תכריחו אותי

טור להכריח את הילד

אני מוכרח להתחיל להכריח את הילד שלי לעשות משהו. מוכרח. אבל אני לא מצליח להכריח את עצמי להכריח אותו.
אני יודע שזו בעיה, כי הילד שלי בן שמונה ותחומי העניין שלו כוללים, בסדר לא-משנה, משחקי מחשב, משחקי וידאו, משחקי טלפון נייד ומשחקי דמיון שבמסגרתם הוא מדמיין שהוא במחשב תוך שהוא גוער בי לפנות כבר את המחשב.
מבחינה תרבותית הילד מפותח לא פחות – או יותר – והוא מתעניין באמנים חזותיים שהחוקרים משייכים לזרם ה"יוטיוברים" המפורסם של תחילת המאה, כשבראש האסכולה ניצבים חלוצים כמו סטטיק, בן-אל, פארודיות מילוליות על סטטיק ובן-אל, וגם אנשים שעונים לשמות כמו "רחום ובן קיסר".
נשבע.
מצד אחד, אני שמח על שהילד יוכל לזכות כבר עכשיו, בקלות, לתמיכת ומימון מירי רגב ומשרד התרבות שלה – הילד  מזרחי ומפליא בסלסולים (לפחות אצלו בראש), שונא אשכנזים (דחה מעליו את ברוס ספרינגסטין), עוכר אליטות ישנות (טוען שדיוויד בואי "משעמם"), לא קרא מימיו צ'כוב ומאמין גדול בחופש המימון – שלנו, אותו.
מצד שני, אני מפחד. באמת מפחד. זה כבר די לא מצחיק. בכיתה ג', הילד לא מוכן לקרוא בעצמו. כלום. הוא מוכן – למעשה דורש – שיקריאו לו ספרים קלים לפני השינה (שלי) – אבל גם הארי פוטר, קוסם בתחום, לא הצליח לשאוב אותו לחוויה הראשונית, המפעימה, של צלילה לתוך ספר ששואב אותך פנימה בכוחות עצמך ועצמו.
אני צריך להכריח אותו לקרוא, אבל אין לי מושג איך. מעולם לא הכרחתי אותו לעשות כלום. הילד לא רוצה לאכול ירקות, פירות, דגים, גבינות ולמעשה כל דבר שאינו בפורמט שניצל או פיצה? שלא יאכל. הילד לא רוצה להמשיך בחוג כדורגל כי זה הפך, בשנה השנייה, קשה ומקצועי יותר? שלא ימשיך. נמאס לו מכדורסל כי יש באולם המון רעש? שיפרוש, האוזניים שלו רגישות. חוג אמנות ששילמנו תמורתו ולילד נמאס כעבור חודש? מה לעשות, לא בא לו טוב. חוג פיסול בחימר שהלהיב אותו בהתחלה מספיק כדי להציף לנו את הסלון ביצירות שייתכן, אבל אל תתפסו אותי במילה, שהן דולפין, ואז, בבת-אחת, נמאס? נוותר, נו מה.
הילד הודיע שהוא לא מתעניין בלגו, משחקי קופסה, ניסויי מדע או בניית דברים? לא נתעקש. אצלנו – כמו שאומרים בפולנית, רק בלי הקטע הפולני, כי אנחנו ממש מתכוונים לזה – לא מכריחים.
כשהיה בן שלוש החלטנו – מבלי שהצטברו הוכחות שיאפשרו פרסום המלצות – שהילד מוזיקלי. שלחנו אותו לחוג מוזיקה לפעוטות תוך ניצול העדר יכולתו דאז לפרוש מרצון, ולפני שנה רשמנו אותו, בברכתו, לשיעורי פסנתר. קנינו פסנתר חשמלי (אמרתי לעצמי שגם אני אחזור לנגן ממש כמו פעם, ואז חזרתי לא-לנגן ממש כמו פעם), שילמנו למורה הפרטי (היחיד) הכי טוב בשכונה, ואז עשינו, במלוא האסרטיביות, את מה שאנחנו עושים תמיד במקרים כאלה: לא הכרחנו אותו.
הוא לא התאמן בנגינה, ואנחנו – במקום להתעקש איתו – התבכיינו למורה לפסנתר, שאמר שזה בסדר, ככה זה הדור שלהם כשהם מגיעים ללמוד פסנתר; הם לא כל כך בקטע של נגינה.
אחר כך הילד עשה פרצופים לפני כל שיעור, ואז עבר ליללות, ומשם לרפרטואר המלא של בן 14 שכלוא בגוף של בן שמונה. לא הצלחנו לקחת אותו יותר לשיעורים, והחלטנו להיצמד למסורת המשפחתית ארוכת-השנים שבלא להכריח.
התוצאה? הילד שלי בן שמונה ועוד לא נולד בעולם ובסביבותיו דוכן או תחום עניין שהוא יעצור ויישאר לידו לאורך זמן. זה אולי לא אסון – הוא בן שמונה, בסדר? לפעמים זה מגיע בגיל מאוחר יותר, במקרים מסוימים אפילו תשע – אבל הוא עצמו מתחיל לסבול מזה; הוא משועמם לפרקי זמן ממושכים, מסתובב בבית חסר מנוחה, תובע הפעלות הוריות ודוחה מעליו כל הצעה שאיננה, בדרך כלשהי, השתוללות גופנית.
ואני יודע שהייתי צריך, ואני עדיין צריך, להכריח אותו. אני מוכרח למצוא את הג'ו ג'קסון הפנימי שבתוכי– מה זה מי זה? אביהם של חמישיית הג'קסונים, שהפליא להכות ולדכא ולאלץ את ילדיו להתאמן כל יום משך שעות, עד שהפך אותם לאחת הלהקות המצליחות בכל הזמנים, ואת מייקל ספציפית לאחד האינדיבידואלים השרוטים (והפחוסים. והלבנים) ביותר בהיסטוריה.
אוקיי, אז ג'ו הוא אולי לא המודל ההורי המושלם, אבל הוא מוכיח את הנקודה; הישגים הם לא פעם תולדה של הכרח, והכרח הוא, לא פעם, השלב הראשון במה שיהיה בעתיד כישרון או יכולת משמעותיים. ואני מכיר לפחות שני אנשים שמוכנים להודות שהם שמחים עכשיו על שההורים הכריחו אותם ללמוד לנגן.
העניין הוא שבבחירה בין הוקרת התודה המשוערת של הילד בעוד עשרים שנה לבין הפסקת היללות שלו כרגע, אנחנו בוחרים תמיד באופציה השנייה. אנחנו רכים איתו. אנחנו הורים עכשוויים מהזן שמעורר את זעמן של יועצות הורות קשוחות שגוערות בנו דרך האינטרנט: די לפנק אותם! די לוותר להם! שמתם להם גבולות? יופי, עכשיו שימו להם רגל, רק כדי לראות אותם נופלים וקמים בעצמם. ואז שימו לב שאתם לא מוותרים להם. שאתם מכריחים. שאתם, נו, הורים.
והן צודקות, הנבלות הקשוחות האלה שילדיהן בני השמונה בטוח נמצאים כבר בשני-שליש הדרך להארוורד תוך שהם מג'נגלים חוגים ברובוטיקה, אלגוריתמיקה, מפרשיות ותוכנת אפטר. ואני, בזמן הזה, מוותר לילד שלי בכל אגף. אצלנו לא מכריחים.
ושמעתי הכל על אמהות רוסיות – ולמעשה גם אסיאתיות ואמריקאיות – שלא יוותרו לילד על רוטינה של שיעורי בית תחילה, ואז שעתיים אימון בפסנתר/כינור, ואז שיעורי השלמה, ואז שיעזור קצת בבית, ואז למיטה כי מחר הכל מתחיל מחדש.
הילדים שלהן אולי פחות מאושרים משלי; הם אולי לא מדלגים, משתוללים בבית, מזייפים בקול אדירים את "הכל לטובה" ועולים על הספה כדי לקפוץ ממנה על הצוואר של אבא. אבל הילדים שלהן הופכים למשהו. מתמקדים במשהו. בדרך להפוך למשהו. בדרך להגיד להן, מתישהו, תודה שהכרחתן.
ואני לא מכריח. אני מכיר את מיטב להיטי חז"ל, כולל "חנוך לנער על פי דרכו", אבל מה לעשות כשדרכו עוברת בתהומות היוטיוב ובפסגות הקרחנה? לא עדיף שאני אחנוך לו על פי דרכי? וכן, אני אצטרך להפוך, לצורך זה, לאבא הקשוח. לאבא שאהבתו כבר לא בלתי תלויה, אלא ועוד-איך תלויה; בהישג, במאמץ, ביכולת. לאבא שלעולם לא לגמרי מרוצה ממך.
אני שונא להיות האבא הזה. אבל אולי זה חסר אחריות מצידי לא להיות.
השאלה היא, כמובן, אם אני מסוגל להכריח, לפני הכל, את עצמי. אם יש לי מספיק משמעת עצמית כדי לתת לו קצת ממנה. אם אני גבר, או אמא.
ולעזאזל, אני לא מסוגל להכריח את עצמי להכיר בתשובה.

(פורסם ב-8.12.2017)

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s