הסוסיתא – בעיקר הסוסיתא – עדיין מדהימה אותי.
כלומר, מה זה היה, הדבר הזה? איך העזנו? מדינה בת דקה וחצי, עוד לא בת-מצווה – ובהחלט יש לנו על הראש גם מלחמה או שתיים לארגן – מחליטה שהיא, ובכן, תייצר מכונית. שלמה.
כמו, נניח, הגרמנים עם המרצדס שלהם. כמו, נאמר, האמריקאים עם השברולט שלהם. למה לא? מה העניין? כולה מכונית, שלושה-ארבעה גלגלים, מנוע, דלתות, פיברגלס – והיי, נעשה אותה לא רק מרווחת וגבוהה, אלא גם שתהיה טעימה לגמלים!
אז הלכנו וייצרנו מכונית. בעצמנו. והפכנו את זה לפס ייצור. וזה אפילו הלך לא רע (כלומר, אם שמים בצד את המכונית עצמה), ומשם המשכנו לכרמל רום, וכרמל דוכס, וכבר כמעט הפכנו למעצמת מכוניות עולמית (אוקיי, אם נצמצם את העולם לאזור מישור החוף ובקעת הירדן) כשהתברר ש – נו – אין לנו מושג בזה.
אשכרה לא מבינים בזה כלום.
אבל לא זה מה שיעצור אותנו. למה שיעצור אותנו? והסוסיתות אכן מצאו לעצמן ביקוש ושוק, נסעו שנים רבות על הכבישים ולמעשה רק ב-1978 ירדה הסוסיתא האחרונה מפס הייצור – ומאז כולנו מתעסקים יותר בירידה מהפסים ופחות בניסיון להמציא את הכלי הבא שייסע עליהם.
אבל ייצרנו פה מכונית. לגמרי בעצמנו. ועכשיו שאלה: אתם מסוגלים לדמיין את המשק הישראלי העכשווי מייצר מכונית מודרנית ותחרותית? ברור שכן – כי איך אמר ג'ון לנון בטרם פסקה עירית לינור שהוא לא רלוונטי? לדמיין זה קל, אם מנסים. אבל ברור לגמרי שלא. אתם ואני יודעים שזה לחלוטין לא הולך לקרות. למה? כי ברצינות; לעלות כיום למגרש עם המכונית הישראלית שלנו מול טויוטה, וולבו וב.מ.וו? בחייכם; תיכף גם תגידו שנבחרת ישראל בכדורגל תביס את הגרמנים. בסדר.
אבל בעצם, למה לא?
כלומר, מלבד העניין הקטן הזה של חוסר סיכוי מוחלט – שבאמת לא צריך להפריע לנו, הוא מעולם לא הפריע לנו בעבר – מה בעצם הבעיה שלנו לייצר מכונית או להביס את נבחרת גרמניה בכדורגל? אז בואו נסתכל על הבעיה האמיתית שלנו – והיא לא טכנולוגית, ספורטיבית, כלכלית או איכותית:
הבעיה שלנו היא, במילה אחת, תעוזה.
לא נשאר לנו כלום ממנה.
תעוזה היא הדבר הגדול האחד שבאמת הלך לנו לאיבוד לאורך 70 השנים האחרונות (ובעיקר בשני העשורים האחרונים, למען האמת). קצת כמו במקרה ים המלח, התחלנו את המדינה עם תעוזה בהיקף של משאב טבע עצום, ייחודי ולכאורה בלתי מתכלה. התעוזה פשוט הייתה חלק מהאוויר שנשמנו כאן. תעוזה (ומרגרינה) הייתה היסוד ששימש אותנו לכל דבר ועניין.
אפילו אם נשים לרגע בצד את התעוזה הבן-גוריונית שבעצם ההכרזה על הקמת המדינה תוך שהאיש אורז לעצמו מצופה ומימיה כדי לצאת מהחדר ולקדם את פניהם של שישה צבאות ערב שקפצו לביקור; בואו פשוט נסתכל על התעוזה שהביאה אותנו למקומות שגם לנון – בתקופה שעירית עוד הניחה לו להיות רלוונטי – היה מתקשה לדמיין.
לעזאזל, אנחנו שלחנו 66 לוחמים כל הדרך לאנטבה, אוגנדה, כי להשתלט על כוח מחבלים שחטף 105 ישראלים. ושחררנו אותם. כי העזנו.
קצת אחר כך הפצצנו כור גרעיני בעיראק כי הוא בא לנו לא טוב. וכי העזנו.
קצת קודם הקמנו מפעל טקסטיל משלנו בדימונה – היינו מדינה שטרם סגרה עשור לקיומה והחליטה להעז ולייצר טקסטיל בכוחות עצמה, לטובת עצמה.
התעוזה שלנו לא ידעה גבולות פיזיים או גיאוגרפיים. שלחנו סוכני מוסד לארגנטינה כדי לתפוס ולהביא לכאן את אדולף אייכמן רק כדי להדגים לו אישית כמה לא נוח זה עשוי להיות כשמכניסים אותך למשרפה. קיבלנו בנתב"ג את פניו של אויבנו הגדול, נשיא מצרים, וחתמנו איתו על הסכם שלום מופלג שדרש מאיתנו להעז ולקוות שכנגד כל הסיכויים, הדבר הזה יכול לעבוד. והוא עבד. כי העזנו.
החלפנו את הלירה בשקל כי היא כבר לא הייתה שווה לירה. העפנו את מפא"י למרות שבשלב ההוא באמת שכבר נדמה היה שמדובר בעמוד היסוד שעליו נשענים הארץ ואולי גם העולם כולו.
ההורים שלנו העזו בלי סוף. מדי קיץ הם לקחו אותנו עד סיני באופל אסקונה נטולת מזגן והקימו איתנו אוהל יתדות בחוף נואייבה. אחר כך הם חזרו והתיישבו איתנו מול הטלוויזיה כדי לצפות ביעקב מרידור מציג את הנורה שתאיר את כל רמת גן, או ככה לפחות הם העזו לקוות.
בזכות התעוזה שינינו את חיינו שוב ושוב, הפכנו עולמות, לא חששנו לנסות כל דבר לפחות פעם אחת. הקמנו את המוביל הארצי, את שמעון פרס וגם ספארי באמצע רמת-גן. הרמנו יוזמות, תשתיות ומבצעים שלידם נראה גם הסטארט-אפ העכשווי הנועז ביותר (ניווט אונליין על בסיס חברתי! נקרא לזה "ווייז"!) כמו – סליחה, אני נערך כרגע לפורים – אקדח קפצונים. סטארט-אפ ניישן? הצחקתם. אנחנו מזמן כבר לא מעזים לדמיין ולהמציא את חיינו מחדש באמת; אנחנו ממציאים, לכל היותר, את המיליארדר הבא. שזה יופי. בשבילו.
אבל התעוזה – שהיא בעיקרה מצב נפשי – אבדה לנו לגמרי. ואל תבלבלו בין תעוזה לבין הדבר המדובלל והמביך שנקרא עדיין, בסוג של סלחנות, "חוצפה ישראלית". החוצפה היא, במקרה הטוב, אחותה המכוערת של התעוזה. חוצפה היא כל מה שרע בישראליות לדורותיה; התחושה המופרכת שאנחנו תמיד יודעים טוב יותר; שמגיע לנו לדבר קודם; שחיתוך ועיגול פינות הם סוג של אמנות.
ובכן, לא. "חוצפה ישראלית" היא סתם מכבסת מילים ל"גסות רוח". אבל תעוזה? תעוזה היא האומץ לעשות את מה שצריך כדי להשיג את מה שחיוני, גם אם התנאים האובייקטיביים נגדך. תעוזה היא האמונה שאפשר, שייתכן, שלא תדע עד שלא תנסה, ולמה שלא תנסה.
אז מה קרה לתעוזה? כי אנחנו כבר לא מעיזים להעז. אנחנו מעדיפים דריכה בטוחה, עצורה, חששנית, במקום. אנחנו הולכים בקטנות, ואם אפשר – במעגלים. מדברים המון, מאיימים בלי סוף, ולא מעיזים לעשות כלום. במאי 2000 העזנו לצאת, יום אחד, מלבנון. כלום לא קרה, ואנחנו ממש לא מתגעגעים. באוגוסט 2005  העזנו – בקושי – להתנתק מעזה. די הרבה קרה – החמאס, למשל, התחבר אליה במקומנו – אבל מפלס הישראלים ההרוגים כתוצאה מטרור שמקורו בעזה ירד מממוצע חודשי של 2.7 לפני ההתנתקות ל-0.4 כיום, ואף חייל ישראלי כבר לא נאלץ לחפש את חלקי גופות חבריו על ציר פילדלפי. כי העזנו.
בשנים האחרונות אנחנו לא מעיזים. לא צבאית, לא מדינית, לא כלכלית, אפילו לא תרבותית. אנחנו סטטיים, אנחנו סטטיק, אנחנו "מנהלים סכסוך" ואנחנו מעיזים, לכל היותר, לקוות שיהיה סופשבוע רגוע. אז סופשבוע רגוע שיהיה לכם. צאו לטייל במכונית הגרמנית/צרפתית/קוריאנית שלכם, ואל תעזו לחלום על חיים אחרים.

(פורסם בתאריך 5.1.2018)