אין לי מושג מתי התחלתי להיות שמאלני מקצועי – אבל בשנתיים האחרונות זה עבד בשבילי לא רע; יש בזה פרנסה.
קודם כל, כי לא נשארו כל כך הרבה מאיתנו – ואתם יודעים איך זה בשוק החופשי; הביקושים עולים ככל שהסחורה והלכת ואוזלת; וחוץ מזה, כשמאלני אתה צריך לריב כל הזמן עם ישראלים וכמעט כל הזמן להפסיד להם – מדי מערכת בחירות, מדי העברת חוק לאומני נוסף, מדי הפגנה מדולדלת נוספת; היי, אנחנו מפסידנים כרוניים, וכבר לא נשארו הרבה מקצוענים אמיתיים בתחום (אפילו בוז'י הרצוג, מקצוען שחבל"ז ואחד מאלופי העולם בענף, הוזז על ידי הווינר-עד-שלא-יוכח-אחרת גבאי).
וכך הפכתי להיות שמאלני מקצועי.
פעם בשבוע אני עולה לשידור מול עירית לינור ב"המילה האחרונה" בגל"צ ואנחנו מבצעים את ההתגוששות המבוימת הקבועה שבה כל צד אומר את מה שצפוי שיגיד. פעם בחודש-חודשיים אני הולך להרצות עם יועז הנדל במסגרת עימות שמאל-ימין טיפוסי שממנו שנינו יוצאים מחוזקים (בכמה אלפי שקלים). מדי פעם מזמינים אותי לאולפני טלוויזיה כדי לשמוע עד כמה אני מזועזע ממה שהולך תחת משטר השחיתות, הלאומנות והבהמיות הנוכחי, ואני מגיע. ואני מזועזע.
בקיצור, זה מין מקצוע שכזה. אני אומר את הדברים שאני אמור להגיד: רק פתרון שתי מדינות – באיזשהם קווים – יקרב את הגאולה. רק סיום הכיבוש יביא את השגשוג. רק יישור קו עם המערב יביא את ספרינגסטין לפארק הירקון. רק הפרדה בין דת וחינוך תביא את פתיחת שנת הלימודים שלא תדרוש ממני לעבור על ספרי הלימוד של הילד כדי לאתר איזכורים לתפילות, בריאות עולם ושמירה על שם השם בספר המדעים שלו.
אבל בזמן האחרון זה הופך קשה יותר. לא בגלל שהתייאשתי; שטויות, ייאוש זה ארוחת בוקר בשביל שמאלנים – אנחנו חיים על זה, ניזונים מזה, מלקקים את זה מהצלחת ודורשים תוספת! אבל זה הפך קשה משום ש… לא, ממש לא, אני לא הופך לימני; אין מצב. אני עדיין חושב שהימין – בפרט בתצורתו הנוכחית – הוא אסון מתמשך לישראל, ומקרב אותנו בהתמדה לחיסול רוב האיזונים והבלמים שהחזיקו את הדמוקרטיה הישראלית עד היום.
אבל אני כבר לא יודע לגבי כל השאר. אני לא יודע יותר לתת את המענה השמאלני האוטומטי. מענה ה"אני מחוץ למשרד, במקרים דחופים נא לפנות ליריב אופנהיימר, ובכל מקרה; תתחילו מלחזור לגבולות 67' ואחר כך דברו איתי הלאה".
כי אני כבר באמת לא יודע. ברור לי שההתנחלויות הן מכשול מכוון לכל הסדר עתידי, אבל גם ברור לי שברגע זה, עם הפרטנר הנוכחי (ויש פרטנר. הוא פשוט לא מאוד קואופרטיבי), לא הייתי מחזיר סנטימטר בטרם יוכח לי, וייחתם לי חוזית, ותינתן לי זכות התגובה הקשה במקרה שלא, שהשכנים ישמרו על השקט בין שתיים ל-500 שנה.
ולא, רמת הגולן לא הולכת לשום מקום. וכן, אי אפשר להתעלם ממצוקת עזה ומשני מיליון פלסטינים שחיים בין מחסומים ולקוות שזה פשוט ייעלם, אבל מה בדיוק אנחנו אמורים לעשות אחרי שניסינו הכל, מלבד לנסות הכל שוב (ואני בעד, רק שקשה להביא את עצמך להתחיל)?
אז באמת שאני לא יודע, ופחות ופחות מסתדר לי להיות שמאלני על אוטומט ולדקלם את המנטרות הישנות.
בסוף השבוע שעבר, למשל, שמעתי צעקות מכיוון הפייסבוק הסמוך. נכנסתי לראות על מה מורטים שם שערות הפעם, וגיליתי את מופע האימים של אייל ברקוביץ' ומני נפתלי, תחת שלל כותרות משמאל שתיארו את ברקוביץ' כתרכיז המיץ-סחוט-טרי של הזבל הישראלי. לחצתי פליי והמתנתי לרתיחה. ידעתי שאני הולך לזעום.
ויודעים מה? לא הצלחתי. כן, ברקוביץ' הוא בהחלט יותר חמום-מוח ישראלי סטנדרטי ופחות עיתונאי, אבל – אם לצטט מדוד ביטן הי"ד – מה קרה? אז הוא הטיח במני נפתלי שלדעתו מני לא גבר והיה צריך להתפטר מעבודתו אצל נתניהו ולצאת גבר. יופי. ומני ענה לו בחזרה – באופן לא לחלוטין קשור – שהוא היה בקרבי בזמן שברקוביץ' יצא שקמיסט. יופי. וברקוביץ' אמר לו שהוא עושה קריירה ממחאה (זה נכון), ומני אמר לו שבקרבי, כשמטפסים על הר, לא מפסיקים לטפס על ההר (גם זה נכון).
זה לא היה הדיון האינטילגנטי ביותר ששודר כאן – למעשה זה לא היה דיון בכלל, זה היה מופע טראש טלוויזיוני מהז'אנר שמשתלט פה ושם על ערוצי שידור שנגמר להם הכסף – אבל שום דבר מכל זה לא הצליח לגרום לי לזעם שמאלני בריא. הפיוז השמאלני האוטומטי שלי פשוט סירב לקפוץ. בדקתי חיבורים, ביצעתי איתחול, וכלום.
זה קצת מדאיג אותי, כי זו לא פעם ראשונה; גם כשדונלד טראמפ הכריז על ירושלים כבירת ישראל לא חשבתי שהשמיים עומדים לקרוס. גאווה לאומית לא מזיזה לי – מדינת הלאום היא המצאה שתכליתה לשרת את אזרחיה ולא להגדיר את מצבם הרגשי ונכונותם למות –  ובכל זאת; למה שלא יכיר בירושלים כבירת ישראל? זה די טריוויאלי, לא? זו מציאות ותיקה בשטח, למה שלא נקרא לה בשמה?
והאוטומט שלי, משהו בו לא עובד כמו פעם. אפילו להתרגז כמו שצריך כבר לא נותנים! אנשי הציונות הדתית שאני פוגש מתבררים כנחמדים ומלח-הארץ להכעיס. המדינה בדרך למטה, בוודאי – אתם יודעים את זה בכל יום שבו הפקק בדרך הביתה מתארך לכם בעוד חצי שעה – אבל השקל חזק,  האבטלה נמוכה, ובאופן אנוכי וסוציומטי לגמרי, מזג האוויר החורפי-קייצי הזה עובד בשבילי יופי.
ואני כנראה לא היחיד שסובל ממעצור בנשק האוטומטי.  גם הרב יובל שרלו, שהשתתף בהפגנה נגד השחיתות בשדרות רוטשילד בשבת שעברה, הפסיק עם האוטומט, וגם יועז הנדל, שותפי לסלע המחלוקת הרווחי, שכתב השבוע על כוונתו לצאת ולהפגין בשבת בירושלים נגד השחיתות.
אנחנו עדיין חלוקים, כמובן, בעיקר בכל הקשור בהעדפותינו למלחמה ושלום. אבל אנחנו לא חלוקים בכלל בכל הקשור ברצוננו לחיות במקום מתוקן, מתנהל, דמוקרטי, ובעיקר אנושי והגון – ולא מעליב, משפיל, מכפיש, בוזז, מדיר, מנצל.
דפוסי החשיבה והקיטלוג האוטומטיים – דפוסי הזעם הפוליטי המיידי, הבוער, שהרשתות החברתיות אילצו אותנו לסגל לעצמנו – מוכרחים להתפנות לטובת הרהור טיפה מורכב יותר. זה קשה, אני יודע; כשמאלן מקצועי אני ממש חושש לפגיעה במטה לחמי. דרוש אומץ מסוים כדי לשנות דפוסי חשיבה, גם אם לא את דעתך. אבל תסתכלו לרגע, להבדיל, על נשות קמפיין MeToo, שהצליחו, תוך חודשים בודדים, לשנות דפוסי חשיבה כלל-עולמיים. המהפכה הבאה יכולה להיות המהפכה השקטה הגדולה בתולדות ישראל; מהפכת ההזדכות על הנשק האוטומטי. על הדוגמטיות הנצחית. ובחזרה אל עצמנו.
זה לא יכאב; זה פשוט יגרד מדי פעם, כשהתגובה האלימה הבאה כבר לא תצא ממך באוטומט. תראו שאחרי תקופת גמילה, כולנו נרגיש הרבה יותר טוב.

(פורסם בתאריך 22.12.2017)