ילד מכור, ילד מותר

טור פורטנייטתגידו, אני יכול לנצל את העמוד הזה, רק פעם אחת, למטרות אישיות לגמרי?
טוב, מה אני שואל, אני פשוט אעשה את זה: תעזרו לי. בבקשה. אני הורה במצוקה. הילד שלי נפל בפורטנייט – אם אתם לא יודעים מה זה, פשוט תתרחקו מכאן, תעבירו עמוד, אל תנסו לברר, אל תחשבו על זה יותר – ואין לי מושג איך לחלץ אותו. ניסיתי הכל. איומים, צווי הרחקה, הגבלת שעות, תוספת שעות בניסיון לגרום לו למיאוס; כלום לא עובד. הילד שלי הוא גילי ארגוב אצל מני פאר; טוען שהוא לא רק נקי, אלא גם יכול להפסיק מתי שבא לו. כולנו יודעים ששני הדברים לא נכונים.
לעזאזל; פורטנייט הוא משחק מחשב שמאיים כרגע על עתיד המין האנושי, כי כמו שזה נראה מכאן, כשהבנים שלנו יגדלו ויגיע זמנם להתחתן עם הבנות ולהמשיך את השושלת, הם בדיוק יהיו באמצע משחק. "אמצע משחק", אגב, הוא נקודה בזמן שאחריה יכולות לבוא עוד ארבע דקות או 50 שעות, אבל קל לזהות אותה לפי הצרחה שבוקעת מכיוון הילד שלכם בעודכם מבקשים ממנו לבוא כבר לאכול או לעזור לקבור את סבא: "אני באמצע משחק!"
כשהילד שלי ביקש ממני להוריד לו את זה, לא חשדתי בכלום; להיפך, שמחתי. יודעים למה? כי אם יש דבר אחד שעושה לי טוב אפילו יותר מהיכולת לשמח את הילד שלי, מדובר ביכולת לשמח אותו בחינם, וההורדה הייתה חינמית לגמרי.
אחר כך הצצתי במשחק, ואומנם אנשים מסתובבים שם עם גרזנים במטרה לחסל זה את זה, אבל מצד שני, ברגע שהם מצליחים בחיסול, הם רוקדים ריקוד קטן וממש חמוד ומצחיק.
אני מודה; הריקוד הפך קצת פחות מצחיק כשהילד שלי התחיל לרקוד אותו בעמידה, באכילה, בהשתנה ומתוך שינה – אבל עדיין חשבתי שמדובר במשחק לא מזיק, שבו ניסיונות חיסול והסתתרות פוגשים בצורך האנושי הבסיסי לאחוז במפשעה ולנענע את מה שיש לכם – שיקוף די ממצה של כל יום עבודה סטנדרטי אצל כולנו.
הצרות התחילו כשהילד שלי הפסיק להיראות בציבור או בבית והפך לאינו-רואה ואינו-נראה. הצרות המשיכו כשהילד התחיל לחזור כל יום מבית הספר, לגשת לקונסולת המשחקים, לפתוח "פורטנייט" ולא לזוז משם לשארית חייו.
אחר כך הוא השתכלל והתחבר למשחק עם אוזניות ומיקרופון והתחיל לדבר עם חברים שלו – וכמה פדופילים מזדמנים, להערכתי – תוך כדי. ואחר כך הוא הפסיק לחלוטין לנהל שיחות שהמילים המפורשות "שוטגאן", "רייפל", "סנייפר" ו"ויקטורי רויאל" לא מוזכרות בהן ("ויקטורי רויאל", בניגוד לכל אינטואיציה, איננו שמו של מוצר-דגל חדש מבית ברגר קינג, אלא ניצחון בפורטנייט).
העסק הפך מפחיד במהירות: הילד הפסיק לעשות כל מה שעשה קודם (טווח פעילויות רחב שנע בין כלום לבעיטות משועממות בכדור) והעביר כל דקה פנויה – או תפוסה – מול פורטנייט. המשחק שאב אותו בעוצמה של חור שחור. בזמנים הקצרצרים שבהם לא היה בפורטנייט, הילד שלי פיצה בפעילות פרודוקטיבית: הוא בהה בסרטונים של פורטנייט ביוטיוב. זה היה כאילו הוא נחטף על ידי כוח זר ומסתורי שבקע – כמו באיזה סרט שפילברגי ישן – מתוך מסך.
מתי הבנתי סופית שיש לנו בעיה? אולי ביום שבו סרוור המשחק ירד לשעה של תחזוקה – הודעת התנצלות הופיעה על המסך מטעם יצרנית המשחק "אפיק גיימז" (חברה שאני עומד להיכנס בקרוב למשרדיה, ולא לבד; עם גרזן) – והילד שלי נכנס לקריז. אמיתי.
הבנתי שהילד איננו. הוא נשאב. וגרוע מזה: אני אפשרתי לזה לקרות. נתתי לו להישאב. ייתכן שזה היה לי נוח.
התחלתי לקרוא קצת על המשחק הזה והדרכים שבהם הוא פועל על מוחם של ילדים באופן שיגרום להם להתמכרות מקסימלית, והרגשתי כאילו מישהו שם קצת אל-אס-די בתוך אבקת השוקו של הילד שלי. "אפיק גיימז" עושה, על פי הערכות, יותר ממיליון דולר ליום הכנסות מהמשחק – והיא אפילו לא גובה תמורתו כסף כי אין לה עניין בלמכור לכם חכה; היא רק רוצה למכור המון דגים; דגים מהסוג שהילד שלי מנדנד לי שאקנה לו: מטבעות, נשקים, תוספות, כמה עשרות שקלים לכל רכישה שמצטברים למיליון דולר – פדיון יומי של סוחרי סמים נבזיים מספיק כדי התעסק עם ילדים.
הרגשתי כאילו אני מפסיד את הילד שלי לכוח חזק ממני, כי לך תתמודד מול המסכים. לך תביס את הגרפיקה המעולה ותחושת הכמעט-ניצחון הממכרת של פורטנייט עם האמצעים הפרימיטיביים העומדים לרשותך: משחקי כדור בסיסיים, משחקי לוח ואופניים. עולם ישן.
תוך זמן קצרצר הפכתי לאבא שקיוויתי לא להיות; האבא שצועק על הילד שלו. האבא שנותן לילד להרגיש שהוא אכזבה. האבא שאומר דברים כמו "פעם בחיים שלך תקרא ספר", "תצא מהמסך", "אני פשוט אעיף את כל המסכים מהבית הזה", וכמובן "פעם בחיים שלך תקרא ספר, למרות שכבר אמרתי את זה קודם".
הפכתי להיות הורה אופייני בן הדור שלי; עוד אחד שמנפנף לעבר ילדיו הסרבנים בלוחות הקודש של זמנו: ספרים. שיקראו ספרים. למה הם לא קוראים ספרים?
והאמת היא שחלקם קוראים (אבל הילד שלי לא). והאמת היותר גדולה היא שייתכן שכולנו טועים. ייתכן שספרים היו טובים לשעתם (כמה מהם אני כבר קורא כיום?), ושפורטנייט הוא משחק שיכין אותו טוב יותר לחייו הבוגרים. מחקרים שאני מנסה להאמין להם הראו שהמשחק מפתח חשיבה אסטרטגית, עבודה בקבוצה, מעברים מהירים בין קשב ממוקד לקשב מבוזר ושיפור יכולות מנטליות. כמו כן הוא מעודד היווצרות קרישי דם ברגליים שלא זזו שעות.
אבל על מי אני עובד? אני יודע שפורטנייט – והמסכים כולם – לא טובים או מועילים לשום דבר. הם תורמים בעיקר ליצירת מאובנים אנושיים בטרם זמנם. ילדים שיגדלו להיות מבוגרים שיקנו כל מה שתעשיית בידור ממוקדת-מטרה, נמוכה ונטולת חמלה מוכרת להם. אני חושש שמי שגדל על משחקי אלימות, בדיחות גיחי של יוטיוברים, שירים של סטטיק ופארודיות מילוליות עליהם לא נמצא בהכרח בדרכו הבטוחה לעבר היכרות עם הקטלוג המלא של פינק פלויד, הספרים המוקדמים של פיליפ רות' וצפייה נפעמת ראשונה בטרילוגיית "הסנדק".
אוקיי, אני יודע כמה מתנשא זה נשמע, אבל פאק איט; כל מה שאני רוצה הוא שהילד שלי יגדל להיות אדם וצרכן מודע, רגיש ורחב-יריעה, ולא עוד אידיוט שימושי. זה כל כך הרבה לבקש (בלי שיקראו לך מתנשא)?
אז צמצמתי לו דרמטית את שעות הפורטנייט ביום, אבל זה עדיין לא עוצר אותו מלנדנד לי מדי בוקר שאני אקנה לו, סוף סוף, טלפון נייד. הילד בן תשע. לרובם המכריע של הילדים סביבו כבר יש. אני עומד להפסיד הכל במלחמה הזאת. השאלה המרכזית היא איך לפחות אני מחלץ את הילד שלי מהשבי.

 

מודעות פרסומת

13 תגובות הוסיפו את שלכם

  1. זיו יצחק הגיב:

    אני ילד בן 10 פעם הייתי משחק הרבה פורטנייט אבל הפסקתי כי הבנתי שזה לא טוב לי וכמו שקלאש רויאל היה טרנד גדול והפסיק אני מבטיח לך שגם פורטנייט יפסיק

    אהבתי

    1. רענן שקד הגיב:

      היי זיו. שמח לשמוע שהפסקת. אני לא נגד משחקי מחשב בכלל, אבל כמובן שצריך לדעת כמה לשחק ולעסוק בדברים נוספים. שמחתי לשמוע ממך.

      אהבתי

  2. איתי הגיב:

    אין ברירה… אתה חייב להסיר את הכפפות ולהפוך לחרדי…
    טלפון כשר! זה מה שהילד יקבל…

    אהבתי

    1. רענן שקד הגיב:

      עובד על זה. בינתיים אני סתם חרד, אולי בהמשך ממש אתחרד.

      אהבתי

  3. אבי הגיב:

    רק תיקון קטן. זה היה זוהר, לא גילי ארגוב

    אהבתי

    1. רענן שקד הגיב:

      היי. באופן די מדהים, שניהם רואיינו אצל פאר, ושניהם אמרו דברים די דומים.

      אהבתי

  4. יעל הגיב:

    יותר זמן שלך עם הילד שיוקדש לפעילויות איכות משותפות עם הרבה אהבה סבלנות וחינוך. תמצאו תחומי ענין משותפים

    אהבתי

    1. רענן שקד הגיב:

      צודקת לחלוטין.

      אהבתי

  5. אחלה גבר הגיב:

    היי אני ילד בן 13 , אני משחק פורטנייט מאז שהמשחק יצא ( ספטמבר) . אני משחק בכל יום די זמן . חייב להודות שהתמכרתי, אני משחק כדורסל 3 פעמים בשבוע אז בימים כאלו לפני ואחרי טיפה ובשאר הימים שאין אימון רוב היום.
    נודעתי לכך שהמשחק די ממכר וכל מיני אבל אני מצליח לפנות זמן פנוי בכל
    פעם שאני משחק כמו לשחק ולשמור על אחי הקטן וגם להיות נחמד למשפחה. נסה לגרום לו מה אתה מרגיש לגבי זה ושיבין מה בעצם קורה כשהוא רק עם הפורטנייט יום שלם והוא יבין לבד.

    אהבתי

    1. רענן שקד הגיב:

      אהלן,
      אני חושב שכל זמן שאתה עושה דברים נוספים – גם מחוץ לבית (כמו כדורסל) – זה בסדר. גם לא הייתי מגזים עם כמות הזמן מול פורטנייט. כרגע אני מאפשר לילד שלי להיות מול מסכים (כל סוגי המסכים, כולל פורטנייט) לא יותר משעה וחצי ביום. גם זה לא מעט. כך שממילא לא ייתכן מצב שיהיה יום שלם מול המשחק. ממליץ גם לך.

      אהבתי

  6. עידו עילם הגיב:

    אני חושב שמשחקי מחשב הם אחד מהדברים הכי טובים שקרו לי.
    דבר ראשון משחקי מחשב כן משפרים ריפלקסים וקליטה של פרטים קטנים.
    שתיים אני הכרתי חברים אינטרנטים ממדינות אחרות ולא הם לא פדופילים ואני משחק איתם כיאלו אני מכיר אותם בחיים האמיתיים.
    שלוש הרבה אנשים מרוויחים מליונים מלשחק משחקי מחשב לדוגמה נינג'ה(ninja) הוא "סטרימר" הוא מצלם את עצמו משחק ואנשים רואים את זה בלייב ותורמים לו כסף והוא מרוויח 500,000-600,000 דולר בחודש והוא רק משחק במשחקי מחשב.
    וארבע ואני יודע שאני כתבתי עוד כתבה פה באולימפיאדה של שנת 2024 תחרויות משחקי מחשב יהיו ספורט אולימפי אז אולי אם לא היית מגביל את הבן שלך הוא היה כמו מסי בעתיד.
    זהו…
    אגב אני עידו היי

    אהבתי

    1. רענן שקד הגיב:

      היי עידו,
      לא אתווכח לגבי הדברים שמשחקי מחשב תורמים – ואני מסכים איתך וגם כתבתי שיש מחקרים שמראים שהמשחקים האלה, ופורטנייט בפרט, משפרים יכולות מסוימות. גם לגבי העובדה ששחקנים מסוימים מרוויחים מזה הרבה לא אתווכח – אבל זה נכון גם לגבי כדורגלנים בינלאומיים שמרוויחים המון, ועדיין הסיכוי של 99.9 מהחובבנים להגיע לרמות הכנסה כאלה מכדורגל הוא אפסי.
      בקיצור, אין לי שום דבר נגד משחקי מחשב ופורטנייט בפרט, אני רק חושב שצריך להגביל אותם בזמן כדי למנוע התמכרות גורפת של מי שמשחק בהם – כי התמכרויות, מכל סוג, הן אף פעם לא דבר טוב.
      שמחתי לשמוע ממך.

      אהבתי

  7. VVVVVV הגיב:

    הי ,זו בעיה גדולה מאוד ומה שקורה לך קורה לאלפי בתים ואלפי הורים כבר התייאשו ונכנעו גם מבחינה כספית לתת לילדים מאות שקלים לקנות פאקינג כמה ביטים וירטואלים ורק שתדע לך שאחרי פורטנייט ימות יהיה משהו אחר חזק יותר פסיכולוגית שגורם להתמכרות חזקה יותר אצל הילדים שלנו. ועוד ועוד
    חברות המשחקים עלו על הנוסחה ע"י העסקת חוקרי מוח ופסיכולוגים לעשות הכול כדי לגרום להם להתמכר . לאחר שנים שאני עוקב אחרי התעשייה הזו והתפתחות שלה אני אני המום ונגעל לאיזה מצב זה הגיע .
    מצחיק אבל פה בערך זה התחיל :
    https://www.theguardian.com/science/blog/2014/apr/01/candy-crush-saga-app-brain
    https://www.inc.com/christine-lagorio/candy-crush-secret-sauce.html

    דרך אגב אני כותב את זה כאבא , מתכנת , וגיימר ( של משחקים אמיתיים ) כך שהילדים שלי לא יכולים להגיד לי : "אבא מה אתה מבין …."
    מקווה מאוד שגוף כלשהו יקום ויעשה משהו .

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

w

מתחבר ל-%s