כמו כל מחלה כרונית שמתחילה כמעט בלי שהחולה יבחין, גם אני לא ייחסתי יותר מדי חשיבות לסימפטום הראשון, כשהילד בא ואמר שהוא רוצה כלב. "יופי, חמוד", אמרתי לו, כמו שאני מגיב על כל דבר שהילד אומר, כי אני הורה עכשווי ואנחנו נותנים לילדים חיזוק חיובי – מרגע שהם נולדים ועד הרגע שאנחנו מתים – על כל דבר שהם אומרים, עושים, חושבים, רוצים, דורשים, בועטים, צורחים והורסים.
הילד הזכיר את עניין הכלב פה ושם בעוד כמה הזדמנויות, אבל אני המשכתי להגיד לו שיופי, ולהגיד לעצמי שזה תיכף יעבור. הילד מעולם לא באמת התעניין בבעלי חיים – ניסיונות מוקדמים לקחת אותו לספארי גילו שהחיה האהובה עליו היא הטרמפולינה בתשלום נוסף, וכשהוא מבחין בכל סוג של חיה מעופפת או זוחלת באזור הבית ורואה שאני עומד להרוג אותה הוא נזעק במלוא הרגישות: "אבא, תהרוג אותו כבר".
אבל את הכלב, איכשהו, לא הצלחתי להרוג. זה לא עבר. למעשה – כמו כל כלב שאני מתנגד לו נחרצות – הוא רק התחזק בסקרים. הילד הפך מוכוון מטרה מאי-פעם. הוא זימן אותי לשיחות. הוא אמר: "אבא מתי אנחנו יכולים לדבר על זה?" וכשעניתי "לעולם לא" הוא בכה, וכשהחלפתי את התשובה ל"אחרי החגים הנוראים" הוא בכה, וכשנשברתי ואמרתי לו: "טוב, אחרי שתהיה בן תשע נדבר על זה", הוא התרצה ובכה.
"אבל אני אטפל בו, אני אוציא אותו, אני אאסוף לו קקי, אתה לא תצטרך לעשות כלום", הילד דקלם תוך שהוא מבצע חיקוי מושלם שלי בגילו, כולל החמידות, התמימות וכוח-העל לנג'ס לזולת עד אובדן חושים. כן, אני בהחלט זוכר את הרצון הבוער הזה לכלב; גם אני חשקתי בכלב בעוצמה שבה אני חושק כיום ביקיצה טבעית, ואמא שלי, בתורה, ידעה שאסור לה לתת לי כלב, אחרת היא תמנע ממני להפוך לחלק משרשרת הקורבנות וההתעללות בחסרי-כלב שתאפשר לי, בתורי, למנוע כלב מהילד שלי.
"אבל אתה היחיד בבית שלא רוצה כלב", משמיע הילד שלי את טיעונו הסופי, והוא צודק; אני באמת היחיד. אהובתי הייתה מסכימה גם לצמד בואשים, סוריקטה וחד-קרן אם הילד היה מבקש לגדל אותם בבית, ואחותו הקטנה אומנם מפחדת מכלבים, אבל ממנו יותר.
נשארתי אני. רשע אולטימטיבי יחיד. הקלוגהפט של הבית. עכשיו תראו; אין לי שום דבר נגד כלבים, אולי מלבד העובדה שאני לא סובל את החיה הנבחנית, המשירה, המשתינה, המלקקת, מכשכשת, מרחרחת, אובר-אנרגטית הזאת, שמפיצה בבית ריח כלב  (שזה ההיפך, ברמה הפסיכומטרית, מניחוח אישה) ומנסה תמיד לזנק לעברי, אולי מכיוון שהיא מריחה את החשש שלי; החשש שהרצועה על סף משבר הומניטרי שבסופה תקרוס ותשחרר את החיה הנלהבת מדי.
שלא לדבר על נטייתם של כלבים לשבת לידך בלשון משורבבת כשאתה מתיישב לאכול ולבהות בך במבט של תן-ביס. וכמובן הדרך הכלבית מאירת-הפנים לקבל את פני מי-שזה-לא-יהיה בסדרת נביחות אלימה בכל פעם שהפעמון מצלצל. בקיצור, הייתי אומר שכלב הוא טכנולוגיה לא בשלה עדיין, ולרוב גם מלאה באגים.
אז אומרים שחתולים הם אנוכיים, אבל חתול לא רוצה ממך כלום זולת כמה גרושים לאוטובוס לחולון, שם מחכה לו המשוגעת שמאכילה אותם; כלב, לעומתו, צריך שתוציא ותביא אותו, תשחק איתו, תתייחס אליו, תגדל אותו, תיתן לו את הרכב ליציאות ותממן לו בילויים מפוקפקים במתחם הכורסה שבסופם תבוא איזו כלבה ותדרוש שאתה, בתור הבעלים, תיקח אחריות. אז מי אנוכי כאן עכשיו?
אבל הילד שלי לא רוצה חתול. או דגים. או דגים וחתול ביחד – אירוע שהבטחתי לו שיספק לכולנו שעות של בידור והנאה. הילד שלי רוצה כלב. "קטן", הוא מפציר. אבל אם יש חיה שאני שונא אפילו יותר מכלבים, מדובר בכלבים קטנים.
והלחץ הולך וגובר. כרגע הוא כבר הצליח לגייס לשורותיו את אהובתי, שהבטיחה לו שהיא תדבר איתי על זה – נראה אותך, קדימה – ומדי ומדי יום הוא מלטף כלבים זרים בגינות השכונה ומקבל מבעליהן טיפים בנושא אילוף, פרעוש ושכנוע אבות.
הדבר הנכון לעשות יהיה, כמובן, להגיד לילד את האמת: שלא יהיה כלום. שעל גופתי החיה. שאני אביך, לוק, והכוח איתי.
אבל אני לא אומר את זה; לא, אני מעדיף אסטרטגיה תמר-זנדברגית יותר של לא להודות באמת אלא ללכת, ככל האפשר, סביבה; אני אומר דברים כמו "תגדל קצת ונראה", "תגדל הרבה ונראה", "בסוף הפריץ ימות או הכלב ימות" ועוד צירופי מילים בארמית.
אבל איכשהו, אני יודע שאני חי על זמן שאול; שייתכן מצב שבסוף אני אכנע ואביא את הכלב שישבור את גב הגמל. כי זו, אני יודע, תהיה נקודת השבירה האמיתית (כגמל); כבר כיום, כשאני נכנס הביתה בסיומו של יום עבודה, אני סוקר במבט חטוף את הגיהנום הקטן שתמורתו משכנתי את כל חסכונותיי ועתידי, ושום דבר מזה לא באמת מרגיש שייך אליי או אפילו דומה למה שרציתי ודמיינתי: ערימות הצעצועים בכל פינה בסלון; המטבח העולה על גדותיו מכלים, אריזות ושיירים; הרצפה המורכבת, בשלב זה, מפירורים; ערימות הבגדים והמגבות המוטלות כגוויות במקום שבו נורו; והשיר הארור של נטע ברזילי שאהובתי שוב הסכימה לשים להם.
אני נכנס הביתה, מזכיר לעצמי לנשום עמוק, מניח את התיק בצד ותוהה, בעצם, האם ואיך אלה החיים שלי.
ועכשיו אני מדמיין שלכל זה יצטרף גם כלב מתרוצץ. הוא ינבח כשאני אכנס בדלת, יירד מהספה המכוסה ממילא בנשורת שלו, יקפוץ עליי, ילקק אותי (באיזה אופן רוק של כלבים נחשב לגיטימי? לעזאזל, מדובר בנוזלי גוף של חיה שכרגע נמרחו עליך!) ואז אני אצטרך להוציא אותו, לאסוף את צרכיו ולהראות לו אהבה מזויפת.
הכלב ישבור אותי, אני יודע. הכלב יגרום לי להגשים את נבואתו של דיוויד בירן, לתפוס את ראשי בין ידיי ולזעוק: אלוהים, מה עשיתי?
כי התחושה היומיומית הזאת – לפיה החיים שלי הם כרגע בלגאן לא הגיוני ואינם באמת שלי, אבל זה בסדר, הילדים יגדלו קצת ואני אחזור לתפוס שליטה, להתעסק בעצמי ולגור בבית שקט שמשקף את מי שאני – התחושה הזאת תלך עוד יותר לאיבוד בעקבות הכלב. הכלב יהיה כתב הכניעה שלי; הוויתור הסופי על המעט בבית שאני עוד מזהה כשלי. על רצונותיי, העדפותיי, צרכיי, עצמי. והשאלה האמיתית היא עד כמה אני מוכן לוותר על עצמי לטובת אושרם של הילדים. והתשובה האמיתית היא שלא יהיה כלב, ואולי עדיף שאני פשוט אגיד את זה לילד מפורשות.
אבל איכשהו, בכל פעם שאני בא לעשות את זה, נראה לי שיהיה כבר קל יותר לקפוץ איתו לתנו לחיות ולחזור עם כלב. ובלעדיי.

(פורסם ב-30.3.2018)