מה אתה עושה כשאתה קם בבוקר?
את אותם הדברים. אותם הדברים. אותם הדברים. אותם הדברים.
מתנודד בכבדות מטושטשת לעבר המטבח. מפעיל טוסטר-אובן. זורק פנימה את הלחמניות לילדים. מוציא את הקורנפלקס והחלב. מכין את הצלחות שלהם. ממלא להם מים בבקבוקים. שולף את הלחמניות וחותך במרכז. גבינה צהובה בשבילו, טונה וקוטג' בשבילה (לילדה יש טעם חולני בכל הקשור לשילובי ממרחים, מתנצל בשמי).
מעיר אותם. מלביש. מושיב לאכול. צחצוח שיניים. לוקח אותו לבית ספר. אותה לגן.הולך לעבודה. חולף דרך כמה גיהנומים מוכרים. חוזר מהעבודה.מקלח אותם. סיפור לפני השינה. מתמוטט על הספה. רואה סדרה שחייבים לראות. נרדם מול הטלוויזיה כעבור חצי שעה. מתעורר בכעס לא ספציפי ועובר למיטה.
ויהי יום, ויהי לילה, ותהי שגרה כי למחרת כל זה יקרה שוב בדייקנות של שידור חוזר שאפילו הכיתובית ש.ח. כבר לא מופיעה בתחתיתו כי אין טעם; בשלב זה הכיתובית הייתה צריכה להיות משהו כמו ש.ח.ח.ח.ח.ח.
זה מרגיש כמו הסרט ההוא, "לקום אתמול בבוקר", שבו ביל מוריי מתעורר מדי יום וחי שוב את אותו יום, ושוב את אותו יום, ושוב, עד שיבין – נדמה לי שזה היה המסר העיקרי בסרט ההוא – איך לחיות אותו נכון.
ותהרגו אותי, אני לא מבין מה אני עושה לא נכון שנגזר עליי לחיות את אותו יום שוב, ושוב למחרת, ושובלמחרתיים. כימדי בוקר, כשהתקליט השרוט של חיי ממשיך להתנגן (ותודה לך על זה, בורא עולם!), משמיע שוב ושוב את אותה תיבה, אותה תיבה, אותה תיבה, אני מזכיר לעצמי שאני צריך להיות אסיר תודה על שהשגרה הזאת היא מנתחלקי.אבל שניה אחרי שהזכרתי לעצמי, אני שוכח.
וחושב לעצמי שהשגרה הזאת – השגרה המבורכת הזאת, כן? – גומרת לי את החיים. מילולית ממש. גומרת אותם על ידי זה שהיא לוקחת מהם יום, ועוד יום, ועוד אחד, ובסוף, אתם יודעים, לא יישארו לי קלפים בחבילה.
ומתי אני אספיק לראות את אוסטרליה? ואת הרוקיזהקנדיים? והקריביים? לעזאזל, לא ראיתי כלום בעולם הזה מלבד אירופה הקלאסית והגן (הקלאסי לכשעצמו) של הילדה!
ומתי אני אלמד חצוצרה? וצרפתית? ותכנות? וחשבונאות (אל תשאלו, יש לי משיכה מוזרה לדברים שאני גרוע בהם)? ומתי אני אתאהב שוב? ומתי ייכנסו לחיי אנשים מסעיריםחדשים?
ומתי אני ארגיש שוב שאני, בשתי אותיות, חי?
אני מזכיר לעצמי שבעצם כרגע אני חי, ואפילו טוב, והשגרה הזאת היא בוודאי ההוכחה הטובה ביותר; אני תפקודי, מבוסס, שולט בחיי ובסוגריי, מתפעל משפחה, כל זה. אני על המסלול.  אני גבר אחד מוגשם. מוגמר.הכל טוב.
אבל מדי יום הכל חוזר על עצמו כמו גלגל ענק שהמפעיל שלו הלך לשירותים ומעולם לא חזר. מכירים את הספרים והסרטים האלה שתקציר העלילה הקלישאתישלהם תמיד מתחיל ב"לג'ו-שמו היה הכל: אישה אוהבת, בית בפרבר, ילדים יפהפיים וג'וב עוצמתי כמנכ"ל קרן הגידור 'מיליארדים של אנשים אחרים' – אבל משהו, עמוק בפנים, היה חסר"?
ובכן, זה לא אני; אני לא הקלישאה הזאת, אני רק הגרסה המוחלשת שלה. כולנו, מספיק שנים לתוך השגרה הבורגנית, גרסאות כאלה; חיים את מה שהצלחנו לבנות לעצמנו, מתים קצת מבפנים. זה מאזן כוחות בלתי נמנע, אני מניח; כדי לקיים שגרה בורגנית אתה מוכרח להרגיע את השדים הפנימיים, להשלים התמחותבדחיית סיפוקים, ולחבב– ואפילו להתחיל לאהוב – את הפשרות, כי הן עומדות להיות להקת הליווי שלך מעכשיו ולתמיד. רענן שקד והפשרות, בקרוב נוציא אלבום חדש.
וזה בסדר, זה הכרחי, וכנראה שאם אלה –כמאמר ידידתי קרן– החיים, אנחנו צריכים בעיקר לשמוח.
אז למה אני לא שמח? למה אני זוכר להיות אסיר תודה – כי ברור שאני צריך להיות – אבל לא שמח? אולי כי איפשהו מדי בוקר, בדרך ללחמניות ולגן, איזו תמונה ישנה חוצה פתאום את סף תודעתי; איזה כביש צדדי בדרך ממוניומנט-ואלי לווגאס; איזו תחנת דלק שעצרתי בה; איזה אגם יפהפה ששחינו בו כמעט לבדנו; איזה יער שזרקתי את עצמי לתוכו בלי לדעת בדיוק לאן אני הולך, העיקר להיבלע בתוך כל העלווה הפראית הזאת.
הרפתקאות של פעם. נדמה שפעם הורכב בעיקר מהרפתקאות. זה, כמובן, לא נכון; גם פעם הייתי יצור של שגרה – אבל איכשהו, אתם יודעים, לשגרה שלפני הילדים היו גבולות נזילים בהרבה, והיא תמיד שמחה לפנות את מקומה לאיזו הרפתקה. והרפתקאות מגיעות כשמפנים להן מקום. כשפותחים להן דלת, חלון, חרך.
אבל השגרה הבורגנית היא בית סגור, אטום היטב,שמאכלס שגרה בריאה, נורמלית, הכרחית. אין מקום להרפתקאות – מקסימום, אם אתם מוכרחים, קחו שני לילות במצפה רמון. יודעים מה? פראג. רוצים לצאת לסרט בערב? יש לכם בייביסיטר? קדימה, בואו תחיו על הצד הפראי!
עכשיו תראו; אם חלילה תגיע הרפתקה, יש מצב שאני אטרוק לה את הדלת בפרצוף מרוב פחד לאבד את כל השגרה המפוארתהזאת. אם מחר, נניח, מציעים לי לקחת את המשפחה ולעבור לג'וב מצוין עם סידור טוב לילדים – רק בווייאטנם– סביר שאני חושב על זה בהתרגשות משך ארבע דקות ואז הולך להפשיר לחמניות לילדים ושוכח מזה לצמיתות.
חברים טובים שלנו לקחו את ההצעה הזאתבשתי ידיים. הם בהאנוי עכשיו. יהיה להם טוב או פחות, אבל זו תהיה, במידה רבה, הרפתקה. אני, בינתיים, אכין כמה אלפי סנדוויצ'ים. ובקיץ, אני מבטיח לעצמי – או לכל היותר בסתיו, גג חורף, ובכל מקרה עוד במהלך 2018, לכל היותר 2019-20, אני לוקח את עצמי לרוקיז הקנדיים. לבד. לשבועיים. כי ככה. כדי להרגיש חי.
אבל נניח שאני אסע לשבועיים להריםההם ואז אחזור, האם באמת הבסתי את השגרה? כי די ברור שלא; די ברור שהדרך היחידה להביס את השגרה היאמבפנים. אבל איך לעשות את זה בלי עצות של מגזיני נשים? בלי "תלבשי את הדבר הקטן ההוא שמעולם לא העזת ללבוש", "פעם בשבוע אתם יוצאים לדייט כמו פעם" ו"קחו את הילדים. השאירו אותם על מפתן בית יתומים סמוך. עזבו בריצה ואל תחזרו"?
אוקיי, העצה האחרונה טרם פורסמה – אולי כי היא באמת עשויה לעזור – אבל בהנחה שהשגרה היא האויב ואתם ישנים איתו מבחירה, איך, בעצם, חוזרים להרגיש חיים?איך, לעזאזל,יוצאים מהמטריקס מבלי לעזוב אותו?
שלחו את תשובותיכם לכתובת המייל המצורפת. בין הפותרים נכונה יוגרל שליש סנדוויץ' טונה וקוטג' שהילדה שוב לא גמרה.

(פורסם ב-16.2.18)