אני כבר לעולם לא אהיה דונלד טראמפ.
אני גם לא אהיה אייל ברקוביץ'. או אפירה אסייג.
אני גם לא אהיה דודי אמסלם, מיקי זוהר, שרית חדד או אייל גולן.
הפסד שלי.
והסיבה שאני לא אהיה אף אחד מהאנשים היפים והמצליחים האלה היא – אם לצטט מדונלד טראמפ עצמו – שאני, ובכן, חכם. ויציב נפשית. אבל בעיקר, כמו שאמר דונלד ברגע של טיפשות גמורה, אני, כאילו, חכם.
אני לא איזה גאון, כן? אפילו לא מבריק באופן יוצא דופן, מלבד ברגעים שאין בזה שום צורך. אבל חונכתי – באמת, אפילו לא שאלו אותי אם מתאים לי – לרכישת יידע, לשפה תקנית, להשקעה בלימודים, לקריאת ספרים, לכתיבה, לנגינת פסנתר, ובאופן כללי לחנוניות כרונית. חונכתי להיות אדם אינטליגנטי ומשכיל, רהוט ומחושב, מודע לעצמו ומצפוני. אז נהייתי אחד.
אני לחלוטין מה שהקמפיין הנצחי – והנפסד – של עיתון הארץ מכנה: אנשים חושבים. אני לגמרי מה שהבובלילים– זוכרים את הבובלילים? לא? יופי, אל תתאמצו לזכור, הפסקה הזו תיכף נגמרת ולעולם לא תהיה לכם שוב סיבה להיזכר – כינו בשעתם "פרידמנים מתים". זה אני. אני פרידמן חי. תהרגו אותי.
אני מחזיק בשני תארים – לא הועילו לי במידה דומה, אבל נהניתי והשכלתי ואני לא מתחרט על אף מבוא לפילוסופיה, סרט מוקדם של גודאר או ספרון בלתי צליח של רולאן בארת' שחלפו דרכי – ואני חושב על כל דבר בחיים מכל כך הרבה כיוונים, עד שאין לי שום דרך לקבל החלטה שאיננה מושכלת מדי. בפעם האחרונה שניסיתי להיות אינטואיטיבי חטפתי כאב בטן איום.
אני חושב יותר מדי. באמת. אני – עוד לא המציאו לזה מקבילה עברית מספקת, תתחילו לעבוד על זה –אני over-analyzing הכל. אם יש דרך נוספת לחשוב פעם נוספת על משהו שכבר חשבתי עליו פעם נוספת, אני אקדיש לאופציה הזו מחשבה.
ככה אני.
התחתנתי עם בחורה לא שונה ממני; גם היא חושבת יותר מדי על כל דבר, ויחד אנחנו מצליחים לקבל החלטות על בסיס כל כך רציונלי, עד שגם כשאנחנו כבר מקבלים אותן, אנחנו מבהירים להן שזה לתקופת ניסיון שעליה כנראה נתחרט.
כל החינוך  וההשכלה האלה נראו לי פעם כמו דיל טוב: אנחנו נהיה חכמים, רהוטים, שקולים וממש מודעים לעצמנו, ולכן ננצח. נתברג הכי טוב. נהיה אדוני הארץ. אליטה.
מה ששכחנו לקחת בחשבון היה, ובכן, המהפך.
המהפך התחיל מזמן, ביום שבו אחד, ביל גייטס, נשר מלימודי התואר הראשון שלו בהארוורד כדי להקים חברת תוכנה קטנה, והוכיח שיש בעולם רק דבר אחד טוב יותר מלהתקבל להארוורד: לנשור ממנה.
זה לקח למהפך די הרבה זמן, אבל עד שאחד, מארק צוקרברג, העביר את זמנו בהארוורד בפיתוח תוכנה שתדרג לסטודנטיות את הצורה ואז נשר גם הוא, האנושות כבר הבינה שהשכלה היא לא יתרון. ולא רק האנושות; גם אייל ברקוביץ' וקצת לפניו דונלד טראמפ – האיש שניסח מחדש את דקארט וקבע: אני חושב משמע אני עושה משהו לא נכון – הבינו: יידע הוא חולשה. טיפשות היא כוח. חוסר מחשבה הוא אידיאל.
האם טראמפ הוא אדם טיפש? לא סביר. האם הוא חכם? לא סביר. דבר אחד בטוח: זה ממש לא משנה לו. הוא לא חושב על זה – או על כל דבר אחר – יותר מדי. הוא מקפיד באדיקות על דיאטת חוסר המחשבה שלו, מקבל החלטות בשליפה, חותם על צווים בשתיקה, מצייץ הבלחות ללא שליטה, וסביר בהחלט להניח שבשלב זה של צריכת ביג-מק במיטה מול הטלוויזיה, פעולת המעיים שלו מורכבת בהרבה מכל פעולת חשיבה.
ומה אתם יודעים? האיש הזה מנצח.
הוא זכה בבחירות וסיים את השנה הראשונה לכהונתו בהצלחה שאפשר להתווכח איתה אבל לא מוכרחים; אחרי שכל האבק שקע, מדד הדאו-ג'ונס עדיין דוהר, האבטלה עדיין צונחת, ירושלים היא עדיין בירת ישראל – וזה אולי לא הרבה, אבל זה גם לא פחות מכפי שהשיג ברק אובמה בשנה ממוצעת.
וברק אובמה הוא איש חכם. משכיל. רהוט. ברק אובמה הוא תמצית העולם הישן; עולם שבו טיפשות איננה ערך, בורות איננה משהו להתגאות בו, וחוסר מחשבה הוא משהו שנעשה רק מתוך חוסר מחשבה. אבל העולם עבר מאז לצד השני; הטיפשים יושבים עכשיו מאחורי ההגה, והיי, מה אתם יודעים, בניגוד לכל הציפיות הם לא נכנסים בקיר בטון בהזדמנות הראשונה אלא די דוהרים להנאתם.
וטיפשים, כידוע, נהנים יותר, או כמו שאמרו לנו מספיק סבתות וסירבנו להפנים: אין שכל, אין דאגות.
ובאמת אין. אופירה וברקו צוברים רייטינג. אמסלם וזוהר ורגב ואלקין צוברים פופולריות. טראמפ ופנס צוברים כסף. קים ג'ון און מאיים שיש לו כפתור אדום גדול ליד המיטה, טראמפ עונה ששלו גדול יותר, ומאות שנים של חשיבה מדינית, דיפלומטיה בוגרת והנרי-קיסינג'ריות רהוטה מתהפכים בבעתה בקברם.
לכל הרוחות; יכול להיות שכל מה שלימדו אותנו על הצורך להשכיל, לחשוב, לגדול להיות אנשים בוגרים, נורמטיביים, מתחשבים, סביבתיים, הגונים, היה שקר? יכול להיות שמאז שהאמיתות הנצחיות האלו לגבי העולם נמסרו לנו באמצעות שני לוחות הגריד ההוריים שלנו – אבא ואמא– החליפו לנו את העולם?
כי כמו שזה נראה כרגע, ייתכן שכולנו צריכים להתעורר כג'ורג' קוסטנזה ביום בו הבין שכל חייו הם טעות מתמשכת, והדרך הוודאית שלו להצליח בחיים היא לעשות בדיוק ההיפך.
וכמו שזה נראה כרגע, עידן הטיפשות כאן כדי להישאר, וסייג לחוכמה – סייג. ומי בכלל צריך סייגים? ובעידן הטיפשות, אבן שזרק טיפש אחד – יבואו עוד מיליון טיפשים לזרוק אבנים לצדו.
בקיצור, רוצים לנצח? אל תחשבו יותר מדי. נסו להישאר טיפשים וחסרי מודעות על המסלול המהיר להצלחה. עדיין מתקשים להיגמל מההרגל המגונה לחשוב? קחו לכם שלוש דקות. נגנו את "השיר ההגיוני" של סופרטראמפ, המביא את סיפורו של אומלל שנשלח "ללמוד איך להיות רגיש, הגיוני, אחראי, מעשי", וחונך לעולם שבו יוכל להיות "כל כך תלותי, קליני, אינטלקטואלי, ציני", ועכשיו הוא מרגיש שהפך ל"ירק" ורק תוהה: "אני יודע שזה נשמע אבסורדי – אבל תגידו לי מי אני?"
והאומלל הזה – שמזכיר לי את עצמי בגילי – בטח יושב באיזה חור באנגליה עם להקה מפורקת, חי על תמלוגים ולא מפסיק לריב עם מי שהיה שותפו ללהקה על השימוש בשם האידיוטי-מלכתחילה "סופרטראמפ", במקום פשוט להגיד: פאק איט, אני הייתי סולן סופרטראמפ! ואז לתפוס לעצמו כוכבנית פורנו (תשאל את טראמפ איפה), לברוח איתה לחופשה בבורה-בורה ולצייץ שיש לו גדול יותר.
בעידן הטיפשות, אין מצב שהאיש הזה לא גומר, מינימום, נשיא בורה-בורה.

(פורסם ב-26.1.2018)