יום שישי. טמפרטורה בחוץ: הרתחה מלאה
התעוררתי בבוקר, השעה הייתה שמונה והילדים היו ערים מזה שעתיים. בשמונה וחצי הם כבר היו ערים מזה ארבע שעות.
לא ידענו מה לעשות איתם מעכשיו ועד שיחלפו 12 השעות שאחריהן זה יהיה לגיטימי להחזיר אותם למקום שממנו באו – המיטה – ובסוף אהובתי אמרה: "בוא נקפוץ איתם לנמל", בטבעיות של מי שמציעה סירוס.
נדמה לי שהנהנתי, כי הדבר הבא שידעתי הוא שאנחנו במכונית, נוסעים איתם למקום שבו לרחובות אין שמות, או צל, או חניה, או סיכוי לגילוי צורות חיים משמעותיות.
חיפשנו חניה לאורך פרק-זמן גלותי, ובסופו התברר לנו שכל הזמן הזה הייתה חניה ממש מתחת לאף של אנשים אחרים בצד השני של העיר. מיהרנו לחנות בה ולהגיע לנמל בהליכה ממושכת. חזרנו לרכב כעבור שעה וחצי, כשכולנו סובלים מחום גבוה, שלשול מילולי והזיות על רותם סלע במזגן.
"בוא ניקח אותם לקניון וזהו" אהובתי אמרה, "נלך לג'ימבורי, בסדר?".
המחשבה על מיזוג האוויר בג'ימבורי בקניון גרמה לי לשכוח לרגע מהעובדה שמדובר בג'ימבורי בקניון, והסכמתי.
רבע שעה מאוחר יותר, כעבור חצי שעה של חיפושי חניה בחניון הקניון ושני סכסוכים מתוקשרים עם נהגים שבגלל אנשים כמותם המדינה הזאת נראית כמו מקום שבו גרים אנשים כמוני – הגענו לג'ימבורי, ואני מצאתי את עצמי משכשך עם הילדים בבריכת כדורים מתחת לאגלי זיעה מרהיבים. המזגן בג'ימבורי קרס כמקובל בעונה, ובעודי חוטף בו-זמנית כדורים בראש מהילדים המשולהבים ועכברת, הסתכלתי בשעון ואמרתי לעצמי: אתה לא יוצא מפה לפני שעוברת לפחות שעה.
יצאנו כעבור שעה ועשרה – ניצחון ראשון שלי במאבק לקיצור תולדות הזמן – ורק כשכבר היינו בחוץ גיליתי שהטלפון הנייד לא בכיס המכנסיים הקצרים שלי. "תנסה להיזכר איפה היית", אמרה אהובתי את מה שהיא תמיד אומרת, ואני לא הצלחתי כי הדחקתי הכל.
דקה וחצי מאוחר יותר כבר הייתי הגבר ההוא שעומד בבריכת הכדורים בג'ימבורי בין עשרות פעוטות וחופר ומשליך לאחור כדורי פלסטיק צבעוניים כמו כלב משוגע שמנסה למצוא עצם שהטמין בחול.
בסוף הטלפון שלי נמצא שם, על קרקעית בריכת הכדורים – שהייתה, באופן חשוד, לחה למדי. "למה זה לח כל כך?" סיננתי לאהובתי ביציאה, בעודי מוריד גרביים ספוגים. "אה, זה רק שתן של ילדים", היא הרגיעה.
המשכנו לכיוון היציאה מהקניון, וממש ליד החניון גיליתי באיחור מסוים שגם המפתחות למכונית נפלו לי מהכיס וחזרתי בצייתנות לפוזיציית הכלב המשוגע שחופר בבריכת הכדורים בג'ימבורי. כעבור לא יותר משבע דקות של חפירות, קללות ומחשבות על פשוט לוותר, להישכב כאן מתחת לערימות הכדורים ולהמתין לכיבוי האורות סופי של המקום או חיי, נמצאו גם מפתחות המכונית על הקרקעית.
הגענו הביתה. נעצרנו ליד הדלת. פשפשתי בכיס השני אחר מפתחות הדירה, וחמש דקות מאוחר יותר  הייתי בחזרה בבריכת הכדורים, חופר במרץ.
יצאתי מהקניון בפעם האחרונה עם המפתחות האבודים ובלי שום טעם ממשי להמשך חיי, וציינתי לעצמי שבסך הכל מצבי טוב יותר מכפי שהיה בבוקר: השעה כבר אחת בצהריים.

*

יום שבת. טמפרטורה בחוץ: סחיטה וייבוש
מייד בכניסה לבריכה השכונתית התברר ששוב יש במקום "הפעלה" – אירוע שבו שלטונות הבריכה מאפשרים לשני מפעילים עם מערכת הגברה איצטדיונית להשמיע בלופ את "גומיגם" תוך שהם צורחים במיקרופון הוראות לילדים במים.
"טוב, אנחנו לא נשארים פה", הודעתי לבחורה בקופה מייד עם ההגעה, "אנחנו מחפשים קצת שקט, לא את הסיוט הרעשני הזה", המשכתי. "אנחנו פשוט ניקח את עצמנו לקאנטרי דקל, שם יודעים להתייחס כמו שצריך ללקוחות שלהם ולתת לאנשים מה שהם מחפשים", הוספתי.
ואז הבחנתי שזה רק היא ואני שעומדים פה, בזמן שהילדים ואהובתי כבר מזמן במים, מזנקים באוויר בניסיון לתפוס חישוקי גומי שהמפעילים זורקים לעברם ושואגים באקסטזה: "עם שיזוף של שוקובו ובגד ים של גומיגם!".
הצטרפתי אליהם במלוא ההתנשאות, ומייד כשההפעלה הסתיימה השתכשכנו עוד כשעה במאות הורים וילדים אחרים ובכמה טיפות מים שהצליחו לחלחל ביניהם, ואז יצאנו. הילד המורעב בלס ברצף אבטיח, קרטיב ובורקס, ואז הלך להסתובב בקרוסלה במהירות שאיימה להחזיר את הזמן לאחור ולחרב את כל הישגיי עד כה בהעברתו.
ואז הוא התיישב על הדשא ויילל שיש לו בחילה איומה.
לקחתי אותו הצידה במהירות, וממש בסמוך לבריכה הילד פלט את מלוא תכולתו, תוך שאני אוחז בו מאחור ומנסה להיראות בו-זמנית לא קשור אליו.
צוות של המקום הגיע במהירות ונראה נדהם למדי לנוכח כמות הנוזל שילד בגודל כזה עשוי (שלא) להחזיק בתוכו, ואנחנו נאלצנו לעזוב את המקום, תוך שאני מיישיר מבט אחרון לעבר הבחורה קופה ואומר לה: "אמרתי לכם בלי הפעלה! עכשיו תראו מה עשיתם".
בקיצור, מכירים את הימים האלה – שלא לומר שבועות – שבהם נדמה שהחיים מתעמרים בכם אישית? הימים שבהם כל מה שנראה שאנשים אחרים עוברים בקלות של טיול בפארק – קימה, עבודה, נסיעות, בית, ילדים, טיול בפארק – מצליח, איכשהו, להתרסק על ראשכם, ובעיות שנדמה שאחרים לא נתקלים בהן בשוטף לא מפסיקות להתנגש בכם חזיתית? רכב נתקע, רמזורים מתחלפים לאדום, צלחות נשברות, דלתות נסגרות, קביעות משתבשות, מחשבים מתרסקים, מלאי אוזל, מאמצים יורדים לטימיון ושוכחים לחזור, והכל מתבצע תחת איום מתמשך של טיגון עמוק בשמש?
ואתם מתחילים לחשוב שאולי באמת יש איזו קללה ספציפית שהוטלה עליכם. אולי איזו קרמה שנשכחה במושב האחורי של חייכם ועכשיו חזרה לנקום. אולי איבדתם משהו שהיה לכם פעם, ומעכשיו זה פשוט הולך להיות מסע ייסורים נצחי לשארית חייכם.
אז החדשות הרעות הן שיש מצב שאתם צודקים. החדשות הטובות הן שקוראים לזה אוגוסט, ומדובר באכזר שבחודשים, וזה עובר. החדשות האמיתיות הן שהתחזית לספטמבר – דומה.

(פורסם באוגוסט 2018)