משפחה נורמלית

טור משפחה נורמליתהרגע שבו הכל מתפרק מתחיל משום דבר; אנחנו חוזרים בשישי בערב מחברים, אנחנו עייפים, רוצים רק להשכיב את הילדים ולהישכב בעצמנו, ואז הילדה מתיישבת על הספה בסלון, ובלי שום סיבה ספציפית היא מתחילה ליילל, ואז לצעוק, ואז לצרוח.
עכשיו תראו; הילדה שלי צורחת כמו שלינוי אשראם מתעמלת; ברמה גבוהה, עולמית, זוכת מדליה. היא ממשיכה לצרוח כשאנחנו שואלים אותה בעדינות מה קרה, כשאנחנו מציעים לה במלוא הרוך חיבוק, או ללכת למיטה, או אפילו ממתק. היא צורחת בעוצמה שגורמת לנו לרוץ לסגור חלונות פתוחים בדירה ולהדביק מודעה בחדר המדרגות: "בשישי הקרוב תתקיים בביתנו צרחה שעשויה להימשך עד שעות הלילה. עם השכנים הסליחה".
הילדה לא מפסיקה ליילל ולצרוח. אנחנו מכירים את המנהג הזה שלה – כבר שש שנים, מתוך החמש וחצי שהיה חיה, שהילדה מקפידה לצרוח כשהיא לא מרוצה לגמרי – אבל מתישהו, בשישי הזה, אהובתי נשברת וצורחת עליה בחזרה: "נשבר לי, וגם אני יודעת לצרוח!!".
הילד ואני מצטנפים בשלב זה מתחת למשקוף כמו שלימדו אותנו לעשות במקרים של רעידת אדמה, אבל אז אני מבין שייתכן שאהובתי משוועת לעזרה. או לפחות לאיזו תקיפות גברית שתעשה לזה סוף.
אני מסתכל עליה, והיא חסרת אונים, מיואשת, רצוצה, ופתאום מתעורר בתוכי הענק הירוק הזועם; לעזאזל עם זה. לעזאזל עם הילדה. ואני ניגש לילדה הצורחת עם כל כושר ההרתעה הגברי שאין לי, וצורח עליה שנשבר גם לי, נשבר לכולנו, שהיא חתיכת ילדה מפונקת שלא איכפת לה מאף אחד, ושעכשיו – עכשיו! – היא הולכת למיטה.
ואז אני תופס אותה, מרים אותה מהספה, סוחב אותה – מתפתלת וצורחת – למיטתה, ודי, איך נאמר, משליך אותה על המזרון ומכבה את האור.
אני חוזר לסלון כמפסיד, ושם כבר מחכה לי אהובתי, שצורחת עליי להפסיק עם זה מייד. והילד שלי, שצורח עליי שאני לא אצרח על אחותו, כי היא אחותו.
כולנו צורחים על כולנו בשלב זה. הילדה תורמת קולות גבוהים ממיטתה.
זה רגע של טירוף מושלם – רגע שגורם לך לתהות למה, בעצם, שארבעה אנשים יצטרכו לגור תחת קורת גג אחת משך 18 שנה – מה, רק בגלל ששניים מהם הביאו לעולם את השניים האחרים? זאת סיבה?– וזו אפילו לא פעם ראשונה שזה קורה לנו.
בפעם הקודמת זה קרה כשאמא שלי הגיעה לביקור באיזה אחר צהריים – איכשהו, כשהיא בסביבה המשפחה שלי עושה מאמץ מיוחד להיות כמה שפחות ייצוגית וכמה שיותר "תראי, אמא, איך הבן שלך נכשל אפילו בדבר בסיסי כמו לאלף את הנכדים שלך לעשות את עצמם נורמטיביים כשאת מגיעה לבקר".
אבל הפעם זה קיצוני. בסופו של הערב אהובתי מצליחה לגרור גם את הילד למיטה, וזהו; שני הילדים במיטות, האור כבוי, היא יוצאת מחדרם ואנחנו לא מחליפים מילה עד סוף הערב והולכים לישון – סליחה, סבתא, אבל את כבר ממילא די מתה – כועסים.
למחרת בבוקר אנחנו קמים לשחר של יום ישן. לא שכחנו ולא סלחנו. הכל עוד באוויר. הילדים לא יבואו ויתנו לי על הבוקר חיבוק של מחילה כי הם לא אשתי. גם אשתי לא.
לאורך הבוקר אני שותק בהפגנתיות, ומה שגרוע יותר: אף אחד לא שם לב שאני שותק בהפגנתיות. עכשיו אני מרגיש כמו האישיות הכי פחות מורגשת או רצויה בבית. כמו אוויר.
בסוף, איכשהו – בזכות הילד – אנחנו מדברים על זה. אני מתנצל על שהתנהגתי לילדה באגרסיביות והשלכתי אותה למיטה. הילד מתנצל על שצעק. אני מחבק אותו והוא בוכה קצת בזרועותיי. הילדה מבקשת "סליחה" רפה וחסרת חשק אחרי שהיא מגלה שגורל ארוחת הבוקר תלוי בזה.
זה מאחורינו, לכאורה.
אבל משהו התפרק. הותיר משקע. כלומר, די ברור שהילדים שלנו הם, בשלב זה, אנוכיים, חצופים (וגרוע מזה: חוצפנים) ולא סופרים אותנו, ושאנחנו יכולים להאשים בזה רק, נו, אותם.
כי אנחנו, כהורים, באמת משתדלים לתת להם הכל ולהכיל אותם בכל מצב. ונכשלים איתם שוב ושוב. אולי כי אף אחד לא לימד אותנו איך להיות הורים מלבד הורינו – וכל הכללים שהיו בתוקף בתקופתם כבר מזמן פגו.
לפעמים אני נזכר בפליק הקטן שאמא שלי הייתה מרשה לעצמה להוריד לנו כדי להשיג רגיעה מיידית, ומבין שזה היה לגמרי לא בסדר, ועדיין – היה לה כושר הרתעה שאני, כהורה, פשוט לא מצליח להשיג לעצמי בדיבורים, או באיומים, או בשוחד, בנחמדות, בתקיפות, בחנופה או בהתפרצות. כל אלה לא משיגים לי כלום.
אין לי מושג אם זו הסיבה שהילדים שלי מרשים לעצמם הרבה יותר מכפי שאני הרשיתי לעצמי כילד, אבל אני יודע שבכל פעם שבה העניינים יוצאים משליטה וכולנו שוקעים לתופת של בכי וצרחות, אני שוב מרגיש שהגרלתי את המשפחה הלא-מתפקדת ביותר בישראל. אבל אני יודע שאני טועה; אני יודע שרגעי טירוף מתחוללים כנראה ברוב הבתים – לא שאני אי-פעם אראה את זה, אבל הם בטח קורים לעוד משפחות, לא?
מה, רק אצלנו?
אין לי דרך לדעת. אבל שימו לב מה כותב קרל אובה קנאוסגורד, סופר נורווגי, על משפחתו וביתו: "לפעמים המקום הזה הופך ממש לבית משוגעים, אולי משום שאף פעם לא השגנו את האיזון הנדרש בין מרחק וקרבה, האיזון שנעשה חשוב ככל שיש יותר בעלי מזג תנודתי. וכאן יש לא מעט כאלה" (מתוך "מוות במשפחה").
בית משוגעים, הא? נסה לפעמים אצלי בבית, קרל, ותבין שהמשפחה הנורווגית שלך היא תענוג של נימוס ואכילה בפה סגור, בזמן שכשהמשפחה שלי מאבדת שפיות, אתה מסתכל על יום עבודה שגרתי במוסול.
ומצד שני, יש לנו הרי רגעי חסד ומתיקות מופלאים כל כך. אני נזכר איך רק לפני שבוע, בלונדון, עלינו ארבעתנו על קרוסלת סוסים חשמלית ודהרנו זה לצד זה וצחקנו והיינו לגמרי בתוך הרגע הקצר הזה של אושר משפחתי הרמוני וקיטשי ונטול דאגות. רגע מהסוג שעבורו אתם יוצאים מלכתחילה לקרב המאסף שהוא טיול משפחתי בחו"ל.
ואיך, רק חמש דקות אחר כך, הילדה הייתה צריכה לשירותים, ופחדה מהרעש של מייבש האוויר והתחילה לצרוח, ושוב כולנו צעקנו על כולנו.
והמרחק הזה, בין משפחתיות מהסוג שעליו חלמנו לבין משפחתיות מהסוג הגיהנומי, קצר כל כך. ואין לי מושג אם המשפחה שלי חזקה מספיק כדי לשרוד את כל ההתפרקויות האלה.
אבל אני יודע שזו המשפחה שלי, והיא לא הגרועה שבהן, ואם אני רק אהיה אבא טוב מספיק שעושה ואומר את הדבר הנכון בזמן הנכון, אנחנו נהיה בסדר גמור.
ואני גם יודע שאין לי מושג מדויק איך להיות האבא הזה.

(פורסם בספטמבר 2018)

 

מודעות פרסומת

תגובה אחת הוסיפו את שלכם

  1. R הגיב:

    יש לך, יש לך מושג. לדעתי לצרוח ולהתפרק לפעמים זה טבעי, כל עוד זה במינון סביר. גם אתם בני אדם. אין לי עצות כי זה חלק מהשגרה שלנו, או לפחות היה יותר כי הם גדלו וזה קצת השתפר.

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s