תראו, אני יודע שהיה שבוע לא פשוט ואפילו – הייתי אומר בשמאלנית ספרותית – שבוע שדגל שחור מתנוסס מעליו, עם עניינים כמו חוק הלאום, חוק הפונדקאות-אבל-לא-בשבילכם-יא-הומואים, וכמובן, החוק שלפיו לא משנה מה אורן חזן יעשה או יגיד, הוא יגחיך את עצמו ואת כל מי שלידו באופן שיגרום לך לרצות למרוט לעצמך איברי גוף שלמים.
בשבוע כזה אני אומר לעצמי: זהו, זה נגמר. אין מה לעשות. למען עצמך ולמען ילדיך, אתה חייב משהו מתוק.
ואז אני הולך לארון המתוקים ומוציא ממנו את השוקולד של לינדט (כרגע אני בסדרת Nice to sweet you הנדירה יחסית) ואת ריבועי הוופל של לואקר, ואומר לעצמי שאני אקח רק שתי חתיכות שוקולד ושני ריבועי ופל, ואז אני עושה ההיפך.
ואז אני גולש להנאתי על גל ענק ומרהיב של מתיקות, שמתנפץ, כרגיל, אל חופי האשמה הנצחיים.
יש לי בעיה, אני יודע, אבל אני מתנחם בעובדה שלא רק לי; גם לילדים שלי. שניהם צורחים מדי ארוחה, כבר לתוך הביס השלישי, "אבא, קינוח!"
בדרך כלל אני אומר להם משהו גנרי כמו "אכלתם מספיק מתוק ליום אחד" – אמירה מדויקת עובדתית שהם מגיבים אליה בעזיבת מקומותיהם ליד השולחן ובפסיעה ישירה לארון המתוקים, שאותו מיקמתי, לנוחותם, בדיוק בגובה שלהם. והם לוקחים משם עוגיות אוריאו.
טוב, הם עוד קטנים ואין להם טעם בשיט – ומה שגרוע יותר: העוגיות האלה מגיעות במארזים פנימיים של ארבע, כך שאם כל ילד לוקח שתיים, לי לא נשאר כלום במארז, ואני נאלץ לפתוח עוד מארז ולאכול מתוכו שתיים-שלוש אוריאוז או אפילו את כולן, כי אם עוגיה אחת נשארת במארז פתוח היא תאבד קריספיות עד מחר.
ואוריאו לא קריספית היא הדבר הכי גרוע שיש.
לכן למחרת אני חייב לאכול גם אותה, כי זה יהיה ממש אידיוטי להשאיר אותה עוד יום במצב הזה, ובטח שאני לא אתן אותה לילדים עכשיו שהיא כבר לא קריספית.
אוקיי, אני יודע; אני מכור למתוקים, אבל אני יכול להפסיק בכל זמן מלבד אחרי האוכל. כי אחרי האוכל – לא חשוב מה אכלתי (בעדיפות: פנקייקס) – אני מוכרח, במיידי, משהו מתוק. לא בקטע של הרגל או רצון; בקטע של מכור. בקטע של מי השמיעו לו את ה-טה-טה-טה-טההה! בפתיחת החמישית של בטהובן, ואז הפסיקו את המוזיקה ולא המשיכו אף פעם, ובשלב כלשהו אתם יודעים שהבנאדם לא יעמוד בעינוי, וישלים בעצמו את ה-טה-טה-טה-טההה! השני, הסוגר. אז השני הזה הוא הקינוח בשבילי.
נכון, אני יכול לנסות לגמול את עצמי ופשוט לא לקחת שום דבר מתוק אחרי האוכל. "תחכה רבע שעה,  והצורך יעבור לך מעצמו", אנשים אמרו לי. הם טעו. אני יכול לחכות גם שעתיים והצורך במשהו מתוק לא יילך לשום מקום; הוא יישאר תלוי בחלל הפה כמו סימן שאלה, כמו ג'אנקי בקריז שעבר לגור על מפתן דלת הדילר שלו והוא נחוש לחכות, לא חשוב כמה זמן, למנה שלו.
אני זקוק למתוקים. עם הקפה בבוקר, בלי הקפה בבוקר, כשאני חוזר הביתה מהעבודה – או ממקומות שהם לא העבודה – וגם סתם בין ארוחות, או במהלכן. אין לי הסבר לזה, אבל מדובר בצורך גופני שאני יודע שייגמר בסוכרת, ולכן אני מנסה להספיק כמה שיותר מתוקים לפני שזה יגיע.
חציתי מזמן את סף ההתמכרות הילדותית לשוקולד – שוקולד הוא בסדר גמור, כן? אבל הוא באמת לחובבנים ומתחילים בענף, ואפילו, כעבור פרק זמן, כמעט מאכזב בפשטותו – ואני מנהל כיום מערכות יחסים סוערות עם קינמון, קרמל מלוח, מסקרפונה, קראמבלים, כנאפה, רובארב, קאפקייקס, מרציפן ומשהו ששופכים עליו חנקן נוזלי מדלי.
לא שזה יפריע לי לחלץ ממכונת הממתקים בעבודה "טעמי" סטנדרטי מדי פעם, כי שוקולד תעשייתי הוא מסורת, ומי שמתכחש למסורת מתכחש לשורשיו ומשם קצרה הדרך להתבוללות או אפילו טימפרור.
אתם מבינים את עומק הבעיה; אני בדרך להיות קרין גורן, רק בלי הקטע של הלעשות-מזה-מקצוע, ובלי שמחת החיים והסקס-אפיל.
אין בזה שום דבר חינני – בעיקר ברגעים שבהם הילדים מסתובבים באזור המטבח ואני בכל זאת נצמד לארון המתוקים ומושך ממנו משהו בלי שיראו, דוחף לפה, מחריש את ההתמכרות, שלא יידעו, שלא ירצו גם. קשה להגיד שאני בנוח עם הדבר הזה; צרבות בוקר וקריז התמכרותי הם עניינים פחות חולפים מההיי הרגעי שבמילפיי הטוב בישראל – זה של ירון שלו ב"טוטו" (כן, אני בונה על אספקה חינמית שוטפת בעקבות האיזכור הזה)  – אבל אני ממשיך כי אין לי דרך להפסיק.
זו התנייה. זו תוצאה, אני מניח, של ילדות בבית שבו אמא רק רוצה שיהיה לנו טוב אחרי שהיה לנו – ולה – כל כך רע, וכל ארוחה מסתיימת בקינוח, וכל קינוח הוא פודינג אסם, או ג'לי תות, או עוגת גבינה משולשת מביסקוויטים עם שוקולד על צידה החיצוני. מתוקים שאמא מכינה לשני ילדיה – כל עולמה הנותר – בזמן המועט שיש לה, ומשדרים לנו מסר ברור וקליט והכרחי: שיש עדיין שמחה בבית הזה. שהעצב התהומי לא בלע את כולנו לאחר אובדן האב ואחרי היגון, ושאנחנו, איכשהו, יכולים לו. שאנחנו ממשיכים. שיש מתיקות שאחרי. ושהמתוק הזה יביס את מליחות הדמעות, גם אם הילד שהוא אני מתיישב לפעמים ליד השולחן כדי לאכול, וללא שום סיבה נראית לעין מתחיל פתאום לבכות.
אני יודע; זה בוודאי פסיכולוגיזם זול שבאמצעותו אני פוטר את עצמי מאחריות להתמכרות המיותרת בחיי, לנזק שאני מוריש לילדיי כפי שאמי הורישה לי, לידיעה הפשוטה שסוכר הוא לא הפתרון; הוא הדרך לחתיכת בעיה.
אבל שיחת הבירור הזאת עם עצמי רק גורמת לי לרצות לשלב בה, לצד הקפה, איזו עוגה. אולי צלוחית עוגיות. נדמה לי שנשארו בראוניז משבת. אני אלך לבדוק. ואז אני אחזור ואגיד לעצמי שהדבר הזה צריך להיפסק, ואין בעצם סיבה שימשיך, ואפשר פשוט לסתום את הפה ולשתות קצת מים במקום.
אבל מים בטעמים, בסדר?
ואני יודע; זה היה שבוע לא פשוט – ואפילו כזה שדגל שחור מתנוסס מעליו – אבל בואו נסתכל על הדברים הטובים שקרו השבוע: טובלרון הודיעו שהם מחזירים את המוצר לתצורתו המקורית ויפסיקו עם הרווח המופרז בין המשולשים.
טובלרון הוא, כמובן, שוקולד תעשייתי משעמם, מיותר, דביק ואנכרוניסטי, וכל מי שעדיין מביא אותו לעבודה כשהוא חוזר מחו"ל עושה לי טובה גדולה. אני מת על זה.
אני שונא את זה.
אני רק רוצה פשוט לשבת במטבח הבית הישן שלנו בחיפה, ושאמא תביא לנו פודינג שוקולד בקערה לקינוח. רק עוד פעם אחת. אחרונה.

(פורסם ביולי 2018)