לוזר

טור כישלוןבזמן האחרון – משהו כמו חמישים שנה – אפשר לומר שפחות או יותר נכשלתי. לא בהכל, ברור שלא – בכל זאת יש לי משפחה, עבודה ומנוי בחדר כושר שגורם לי להרגיש, בכל פעם נוספת שבה אני לא מגיע, שנכשלתי – אבל בשנה האחרונה, בוא נאמר, אני חווה רצף של כשלונות.
רק בחודש האחרון נכשלתי באופן מהדהד ומכאיב בפרויקט מסוים בעבודה. מכיוון שאני בחור סימולטני, הצלחתי להיכשל בו-זמנית ברישום הילדה שלי לבית ספר שבו יש לה סיכוי שלא לקמול. עשיתי הכל כדי שהיא תשובץ לבית הספר הזה, אבל איך אמרה כותרת הסרט הג'יימס בונדי המפורסם שטרם הופק? "הכל זה אף פעם לא מספיק".
בנוסף הבנתי החודש – יחד עם אהובתי – שנכשלנו סופית בניסיון הנואש והמתמשך להפוך את הבית שלנו למקום שאנחנו אוהבים לגור בו.
תוסיפו לזה את הכישלון הכלכלי שלנו – כרגע, עם שתי משכורות, החודש גומר אותנו הרבה לפני שאנחנו גומרים אותו – ופזרו מלמעלה מעט אבקת כישלון הורי, מהסוג אני חווה בכל פעם שבה הילדים עושים מהוראותיי ורגישויותיי סירת נייר, מניחים לי אותה על הראש, מצביעים עליי וצוחקים.
וזה רק החודש האחרון.
כי ברקע תמיד מהדהדים הכישלונות המתמשכים – אלה שמלווים כמקהלה את הכישלון התורן שבחזית: הכישלון לממש את הפוטנציאל האמיתי והמלא שלי. הכישלון החברתי. הכישלון לראות עולם (או לפחות את הקאריביים. וגלפגוס. ועיר המלכים באילת). הכישלון להשלים ולקבל את מה שקורה להורים בזקנתם. הכישלון להישאר רזה. הכישלון לחיות כמו השכנים.
למעשה, כמעט מדי בוקר אני פותח את היום אופטימי ומלא בכוונות, תוכניות ושאיפות, ומדי לילה אני מסיים אותו נואש, מרוקן, מכיר שוב בכישלוני.
והכישלון, נדמה, הפך להיות המטרידן של חיי: הוא מטלפן, מסמס, מחכה לי מתחת לבית, שולח פרחים (נבולים. בכל זאת, כשלון) ומתחנן שנהיה ביחד. וכשאני מסרב, הוא כופה את עצמו.
איך זה מרגיש, להיכשל? אני לא צריך לספר לכם. זה כואב ושורף ומקומם ומרתיח, ובעיקר מייאש ומדכא וגורם לך לרצות להיכנס למיטה ולצאת בחיים הבאים, או באלה שאחריהם. זה אוכל אותך, ואת מעט הערך העצמי שלך, מבפנים.
הכישלון מכאיב פיזית, כמו התנגשות עוצמתית עם הראש בזכוכית שקופה מדי שלא ראית. הכאב החד מתערבב עם זעם, הכרה בטפשותך, קוצר-ראייתך, ניסיון להאשים מישהו (מי ניקה את הזכוכית הזאת כל כך טוב?!) ולבסוף הכרה פשוטה בעובדה שאתה לבד בזה.
אבל בזמן האחרון משהו מגוחך קורה עם הכישלון בעולם: הולך לו טוב. תרבות מערבית שלמה ושקרית משדרגת אותו ל – בהעדר מילה טובה יותר – הצלחה. משהו לשאוף אליו. כמעט ספורט תחרותי שכולנו נקראים לקחת בו חלק.
"כדי להצליח חייבים להיכשל" הוא סוג של מוטו לסדרת אירועים מצליחה שרצה ב-200 מדינות וגם בישראל תחת השם FuckUp Night, ומעלה לבמה סדרה של דוברים, שכל אחד מהם מספר משך כמה דקות על הכישלון הגדול שלו. מחיאות כפיים וכל הכבוד, לוזר.
האינטרנט, מצידו, רואה בכישלון את אחד ההישגים האנושיים הגדולים והנעלים. אינספור אתרים ובלוגים תחת שמות כמו "כישלון בדרך להצלחה", "ללמוד מהכישלון" ו"כישלון הוא ההצלחה החדשה" מציעים לי להתיידד עם הכישלון ואז לקחת אותו אליי הביתה, לישון איתו כפיות ולעשות איתו ילדים. אפילו יצירתו האינטרנטית המונומנטלית של הרב ותופעת הטבע יצחק פנגר עונה לשם "לחבק את הכישלון". והוא צריך לדעת, אני מניח; בכל זאת הוא מופיע בערוץ 97.
הכישלון הפך רצוי ומוערך. גם יחידת העילית הנחשקת בצה"ל, זו ששיגרה לאזרחות את הכמות הגדולה ביותר של מצליחנים – 8200, מה איזה – ערכה לא מזמן ערב כשלונות שבו דיברו בכירי יוצאיה על כשלונותיהם.
במילים אחרות, אם פעם העולם טען שהכישלון הוא יתום ולהצלחה אבות רבים, המצב כרגע הוא שאינספור אבות פוטנציאליים עומדים בתור כדי לאמץ לעצמם כישלון-מחמד.
וזה בולשיט.
כי אם יש דבר אחד משותף לכל האנשים, המנטורים, הדוברים, ההייטקיסטים ויוצאי היחידות שמספרים לכם בהתרגשות על כשלונותיהם הוא שמדובר, תמיד, במצליחנים מוחלטים. אתם יודעים מתי אתם "לומדים" ו"גדלים" מכישלון? רק כשאתם יכולים להרשות לעצמכם, כלכלית ורגשית, את הכישלון הבא. רק כשאתם אקזיטיונרים מצליחים שמשחקים עם הזמן והכסף שנמצאים ברשותכם ללא הגבלה.
ולרובנו אין סיכוי כזה. אני כבר לא אקנה או אבנה בית אחר, או אתחיל עסק אחר, או אחליף לעבודה לגמרי אחרת, או אעשה ילדים אחרים, או אחיה במקום לגמרי אחר, פשוט כי אין לי איך. לכישלון יש מחיר ומשמעות ובעיקר השלכות ארוכות-טווח. זה לא מתקן בגן שעשועים שנפלת ממנו והופ, אתה עולה מחדש.
אז כן; אני יכול לצפות בהרצאתה המאלפת של אליזבט גילברט, מחברת "לאכול, להתפלל, לאהוב" ב-TED על "כשלונה" להוציא ספר המשך מצליח; או לסיפוריה המדמיעים של ג'יי.ג'יי רולינג על שנות הרעב שבהן כתבה את "הארי פוטר" על מפיות נייר משומשות בבתי תמחוי.
אבל זה שטויות. אלה אינם סיפורי כישלון, אלא סיפורי הצלחה מטורפים ונדירים במסווה נוח ומעורר הזדהות של "כישלון". סיפורי כישלון שהעולם מוכן לקבל רק ממי ובתנאי שהפכו בהמשך להצלחה עצומה. ואלה בדיוק האנשים שימכרו לכם קלישאות קאוצ'ריות זולות ויזכירו את הנרי פורד שהפסיד את כל הונו בטרם הצליח; את תריסר דחיותיו של ג'ון גרישם מהוצאות ספרים; את 27 התשובות השליליות שקיבל ג'יימס ג'ויס; את נשירתם מהארוורד של גייטס וצוקרברג; ואת חולצותיו המוקדמות, הלא-אפורות, של לירן חולצה-אפורה.
העניין הוא שבסוף, עבור רובנו המכריע, כישלון הוא לא הדבר הטוב ביותר שיכול לקרות לנו. למעשה כישלון הוא אחד הדברים האיומים והבלתי נסבלים ביותר, ואם יש דבר אחד שהוא מלמד אותנו זה שאנחנו צריכים לחזור למלצר, או לבקש כסף מההורים, וזה קצת מביך כשאתם בני 30, 40 או, שלא תדעו, 50.
כישלון יכול ללמד אתכם משהו – בעיקר לגבי פניות בחיים שלא כדאי לכם לקחת פעם נוספת, אבל אל דאגה; סביר שאחרי הכישלון ממילא לא תוכלו להרשות אותן לעצמכם. כישלון הוא אומללות גמורה שאין לה שום ערך לכשעצמה. וכישלון יכול להיחשב ל"הצלחה" רק בעולם הפוך כמו זה הנוכחי, שבו נשיאי מעצמות ייצוגיים הם מטרידנים ועבריינים; ביריונים הוא קורבנות; פולנים הם אמריקאים כשזה מגיע לחלקם בשואה; עוני הוא "שגשוג"; עובדות הן "פייק"; ואי-עשייה מדינית לאורך שנים היא "הישגים".
אבל במציאות העובדתית, כישלון הוא פשוט כישלון. הוא לא ייתן לכם כלום, רק ייקח. אז פשוט נסו שלא להיכשל. ואם נכשלתם, זכרו את מה שטובי המצליחנים לימדו אותנו: כולנו נכשלים. אבל אתם יותר.

(פורסם ב-13.7.2018)

 

 

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s