תגידו, אני יכול לנצל את העמוד הזה, רק פעם אחת, למטרות אישיות לגמרי?
טוב, מה אני שואל, אני פשוט אעשה את זה: תעזרו לי. בבקשה. אני הורה במצוקה. הילד שלי נפל בפורטנייט – אם אתם לא יודעים מה זה, פשוט תתרחקו מכאן, תעבירו עמוד, אל תנסו לברר, אל תחשבו על זה יותר – ואין לי מושג איך לחלץ אותו. ניסיתי הכל. איומים, צווי הרחקה, הגבלת שעות, תוספת שעות בניסיון לגרום לו למיאוס; כלום לא עובד. הילד שלי הוא גילי ארגוב אצל מני פאר; טוען שהוא לא רק נקי, אלא גם יכול להפסיק מתי שבא לו. כולנו יודעים ששני הדברים לא נכונים.
לעזאזל; פורטנייט הוא משחק מחשב שמאיים כרגע על עתיד המין האנושי, כי כמו שזה נראה מכאן, כשהבנים שלנו יגדלו ויגיע זמנם להתחתן עם הבנות ולהמשיך את השושלת, הם בדיוק יהיו באמצע משחק. "אמצע משחק", אגב, הוא נקודה בזמן שאחריה יכולות לבוא עוד ארבע דקות או 50 שעות, אבל קל לזהות אותה לפי הצרחה שבוקעת מכיוון הילד שלכם בעודכם מבקשים ממנו לבוא כבר לאכול או לעזור לקבור את סבא: "אני באמצע משחק!"
כשהילד שלי ביקש ממני להוריד לו את זה, לא חשדתי בכלום; להיפך, שמחתי. יודעים למה? כי אם יש דבר אחד שעושה לי טוב אפילו יותר מהיכולת לשמח את הילד שלי, מדובר ביכולת לשמח אותו בחינם, וההורדה הייתה חינמית לגמרי.
אחר כך הצצתי במשחק, ואומנם אנשים מסתובבים שם עם גרזנים במטרה לחסל זה את זה, אבל מצד שני, ברגע שהם מצליחים בחיסול, הם רוקדים ריקוד קטן וממש חמוד ומצחיק.
אני מודה; הריקוד הפך קצת פחות מצחיק כשהילד שלי התחיל לרקוד אותו בעמידה, באכילה, בהשתנה ומתוך שינה – אבל עדיין חשבתי שמדובר במשחק לא מזיק, שבו ניסיונות חיסול והסתתרות פוגשים בצורך האנושי הבסיסי לאחוז במפשעה ולנענע את מה שיש לכם – שיקוף די ממצה של כל יום עבודה סטנדרטי אצל כולנו.
הצרות התחילו כשהילד שלי הפסיק להיראות בציבור או בבית והפך לאינו-רואה ואינו-נראה. הצרות המשיכו כשהילד התחיל לחזור כל יום מבית הספר, לגשת לקונסולת המשחקים, לפתוח "פורטנייט" ולא לזוז משם לשארית חייו.
אחר כך הוא השתכלל והתחבר למשחק עם אוזניות ומיקרופון והתחיל לדבר עם חברים שלו – וכמה פדופילים מזדמנים, להערכתי – תוך כדי. ואחר כך הוא הפסיק לחלוטין לנהל שיחות שהמילים המפורשות "שוטגאן", "רייפל", "סנייפר" ו"ויקטורי רויאל" לא מוזכרות בהן ("ויקטורי רויאל", בניגוד לכל אינטואיציה, איננו שמו של מוצר-דגל חדש מבית ברגר קינג, אלא ניצחון בפורטנייט).
העסק הפך מפחיד במהירות: הילד הפסיק לעשות כל מה שעשה קודם (טווח פעילויות רחב שנע בין כלום לבעיטות משועממות בכדור) והעביר כל דקה פנויה – או תפוסה – מול פורטנייט. המשחק שאב אותו בעוצמה של חור שחור. בזמנים הקצרצרים שבהם לא היה בפורטנייט, הילד שלי פיצה בפעילות פרודוקטיבית: הוא בהה בסרטונים של פורטנייט ביוטיוב. זה היה כאילו הוא נחטף על ידי כוח זר ומסתורי שבקע – כמו באיזה סרט שפילברגי ישן – מתוך מסך.
מתי הבנתי סופית שיש לנו בעיה? אולי ביום שבו סרוור המשחק ירד לשעה של תחזוקה – הודעת התנצלות הופיעה על המסך מטעם יצרנית המשחק "אפיק גיימז" (חברה שאני עומד להיכנס בקרוב למשרדיה, ולא לבד; עם גרזן) – והילד שלי נכנס לקריז. אמיתי.
הבנתי שהילד איננו. הוא נשאב. וגרוע מזה: אני אפשרתי לזה לקרות. נתתי לו להישאב. ייתכן שזה היה לי נוח.
התחלתי לקרוא קצת על המשחק הזה והדרכים שבהם הוא פועל על מוחם של ילדים באופן שיגרום להם להתמכרות מקסימלית, והרגשתי כאילו מישהו שם קצת אל-אס-די בתוך אבקת השוקו של הילד שלי. "אפיק גיימז" עושה, על פי הערכות, יותר ממיליון דולר ליום הכנסות מהמשחק – והיא אפילו לא גובה תמורתו כסף כי אין לה עניין בלמכור לכם חכה; היא רק רוצה למכור המון דגים; דגים מהסוג שהילד שלי מנדנד לי שאקנה לו: מטבעות, נשקים, תוספות, כמה עשרות שקלים לכל רכישה שמצטברים למיליון דולר – פדיון יומי של סוחרי סמים נבזיים מספיק כדי התעסק עם ילדים.
הרגשתי כאילו אני מפסיד את הילד שלי לכוח חזק ממני, כי לך תתמודד מול המסכים. לך תביס את הגרפיקה המעולה ותחושת הכמעט-ניצחון הממכרת של פורטנייט עם האמצעים הפרימיטיביים העומדים לרשותך: משחקי כדור בסיסיים, משחקי לוח ואופניים. עולם ישן.
תוך זמן קצרצר הפכתי לאבא שקיוויתי לא להיות; האבא שצועק על הילד שלו. האבא שנותן לילד להרגיש שהוא אכזבה. האבא שאומר דברים כמו "פעם בחיים שלך תקרא ספר", "תצא מהמסך", "אני פשוט אעיף את כל המסכים מהבית הזה", וכמובן "פעם בחיים שלך תקרא ספר, למרות שכבר אמרתי את זה קודם".
הפכתי להיות הורה אופייני בן הדור שלי; עוד אחד שמנפנף לעבר ילדיו הסרבנים בלוחות הקודש של זמנו: ספרים. שיקראו ספרים. למה הם לא קוראים ספרים?
והאמת היא שחלקם קוראים (אבל הילד שלי לא). והאמת היותר גדולה היא שייתכן שכולנו טועים. ייתכן שספרים היו טובים לשעתם (כמה מהם אני כבר קורא כיום?), ושפורטנייט הוא משחק שיכין אותו טוב יותר לחייו הבוגרים. מחקרים שאני מנסה להאמין להם הראו שהמשחק מפתח חשיבה אסטרטגית, עבודה בקבוצה, מעברים מהירים בין קשב ממוקד לקשב מבוזר ושיפור יכולות מנטליות. כמו כן הוא מעודד היווצרות קרישי דם ברגליים שלא זזו שעות.
אבל על מי אני עובד? אני יודע שפורטנייט – והמסכים כולם – לא טובים או מועילים לשום דבר. הם תורמים בעיקר ליצירת מאובנים אנושיים בטרם זמנם. ילדים שיגדלו להיות מבוגרים שיקנו כל מה שתעשיית בידור ממוקדת-מטרה, נמוכה ונטולת חמלה מוכרת להם. אני חושש שמי שגדל על משחקי אלימות, בדיחות גיחי של יוטיוברים, שירים של סטטיק ופארודיות מילוליות עליהם לא נמצא בהכרח בדרכו הבטוחה לעבר היכרות עם הקטלוג המלא של פינק פלויד, הספרים המוקדמים של פיליפ רות' וצפייה נפעמת ראשונה בטרילוגיית "הסנדק".
אוקיי, אני יודע כמה מתנשא זה נשמע, אבל פאק איט; כל מה שאני רוצה הוא שהילד שלי יגדל להיות אדם וצרכן מודע, רגיש ורחב-יריעה, ולא עוד אידיוט שימושי. זה כל כך הרבה לבקש (בלי שיקראו לך מתנשא)?
אז צמצמתי לו דרמטית את שעות הפורטנייט ביום, אבל זה עדיין לא עוצר אותו מלנדנד לי מדי בוקר שאני אקנה לו, סוף סוף, טלפון נייד. הילד בן תשע. לרובם המכריע של הילדים סביבו כבר יש. אני עומד להפסיד הכל במלחמה הזאת. השאלה המרכזית היא איך לפחות אני מחלץ את הילד שלי מהשבי.