אפילו לא מדברים על שחיתויות או פלילים (פה המשטרה ובית המשפט ידברו); אנחנו מדברים על עניין מהותי יותר: על נורמות בסיסיות של התנהגות והתבטאות, על האופן שבו החברה הישראלית רוצה לראות ולתפוס את עצמה, את הציבוריות שלה, את העומדים בראשה.
רוב הציבור – רובו המכריע – מבין את ההידרדרות המהירה, את רמת הפלגנות וההסתה, את אובדן המעצורים והבושה. ורוב הציבור ישמח לאלטרנטיבה, אם רק תהיה לו כזו. אבל אין לו. והסיבה שאין לו היא בני גנץ.
ויאיר לפיד. ואבי גבאי. וציפי לבני. ומשה כחלון. ואורלי לוי-אבקסיס. ובוגי יעלון. וכן, אפילו אהוד ברק.
והרבה אנשים נוספים – בפוליטיקה וגם מחוץ לפוליטיקה, אבל קרובים מספיק או בדרכם אליה.
כל האנשים הטובים האלה שנעים בין הימין המתון לשמאל המתון ויכולים להסיט את הגה הספינה בחזרה לצד השפוי, ההגיוני, הלאומי – ואנחנו לא מדברים בכלל על פוליטיקה או מדיניות; אנחנו מדברים, הרבה קודם, על דרכה של ישראל, על כבודה פנימה, על ערכיה, על סגנונה, על נורמות שלטוניות ואישיות, על קווים אדומים.
וכל האנשים הטובים האלה לא באמת מציעים את האלטרנטיבה שרוב הציבור היה שמח בה משום שמשהו מפריע להם להגיד את המשפט הקשה ביותר להגייה בשפה העברית: אני אהיה מספר שתיים. או שלוש. או שש. אני אהיה איפה שתצטרכו אותי, רק יחד איתכם, כולנו יחד, כי בואו נצליח להגיע, לפני הכל, למקום שבו יש לנו מנדט לעשייה; להנהגה. בואו נעשה את מה שכל משתתף "הישרדות" יודע שצריך לעשות ביום הראשון: לשכוח ממי-נגד-מי – יהיה מספיק זמן לריב אחר כך – ולהקים, במיידי, עבור כולם, בעזרת כולם, מחסה בטוח.
אהוד ברק – הישראלי שעשה השנה הכי הרבה כלום ועדיין השפיע יותר מרובם – ניסח את זה היטב כשכתב: "המפתח לשינוי דרסטי הוא בהתגבשות מערך מפלגות, תנועות ואישים שפונים, כולם יחד – ואני מדגיש, כולם יחד – אל ציבור הבוחרים וקוראים למהפך בהנהגתה ודרכה של ישראל".
אמר ויצא לריצת בוקר בסנטרל פארק, אני חושד.
אבל זה בדיוק העניין; שבדרך לבחירות הבאות עוצרים – חייבים לעצור – בתחנת התרעננות, איחוד ובעיקר מיזוג שורות. בכניסה לתחנה מתבקשים כולם להפקיד את האגו במלתחה ולקבל אותו בחזרה ביציאה.
כי המחנה השפוי – רוב הציבור – רוצה לראות שינוי. רוצה לקבל פטור ממה שמכונה "סביבת נתניהו". וזה לגמרי לא יקרה לפני שקואליציה רחבה מספיק של אנשים טובים מהמחנה השפוי תבוא ותגיד: כולנו יחד. גוף אחד. האגו בצד. ובואו איתנו. למענכם, למעננו, למען ישראל.

(פורסם ב-19.10.2018)