האמנות האבודה של השיחה

טור ברקובואו נדבר על אייל ברקוביץ'. בואו נדבר עליו הרבה. בלי הפסקה. בלי לתת לו להשחיל מילה באמצע. בלי לאפשר לו להגיב. בלי לשאול אותו שאלה או לחכות לתשובה. בואו נדבר על אייל ברקוביץ' באופן שבו הוא היה עושה את זה.
בואו פשוט נפתח את, סליחה, הג'ורה, לכולנו יש אחת, ונאפשר לה להקיא החוצה כל מה שאי-פעם עבר לנו בראש בקשר לאייל ברקוביץ', קבוצת ההשתייכות האתנית שלו (אה… לשעברים?), מנת המשכל שלו (אה… ממוצעת?) והעובדה שאם אתם מביאים אותו לפה עכשיו, אנחנו קמים והולכים (אה… לא באמת. רק קמים ויוצאים מהאולפן בכאילו).
בואו נעשה את זה, הא?
כי זה מה שמכונה כרגע "דיון", לא?
בואו נדבר על אייל ברקוביץ' כמו שברקוביץ' מראיין את מני נפתלי; משמיע לו את דעתו הממושכת עליו ("פחדן, לא עברת כלום בחיים שלך"), מטיח בו דברים ("אתה לא גבר"), לא נותן לו לדבר ובסוף זורק אותו מהאולפן. ראיון, נו. דיון פתוח. בואו נדבר על ברקוביץ' כמו שברקוביץ' מראיין ח"כים ערבים – כלומר לא מראיין אותם אלא מודיע שבחיים, בפרינציפ, לעולם, ומפה ועד סוף העולם, היקום, היקום כפול מיליון, ובחזרה, הוא לא מתכוון לדבר או להיפגש איתם, ושמישהו ינסה לעצור אותו!
בוגר מאוד.
בואו נדבר על אייל ברקוביץ' כמו שהוא מדבר על ערבים: משמיע נאום ממושך, קדחתני ושוצף, כשהוא מעלה לסדר היום הציבורי את עמדתו המנומקת והמושכלת לפיה מדובר ב"מחבלים", "מרגלים", "שונאי ישראל" ו"סוסים טרויאנים" (אגב, אם ככה יוצא שהם סוסים ערבים, לא? גזע די משובח ומבוקש, האמת).
יודעים מה? בואו ננהל דיון בעניין ברקוביץ'; אני אגיד את דעתי הבוטה, הממושכת והקולנית ואתם תסתמו, סבבה? כי זה בדיוק מה שברקוביץ' תופס כדיון, וזה בדיוק מה שהופך את תוכניתו עם אופירה אסייג לאירוע ששידורו בסלון הבית דורש בסיומו הורדת מים ומטהר אוויר.
העניין הוא שברקוביץ' לא לבד באופן שבו הוא תופס דיאלוג.
לפני כשנה בערך יצא לי להתארח באולפן כלשהו שאליו הוזמן גם שמעון ריקלין. מעולם לא נתקלתי בריקלין קודם, וכששאלו אותי אם זה בסדר שהוא יבוא אמרתי שבוודאי, ובשמחה ננהל דיון. עכשיו תשאלו אותי: רענן, איזו עצה היית נותן היום לרענן בן השנה-פחות-מהיום? ואני אענה: לעולם אל תנסה לנהל דיון עם שמעון ריקלין יותר מכפי שאתה מנסה לנהל דיון עם צ'יוואווה נבחנית שבעליה קשרו אותה לעמוד ונכנסו למכולת לכמה דקות.
כי ברגע שריקלין נכנס לאולפן, לא הייתה לי ברירה אלא להיעלם כליל. ריקלין לא עצר לרגע לשנייה. הוא דיבר וצעק, נפנף ידיים וניער ראש, ובעיקר לא אפשר לאף אחד אחר להשחיל מילה. הוא לא נשם, הוא פשוט פלט ופלט, לרגעים נדמה היה כאדם מקיא שאין לו ממש שליטה בזה. ואז, כמקובל, זמננו תם.
אני משער שריקלין יצא בתחושת ניצחון מהדיון; הנקודה שלו הוכחה: הוא השמיע אותה, ואף אחד לא הצליח לסתור אותה, בעיקר כי לאף אחד, להוציא ריקלין, לא היה סיכוי לדבר.
הוא בהחלט הראה לנו.
והעניין הוא שגם הוא לא לבד.
כי כולנו נאלצים לצפות עכשיו, בלי סוף, בכל האנשים האלה שנעמדים להם באמצע האינטרנט, על רקע מסך שחור או לבן אחיד, ומשמיעים לאורך דקות ממושכות את דעתם התקיפה, הנוקבת, החשוכה או המוארת ובעיקר המאוד-מאוד חשובה בנושאים שבהם אין להם המון מושג, ואנחנו אמורים להקשיב ולהשתכנע משתי סיבות: אחת, שאין לנו שום אפשרות לנהל מולם דיון, ושתיים, שכל מילה שהם נואמים מייד נכתבת על המסך לצידם בפונט גדול מאוד. ולך תתווכח עם פונט.
אבל גם האנשים הנואמים האלה לא לבד. ממש לא.
כי גם ראש הממשלה עבר מזמן לנאומים במעמד צד אחד. גם הוא הפסיק לחלוטין לנהל דיון. את דבריו – במידה שיש לו כאלה – הוא משמיע בצורת מונולוגים ישירים למצלמה, ומעלה לפייסבוק. שאלות? שיחה עם עיתונאים או אזרחים? ישיבה מול בר-פלוגתא? מה הטעם? הבנאדם יגיד לכם ואתם תקשיבו, זה הסידור כרגע.
וכשזה הסידור של ראש הממשלה, בואו לא נתפלא שבכל רחבי ישראל אנשים מאמצים בחום את אופנת המונולוג. ישראלים רוצים עכשיו לנאום לכם, לא לדבר או – בואו תגזימו – להקשיב. אם בכלל, הם ישמחו לדבר למצלמה או מיקרופון או כל אמצעי אחר שלא יענה להם.
אני מבין את זה; אני יודע איך זה מרגיש כשאתה מרגיש שהצדק האבסולוטי, הגמור, הסופי, איתך ורק איתך. גם אני מתעורר בבוקר פה ושם עם התחושה הזאת בדיוק; שכל עמדה של הצד השני היא טמטום גמור, בורות, אי הבנה קולוסלית, ושהעמדה של הצד שלי היא האמת הצלולה שאין בלתה.
העניין הוא שחשיבה כזו – שמניחה שיש איזה צדק מוחלט והוא בהכרח שלך – לא נותנת קרדיט למציאות ולמורכבותה. זו חשיבה אינפנטילית וגרועה, בעיקר כי כאדם בוגר (קטגוריה שאני לא משוכנע שכוללת את ברקוביץ' וריקלין) אתה מבין שהמציאות, בפרט באזורנו, היא עניין מסובך עם צדדים לכאן ולשם. ושמוכרחים לדבר על זה. ובעיקר להקשיב. ושכמאמר ידידי אריסטו, זהו סימן ההיכר של מוח מושכל, שהוא מסוגל להכיל ולשקול דעה גם מבלי לקבל אותה.
בשנה האחרונה הסתובבתי לא מעט עם יועז הנדל – אדם שמכיר במורכבויות – ברחבי האזורים היותר מסוכסכים של ישראל. נפגשנו עם אנשים ודיברנו. היופי שבמפגשים עם אנשים – בפרט מהצד הנגדי לשלך – הוא הגילוי המסעיר שמדובר באנשים. לעיתים קרובות מצוינים, ובוודאי כאלה שעם כל אי ההסכמה, מעניין ואפילו מהנה לדבר איתם.
העניין הוא שהטיעון החם של כרגע, "אף אחד במילא לא משתכנע או יעבור צד", הוא המקבילה הנוכחית ל"אין פרטנר" המיתולוגי; מסוג הטיעונים שסותמים את הגולל. והטרגדיה היא שאין בטיעון הזה כלום; אנשים אינטליגנטים לא משנים את דעתם בבת-אחת, זה נכון, אבל הם מדייקים ומשכללים אותה לאורך זמן, והופכים אותה מורכבת ומרובדת וחכמה יותר, ולפעמים, לאורך זמן, הם בהחלט מוצאים את עצמם במקום שונה מזה שבו התחילו. והדרך לשם אפשרית רק באמצעות דיאלוג, הקשבה, שיחה.
"האמנות האבודה של השיחה", שרה לורי אנדרסון, ולפעמים צירפה לביצוע בהופעה את בן-זוגה, לו ריד המנוח, ברגע שהפך לדיאלוג מושלם. אז הדיאלוג שלנו היה ויישאר, מן הסתם, רחוק משלמות. אבל בואו לפחות לא נהרוג אותו. זה רק יהרוג אותנו.

(פורסם באוגוסט 2018)

 

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s