ליד המיטה שלי (מזל טוב לי! הגעתי לגיל השמעון-פרסי הזה שבו אני מספר על הספרים המונחים ליד המיטה שלי) מונח ספרו של בן כספית "נתניהו", ואני מתקדם איתו מדי לילה לפני השינה.מה שנקרא, במיטה עם נתניהו. ופה ושם שרה.
מה אני אגיד לכם על הספר הזה? שהוא שובר את לבך כשהוא מתאר איך ניסה נתניהו להמשיך לראות את ילדתו מנישואיו הראשונים נועה, לחצי שעה בכל פעם, בבית קפה חשאי, מחשש ששרה תגלה? שלבסוף ויתר על הילדהוהוא מנוכר גם לילדיה – נכדיו?שהספר הזה גורם לך לתפוס את ראשך בידיך כשהוא מגולל את התעקשותה הפנאטית של שרה לטוס תמיד, בכל מחיר,במחלקה ראשונה,ולסחוב איתה בחזרה לישראל את סידורי הפרחיםוהוואזות מהמלונות בהם הזוג מתאכסן?
לא חשוב. אלה רכילויות – מדהימותלמדי, ועדיין רכילויות – ובדיוק כשהתחלתי לשאול את עצמי, כמו כמה מצביעי ליכוד, למה בעצם אני ממשיך עם "נתניהו", הבנתי, לראשונה, משהו משמעותי מאוד על האיש הזה:
שום דבר לא יכול להרוג אותו. כלום.
אני לא מדבר, כמובן, על מוות פיזי(למרות שגם זה משהו שלא הייתי פוסל, יש מצב שהאיש יחיה לנצח רק כדי למנוע מ"השמאל" לעלות לשלטון), אלא על האופן שבו האיש מסוגל לצאת, באופן בלתי נתפס, מכל התרסקות טוטאלית, מפוארת, בלתי הפיכה, של חייו, ממש כמו האחים בלוז בשעתם, הזוחלים מתחת להר עצום של הרס ומכוניות, מנערים את חליפותיהם מהאבק וממשיכים הלאה.
רק תחשבו עלמה שהספר הזה מתאר:
הבנאדם יוצא קצת עם דיילת חמודה ומופנמת (דאז, דאז) בשם שרה. זה לא הולך לשום מקום, הם נפרדים, ואז היא מודיעה לו שהיא בהריון ממנו.הסוף? הייתם חושבים. אבל נתניהו לא מתבלבל לנוכח מה שכל בחור אחר היה תופס כחתיכת עיכוב ביציאה, והוא פשוט הולך – כנגד עצת חבריו, בני משפחתו וכל מלצרית שאי פעם ראתה אותם יחד בדייט – ומתחתן עם הבעיה הזאת.
לא חולף זמן ארוך מדי, ושרה מקבלת הדלפה טלפונית על רומן שמנהל בעלה עם רות בר. היא לוקחת את זה ברוח ספורטיבית יחסית ומסתפקת בלהודיע לו שהיא מתגרשת ממנו לאלתר, לא מוכנה לשמוע ממנו יותר לעולם ומבחינתה הוא חדל להתקיים. עשרות תחנונים, שיחות טלפון והתנצלויות לא מועילים; האישה מחקה את נתניהו, דיליט, רוקן סל מחזור, כבה מחשב וזרוק מהחלון.
הסוף, הא?
איפה. נתניהו הולך עם זה לטלוויזיה, מתוודה בשידור על בגידתו ומתנצל. התוצאה? אזור אסון. אף אחד לא חש אמפתיה כלפיו, ושרה חשה עוד פחותאמפתיה מאף אחד.
עכשיו הסוף, לא?
איפה. נתניהומגייס את עורכי הדין שלו שמרון ואבי-יצחק וסוגר עם שרה הסכם שלום-בית שפרטיו לא פורסמו מעולם, והם חיים בעושר (של אחרים)ואומללות (של אחרים אחרים) עד עצם היום הזה.
סוף טוב? איפה,הנפילה בקושי התחילה.הסכמי אוסלו גורמים לנתניהו אלרגיה קשה, ואנשיו מחליטיםלהפוך את חייו הציבוריים של יצחק רבין לגיהנום ולהוביל הפגנות של הסתה קיצונית. נתניהו לוחץ להגביר את הלחץ. בסוף רבין– הפתעה – נרצח.נתניהו הופך מזוהה עם ההסתה ומוקצה בקרב כלל הציבור להוציא שני מתנחלים וחתול רחוב משומש. הסקרים נותנים לשמעון פרס יתרון של 30 אחוז בכל מערכת בחירות, ונתניהו מבין שהקריירה הפוליטית שלו הסתיימה. קפוט. אין תקנה. קונטרול-דיליט, סל המחזור עצמו נשלח לגריטה.
הסוף, לא?
איפה. נתניהו נותן קפיצה קטנה לניו יורק, מעביר במסלול הירוק את ארתור פינקלשטיין, שטוען שלא הכל אבוד ואפשר לקחת בחירות אם רק יטענו מספיק פעמים – נניח, מאה פעמים בערב – שפרס יחלק את ירושלים.
זה עובד. העסק מתהפך ונתניהו הופך לראש ממשלה, אבל גם לזה הוא לא נותן להפריע להמשך נפילתו. בקדנציה הראשונה שלו הוא עושה כל משגה אפשרי:פותח את מנהרת הכותל ומצית מהומות; מחרב את ההתנקשות בח'אלד משעל; מסתבך בפרשת בראון-חברון; חותם על הסכם וואיי; הופך לשנוא-נפשו של רוב הציבור ולבסוף מפסיד את הבחירות לאהוד ברק בהפרש עצום של 12 אחוז.
נפילה? חכו, בקושי התחלנו. אחרי שפרש מהחיים הפוליטיים, המשטרה חוקרת את נתניהו בפרשת המתנות וגלגול הוצאות פרטיות על הקבלן אבנר עמדי, וממליצה להגיש נגדו כתב אישום.ובשעה שאריאל שרון הופך לראש ממשלה אהוד במיוחד, שרה משחררת התבטאויות מסוג "נעבור לחוץ לארץ, שתישרף המדינה".
הסוף הסופי, לא?נתניהו גמור, קבור, מחוק, גם ב"רים" כבר לא יקבלו אותו בחזרה לתפקיד מאבטח, לא ככה?
ובכן, תנחשו מה: האיש הוא ראש הממשלה המכהן שלכם, ונדמה שגם אם יואשם מחר שחילק את תקציב המדינה קומפלט בין אלוביץ', שמרון וסוריה תוך שהוא אומר לכולם: "קחו, שיהיה לכם לתרופות", ציבור עצום של ישראלים ימשיך לתמוך בו.
הסוף.
ומה הסוף הזה בעצם אומר? ובכן, שנתניהו הוא איש הנצח. מי שלא משנה מאיזה גג יקפוץ, הוא יתרסק לחתיכות על המדרכה ואז פשוט יקום ממנה ויטפס בחזרה למעלה.
זה די מדהים כשחושבים על זה. "נתניהו" מוכיח, בעצם, שכל חייו של נתניהו הם רצף של מפלות והפסדיםקולוסליים שאף אדם בר-דעת לא היה מתאושש מהם, מה שלא מפריע לו בכלל לחזור.
זה לא מרשים כמו שזה אולי נשמע – כי בסוף אתם מסתכלים על בחור שלא מסוגל לעבור ליד מגרפה בלי לדרוך על הצד הלא נכון שלה ולגרום למוט להיכנס לו בפרצוף – אבל זה אומר שבמציאות הישראלית אסור, אף פעם, בשום מצב – נואש ואבוד וחסר סיכוי ככל שיהיה – לוותר. כי לא רק ששום דבר לא אבוד, ולא רק שהכל עוד יכול להתהפך, אלא שהכל לבטח יתהפך.
ונתניהו מצליח, מזה חיים שלמים, לראות את מה שהמחנה השפוי בישראל – מרכז, שמאל, ימין מתון (היי, רובי ריבלין) – לא רואה כרגע; שאפשר לחזור משם. אפשר לחזור מכל מקום. למעשה, החזרה ודאית אם רק מתנהלים נכון, והתנהלות נכונה כוללת, לפני הכל, פעולה אחת פשוטה: להבין שזה אפשרי. שגם מכאן חוזרים. שגם מהמקום הנידח ביותר – מדבר פוליטי, התנכרות ציבורית, חוסר רלוונטיות לכאורה ואישה שמחכה לך בבית עם טרולי ובתוכו בגדיך – בסוף חוזרים. אתה יכול לזוז הצידה, להתפטר, לפרוש, לרדת למחתרת; אבל לעולם – לעולם – אל תוותר. כי אתה תחזור.
אם נצליח לקחת את מוסר ההשכל הפשוט הזה מסיפור נתניהו, ייתכן שלצד תרבות שלמה של הסתה ופלגנות, ייצא שנתניהו בכל זאת משאיר לנו את הדבר האחרון שהתכוון להשאיר: תקווה.

(פורסם ב-23.2.2018)