מתנות גדולות

טור מתנותחנות הצעצועים הטובה ביותר בניו יורק נמצאת די רחוק מהשדרה החמישית – למעשה תצטרכו לנסוע בשבילה קצת, אבל מה לא עושים כדי לדעת שיש מתנה לילד מחו"ל והפינה הזאת סגורה?
ככה תגיעו לחנות: אתם יוצאים ממנהטן (אל תפחדו, ניו יורק נמשכת גם קצת אחריה), לוקחים מונית קצרה עד לניוארק, משם מטוס, ממנו אתם יורדים ישר ב"סקאל צעצועים" בדיוטי פרי נתב"ג.
זו יופי של חנות צעצועי ילדים – הם מחזיקים כל מה שאין להשיג בניו יורק, כי בניו יורק סגרו את כל חנויות הילדים, ואחר כך גם את הילדים עצמם, באמת שכבר לא רואים כמעט ילדים בשום מקום במנהטן. וב"סקאל" אפשר להשיג לילדים את כל מה שבני גילם בסין סיימו זה עתה לייצר, והם גם ישמרו לכם את הרכישות עד שתחזרו מניו יורק.
וכשהילד הגדול ישאל אתכם, "אבל אבא, אם הבאת את זה מחו"ל, איך זה שיש על זה מדבקה בעברית?" פשוט תגידו לו: "תראה מה עוד הבאתי לך!" ותשלפו עוד צעצוע מהדיוטי, כי אין תשובה לשאלות בלתי אפשריות של ילדים שאי אפשר לקנות בכסף.
עכשיו תראו; מאז שיש לי ילדים ואני מוכרח להביא להם מתנות מחו"ל – ומאז שיש לי אישה והיא הרגילה אותם לסטנדרט של שלוש מתנות לילד לנסיעה, אלא אם מדובר בנסיעה למקום מיושב ואז אנחנו מחויבים בחמש מתנות – הפכתי את סקאל צעצועים לטרקלין הבית שלי בנתב"ג. אני מבלה שם את כל הזמן שנותר לי עד לטיסה, המוכרים כבר מזהים אותי לפי ריח הזיעה הקרה המאפיין אותי – שילוב של אשמה על שהעזתי לנסוע, חרטה על שהעזתי לחיות ופחד טהור להיתפס עם שובי ללא מתנות ראויות לילדים.
אני יודע שהם יירו בי כמו בכלב. כלבלב, למעשה. על בטריות.
ואני לא מגזים; הסיבה היחידה שהילדים עדיין מאשרים לי חמשושים ורגילות מחוץ לגבולות עצמי וישראל היא הידיעה שבסוף כל משפט שאני אומר באנגלית, יושב אחד מהם עם צעצוע חדש, או חמישה.
אבל הפעם אהובתי ואני הלכנו על כל הקופה; שבוע בניו יורק בלי ילדים (ראשי תיבות: שבב"י). אחרי שראינו שם הצגות, תערוכות, חנויות ומסעדות בכמות שתספיק כדי להרוג חשבון בנק בוגר ואשתו, נזכרנו פתאום בנותרים מאחור. בסך הכל היינו רגועים כי מצאנו לילדה מספיק צעצועים של "מפרץ ההרפתקאות" עוד בדיוטי, ולילד הבטחתי לעצמי לקנות (לעצמי) את קסדת המציאות המדומה "אוקולוס גו", שיצאה זה עתה לחנויות בארה"ב ומבטיחה להיות קסדת הווירצ'ואל-ריאליטי הביתית הראשונה שממש שווה לקנות. המחיר סביר, אין צורך בטלפון נייד שייכנס לתוך הקסדה, ומארק צוקרברג עצמו לא חבש אחת בכנס פייסבוק המפורסם ההוא שבו כל השאר חבשו אחת. יותר מזה?
ביום הלפני-אחרון לביקור ניגשתי בזריזות ל"בסט ביי" הסמוכה למלון, ביקשתי לקנות את הקסדה ההיא, והמוכר האדיב הלך בצייתנות להביא לי אחת מהמחסן וחזר רק כדי לבשר לי שהן אזלו. "לא נורא", אמר, "תיכף אני אבדוק פה במחשב באיזה סניפים שלנו יש".
הוא בדק במחשב. וגילה שלא נשאר. בשום סניף במנהטן. אפילו. לא. קסדה. אחת. נקודה. סימן קריאה. אימוג'י של פרצוף ירוק מקיא.
סחרחורת תקפה אותי. ביקשתי כסא, כוס מים וקומפרס קר. הייתי מוכרח לשבת לרגע. "זאת אומרת…", לחשתי לו באנגלית האחרונה שלי, "ש… שאין לי מתנה לילד? שיש לי חמש מתנות שלמות לילדה, ואפילו לא אחת לילד?!"
המוכר הסתכל עליי במבט ההיספאני הזה שיש להם עכשיו, ואז אמר: "אתה יכול לנסות בסניף בברונקס. אני רואה פה שנשארו להם שתיים".
הסתכלתי על המפה, שהראתה לי שלא מדובר סתם בברונקס, אלא בקצה המרוחק ביותר של הברונקס, המקום שבו מתחילה, להערכתי, יבשת אסיה. לרגע שקלתי לקנות לילד משהו אחר, אבל כעבור חצי שעה שבמהלכה ניסיתי לחשוב מה זה יכול להיות, הבנתי שהילד שלי הגיע, בגיל תשע, לגיל שבו שום דבר שהוא פחות ממציאות חלופית כבר לא יספיק.
את הבוקר האחרון שלי בניו יורק ביליתי בנסיעה אינסופית לברונקס. עד רחוב 130 זה עוד היה חביב, אחריו הבחנתי שאני האדם הלבן היחיד בקרון הרכבת התחתית, ולקראת סוף הנסיעה הקרון עצמו נעלם והשאיר אותי ברשות עצמי.
יצאתי החוצה, למציאות חלופית של ניו יורק שאין בה אנשים לבנים – או סטארבאקס, או חנויות שאינן סדקית, או עובדים שאינם מתחום הפילנתרופיה, בקטע של נזקקים. צעדתי במהירות לחנות ההיא, קניתי את הקסדה וחזרתי לרכבת. המחיר במזומן: חצי יום. אבל אין מחיר לידיעה שיש לך מתנה מושלמת לילד.
חזרתי לישראל בביטחון של מי שעומד לשגר את הילד שלו לחלל מרוב אושר (ובסיוע אפליקציה של מסע לחלל) והענקתי לו את הקופסה כמי ששולף טבעת. הילד פתח את הקופסה בהתרגשות, חטף עצבים כי צריך היה לטעון את הדבר הזה, ואחר כך כי זה לא ישב עליו ממש טוב, ואז כי הוא לא הבין את התפריטים באנגלית, ובסוף הוא זרק את זה בזעם. הכרחתי אותו להתיידד עם המכשיר, ובסוף הוא שיחק בזה עשר דקות, קבע שזה סבבה, ושאל אם יש עוד משהו.
מייד שלפתי את כרית הפלוצים והמנטוס המתפוצץ שקניתי בשני דולר באיזה דוכן מטופש במנהטן, והילד היה באקסטזה. הוא שיחק בהם לפחות שעה, סירב להירגע, וכשהצעתי לו לנסות עוד קצת אפליקציות מקסדת המציאות הוא פשוט חתך בחזרה לאקסבוקס שלו, ומאז לא שמענו ממנו יותר. כרגיל.
בערב ניסיתי את קסדת המציאות הווירטואלית בעצמי. נסעתי ברכבות הרים, יריתי במטבעות מוזהבים שטסו בשמיים שהקיפו אותי ב-360 מעלות והרגשתי שוואו, איך כואב לי האף. מהקסדה. ואיך אני נראה ומרגיש כמו אידיוט.
כי המציאות החלופית האמיתית היא זו שמכתיבה, לפחות אצלי בראש, שהילדים מוכרחים לקבל מחו"ל מתנות גדולות יותר מרגשות האשם שלי על הנסיעה, והכי טוב מסכים משוכללים יותר. זו מציאות שבה אני מחויב לחשוב עליהם בחו"ל לא בהקשר של רגש וגעגוע, אלא בהקשר של מחויבות כספית וקופסתית שתריץ אותי, חרד, לחנויות צעצועים. מציאות שבה הורה טוב שווה הורה ששם בצד, עוד בטרם יצא מהארץ, ארבע מתנות לילדים בדיוטי.
רק שהמציאות הממשית היא שהילדים שלי רגילים לזה באשמתי בלבד, ושהמתנות הפכו להתנייה. ערכן הוא חסר ערך; למעשה הילדים ישמחו באותה מידה – שלא לומר במידה גדולה יותר – לכרית פלוצים. הם ילדים (וגם אם לא – מה משמח יותר מכרית פלוצים?). וכן, אני יכול לנסוע לחו"ל לשבוע (אבל לא בקרוב), וכל מה שאני צריך להביא להם בשובי הוא, נו, משהו קטן. ומטופש. ומקסים. ומפליץ.
חוץ ממני, כמובן.

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s