האיש שלא אכפת לו מהילדה שלו ישב איתה במקדונלדס בשבוע שעבר. היא הייתה אולי בת ארבע, רזה וקטנה. הוא היה אולי בן בליעל, גבר גדל-גוף וכבוי מבט. על המגש הקטן מולה הוא הניח טלפון נייד ובו רץ פרק של "דורה", והוא אפשר לה לאכול תוך כדי שהיא יושבת מולו וצופה בפרק. מבטה של הילדה נע בין המסך לנאגטס. היא מעולם לא הרימה ראש או מבט לעבר אביה, מעבר לשולחן, שממילא נראה לחלוטין בלתי מעוניין בה.
האבא, מצדו, היה מרוצה. הצורך לדבר איתה, לתקשר איתה, לעשות איתה משהו, נחסך לו. הוא היה גבר חופשי. במקדונלדס.
ככה הם ישבו משני צידי שולחן הפלסטיק – אבא ובת – בשתיקה גמורה. היא בוהה במסך, הוא בוהה באוויר. מדי פעם הוא העביר לילדה את כוס השתייה ואמר: "תשתי", והחזיק את הכוס בזמן שהיא לגמה – אצבעותיה הקטנות ננעלות על אצבעותיו השמנות – וזהו. אחר כך הוא החזיר את הכוס למקום ואת מבטו למקום אחר, והיא חזרה למסך. באותה מידה היא יכולה הייתה להיות הכלב – או חזיר החצר – שלו; האבא הזה פשוט הניח את קערת האוכל לפניה ואז התעלם ממנה.
שנאתי אותו.
מאכיל את הילדה בג'אנק – אני מדבר על מסך הסמאטרפון – ולא מוכן, אפילו ברגע הבודד הזה שבו יש לילדה את אבא שלה כולו לעצמה, לעשות את המינימום ההורי: להיות איתה. לדבר איתה. לשאול אותה אם טעים. לראות את הילדה שלו.
איזה הורה עלוב.
נתקלתי בהם בשבת האחרונה בסניף מקדונלדס שאליו הגעתי עם הילדים כי גם אני הורה עלוב שמנסה לזכות באהבת ילדיו באמצעות כניעה לגחמותיהם הנלוזות, להלן נאגטס עוף (עשוי להכיל פוליאסטר) ומשהו בשם גלידה פיצוץ (עשוי להכיל אשמה הורית). ושם ראיתי אותם; את אבא אטום ובתו הקטנה, שעומדת לגדול ולהפוך לנערה שמנמנה מעודפי מזון מהיר ותעשייתי, נואשת לתשומת לב אנושית שהוריה חסכו ממנה.
וחשבתי לעצמי: אני טוב יותר. הנה אני יושב פה עם הילדים, מדבר איתם, צוחק איתם, מקשיב להם, ובעיקר סופר את הזמן לאחור, לרגע שבו נגיע הביתה והילד יילך למחשב והילדה לבובות שלה ואני לשנ"צ. הרגע שבו אני אצליח להזדכות עליהם.
אז אולי, בעצם, אני לא טוב יותר? אולי גם אני, בסוף, מעביר את הזמן עם הילדים בעיקר כדי להגיע לזמן בלעדיהם? שמח על כל רגע שבו הוא במחשב והיא רואה משהו בטלוויזיה ואני יכול לשבת בצד ולגלול את הפייסבוק שלי בשקט?
אולי אני לא טוב בהרבה מאבא אטום, כי גם אני – כמו רובנו – לא עומד במבחן ההורות האמיתית, המשקיעה, היוזמת, המחנכת. אני לא מבלה איתם שעות באינטראקציה עמוקה ואמיתית, ואני ממהר להישמט מרצון לתוך סיסמאות ריקות כמו "שקט ייענה בשקט" (הם בשקט בלעדיי? אני בשקט בלעדיהם) ו"חיה ותן לחיות" (הם חיים? אני חי? שני הדברים קורים בו-זמנית בחדרים נפרדים של הבית? בוא נשאיר את זה ככה). אולי גם אני קלישאה גברית חבוטה מתוך סיטקום אדיר-מילרי; האבא שרק רוצה לחמוק מחובות ההורות ושיעזבו אותו במנוחה.
אז נכון, אני לא אבא אטום; אבל אני תמיד אעדיף להיות בעולם המבוגרים בזמן שהילדים שלי "מעסיקים את עצמם" – הנה, צירוף המילים הנחשק הזה. אני מחזיק מעצמי הורה טוב – אבל על סמך מה בדיוק? כי הייתי כזה פעם? בואו נודה; קל להיות הורה טוב, אפילו נפלא, כשהם פעוטות. קל להשאיר אותם בחיים ולגרום להם אושר כשהם בני שנתיים-שלוש. אבל השנים שאחר כך הופכות מסובכות באמת; השנים שבהן אתם צריכים ממש, נו, לגדל אותם. להפוך אותם למשהו. לעניין אותם, להכיר להם את העולם, את היידע, את היכולות.
וזה כבר לא עניין טכני של האכלה ושינה. וזה דורש השקעה ממשית של זמן ואנרגיה ומחשבה ובחירה ובעיקר התמסרות ממשית לילדים ולחייהם. ולרובנו פשוט אין כוח לזה. אנחנו נשארים הורים מסורים, אבל אנחנו לא הורים משקיענים (ולא, לעשות לו עוגת יומולדת מבצק סוכר בצורת לוחמת נינג'ה מפורטנייט זו לא משקיענות). רוצים להשקיע? תבלו איתם אחר צהריים שלם – שלוש-ארבע שעות רצופות – במשחקים שאתם אשכרה משתתפים בכולם. בקריאה משותפת. בטיול. בשיחה. מסוגלים?
אל תסתכלו עליי. אני מסוגל, ברור, אבל רוב הזמן אני מתחמק מזה. כי, אתם יודעים, יש לי עבודה. כדי לפרנס אותם, ברור. כל התירוצים מוכנים לי בשליפה.
ואולי הסיבה שאני מעדיף להעסיק את עצמי בנפרד מהם היא שגם הם, יותר ויותר, מעדיפים את זה ככה. הם הרי שוקעים בהתמדה לתוך עולם שמביס אותי: עולם של מסכים ומשחקי מחשב וגיבורי יוטיוב עילגים, עולמם המוזיקלי הצר כארון של עומר אדם ודורון מדלי. וכל כוונותיי המקוריות – לתת להם טיולים, ספרים, מדע, מוזיקה טובה – התפוגגו זה מכבר לטובת יומיום של כניעה לעוד השמעה של נטע ברזילי בשירה היחיד. ועוד חצי שעה במחשב מעבר לזמן שנקבע מראש. ועוד ממתק שאין לי כוח לריב עכשיו רבע שעה על העובדה שהוא אחד-יותר-מדי. אז אני נכנע. מוותר להם ולעצמי.
כן, אני יודע; יכולתי – אני עדיין יכול – להיות תקיף וקשוח איתם. יכולתי לכבות מסכים, לקצוב זמנים, להעיף מהבית מכשירים, להפציץ דיוויד בואי בסלון שלוש שעות ביום ושיתרגלו. אני מניח שמיכל דליות המקורית (זו שלפני הנוכחית, שמטפלת בלעדית בחטיפים) הייתה מצווה עליי לעשות בדיוק את זה. אבל האמת היא שאין לי כוח להפוך לסוהר הקשוח הזה ולהיות בעימות נצחי איתם. אז אני לא.
ואני יודע שההורות, בזמן האחרון, מייאשת אותי, כי נדמה שאין לי דרך לנצח; אין לי היכולת להתמסר להם לחלוטין, ואין לי הרצון להתנתק ולשטר אותם לחלוטין. אז אני מסתפק בלהיות בסדר, בלשרוד, בלגדל ילדים בינוניים לתפארת מדינת מה-שלא-יהיה-פה-כשהם-יגדלו. אבל אני לא מצליח להפוך אותם למצוינים, וגרוע מזה: אני מקבל– קודם בהתנגדות ולבסוף בהכנעה – את כל הג'אנק הנמוך שהם מכניסים לחייהם והביתה.
אז במה אני בעצם טוב יותר מאבא אטום במקדונלדס? אוקיי, אני לא אדחוף להם סמארטפון בזמן האוכל, אבל אני גם לא אקח מהם אותו לפני ואחרי האוכל, כשהם לוקחים אותו ממני. אני נכנע להם. אני רק עוד הורה שרוצה לחזור הביתה – לעולם המבוגרים – בשלום. ההורות מביסה אותי, בעיקר כי אין לי מושג איך לנהל אותה נכון. ואני, לעזאזל, כל כך עייף.
אז אבא אטום ממקדונלדס – אם אתה קורא את זה (בטח בזמן שהילדה שלך אוכלת סוכריות גומי משקית תוך צפייה בטלוויזיה) – בא לך בירה הערב, אחרי ההשכבות? בוא נהיה חברים לייאוש.

(פורסם ב-29.6.2018)