זולגות הדמעות מעצמן

טור תחלוא בלתי צפויהתחלוא הבלתי צפוי מופיע משום מקום. כמו שיכור בבר אירי, הוא פשוט מתחיל בלי התגרות מוקדמת. כמו חמותך על סף הדלת בסופו של יום עבודה מפרך, כשכל מה שאתה רוצה הוא להתפרק על הספה – הוא פשוט מופיע.
לפני שבוע התחילה העין השמאלית שלי לזלוג בלי סיבה נראית לעין (השנייה). בהתחלה מחיתי את הדמעות – בזו אחר זו, בתדירות של אחת לשתי דקות – ואז עברתי לעשות את מה שפחות מומלץ לעשות במקרים כאלה: לדאוג מאוד.
הלכתי למקום שאליו הולכים כל המודאגים כדי למות: לאינטרנט. קראתי על זה קצת. האבחנה: ובכן, אין בכלל ספק שמדובר, חד-משמעית, בהרבה מאוד אפשרויות. והן נעות בין "גם זה יעבור" (ד"ר טונה), דרך "חסימה בצינורית הדמעות" (רופא פרטי שישמח לראות אותי עוד היום תמורת 900 שקל, צרו קשר), ועד "מגוון סיבות אפשריות, ובכל מקרה מומלץ לפנות מיידית לרופא".
שמתי לב שבשום מקום לא הוזכרה, לשם שינוי, האפשרות שמדובר בסרטן בלוטת המשהו – וזה קצת הרגיע אותי, כי בכל זאת, ב-99 אחוז מהמקרים שהם אתם מתייעצים עם האינטרנט בסוגיה רפואית, אתם זוכים – ללא הגרלה, כל משתתף זוכה – בסרטן מותאם אישית, משהו שתוכלו להסתובב איתו בכל יתר האינטרנט ולקבל את התוספת הקלאסית למנה: התקף חרדה.
אז לא סרטן. כנראה. אבל משהו שבהחלט מומלץ ללכת איתו לרופא, השם ישמור (הוא תמיד מופיע בחיי במצבים כאלה כדי לקבל את המשימה העיקרית שאני מועיד לו: שמירות). קבעתי תור לרופא העיניים הקרוב ביותר – מבחינת תור פנוי, אני מתכוון – וכעבור בדיקה סטנדרטית האיש פסק נחרצות: "לא יודע מה זה. העין בסדר, אין גוף זר, אולי זו איזו דלקת, לא יודע".
אז תגיד לי אתה, דוקטור: בשביל מה שלחנו אותך ללמוד רפואה בקרואטיה, הא? ניסיתי לסייע לו קצת בדיאגנוזה באמצעות היידע הרפואי האינטרנטי שלי, אבל האיש שלל את כל הצעותיי וחזר על קביעתו החד-משמעית לפיה כל הסימנים מראים שמדובר במשהו שאין לו מושג.
הוא רשם לי טיפות עיניים, ומאז אני מקפיד לטפטף מהן שלוש פעמים ביום – לפעמים אפילו ממש לתוך העין. זה עוזר לי הרבה פחות מכל פלסיבו; הדמעות עדיין זולגות מעצמן.
באמצע השבוע נבהלתי. באמת נבהלתי. כלומר, הדבר הזה לא מפסיק. דמעה אחר דמעה. כל היום. חרשתי דפי אינטרנט חרושים, דיברתי עם רוב מי שאני מכיר, ובערב אחד מוכה ילדים וחרדה, כשאני על סף יציאה מסודרת מדעתי, זה היכה בי:
אני אצטרך לחיות עם זה. כנראה שלאורך תקופה. התקופה עלולה להיות ממושכת, אבל לא אינסופית, כי מתישהו זה יעבור. או ייחלש. אבל עכשיו זה כאן. עד להודעה חדשה.
בדיוק כמו שקרה לי אז, כשמשהו באוזן שלי התחיל להרעיש בקצב דפיקות-הלב. והיא נסתמה, ומשהו באיזון השמיעתי שלי התערער. והאינטרנט אמר: "טינטון" (או סרטן), והחורף היה ניו יורקי וקפוא, ואף רופא לא השתייך לשום קופת חולים, ואני הגעתי בסוף לאיזה מומחה באפר-איסט שאמר משהו על ציסטה באף והכניס אותי להליך כירורגי מיותר שבסופו הרגשתי, ובכן, אולי קצת טוב יותר, לא בטוח, ובסופו של דבר חזרתי לארץ והרגשתי עוד יותר טוב, ואז לגמרי טוב, ואז זה עבר.
והייתה הפעם ההיא שבה התחילו הסחרחורות. והריצות המבוהלות לנוירולוגים. והסי-טי מוח. וה-MRI. עד שהגיע הרופא שהעז לשים את הדברים על השולחן: חמודי, הוא אמר, לא רק שאתה תצטרך לעבור לדרום הארץ כי את רשימת הנוירולוגים של מכבי ומאוחדת בגוש דן כבר מיצית, אלא שזה לא באמת בתחום אחריותנו, אלא נסה יותר באגף הפסיכיאטרי.
אני לא פסיכי. קצת משוגע, אולי, אבל לא יותר מכם. וכשהתחלוא הבלתי צפוי, חסר הסיבה – על בסיס נפשי או גופני – מופיע מדי פעם, הוא אמיתי לגמרי. כשהוא כואב, זולג, תופס, מודלק, משבית מפעילות – התחלוא הזה לא מומצא בכלל; הוא אצלך בגוף. הוא באמת שם.
ולרופאים לא תמיד יהיה הסבר חד-משמעי לדבר הזה שפשוט הופיע ומסרב ללכת. לפעמים יהיה להם הסבר חלקי. לפעמים מוטעה. סביר שמתישהו, לפחות אחד מהם יטען שזה קשור לאלרגיות או לעניינים נוירולוגיים – שני תחומים ברפואה ששולחים את העוסקים – והחולים – בהם לרדוף אחר רוחות רפאים.
ומפה לשם, יש לך מצב. סימפטום. קושי. כאב. מגבלה. והם לא עוברים. וזה חידוש מסוים, כי החיים, וקופת חולים, הרגילו אותנו לחשוב שכשיש מצב לוקחים תרופות, נותנים לזה שבוע, עשרה ימים, והלאה עם החיים.
אלא שלא הפעם. הפעם משהו הגיע כדי להישאר, ובהתחלה אני רץ איתו לכל מי שאפשר – כמו שכתב הסופר הצרפתי דויד פואנקינוס בספרו היפה "אני מרגיש טוב יותר", אני הופך ל"מעין סוכן נסיעות שמשווק את כאבי", ואז אני מבין שאין טעם. לא תינתן אבחנה חד-משמעית ורפואה מיידית.
במקרים מסוימים זו עשויה להיות תקופה ממושכת, לפעמים אפילו כרונית, ובכל מקרה ללא מועד תפוגה או החלמה ידוע. כמו נכות – אולי זמנית; כמו אובדן – אולי תמידי.
ומה אני אמור לעשות בזמן הזה? איך בדיוק חיים עם זה? הרי זה בלתי נסבל. אלה לא חיים. בטח בהשוואה לקודם. היומיום עצמו כמו זז הצידה כדי לפנות מקום לכאב, למגבלה, לשותף החדש לחיי שלא בחרתי בו מעולם.
והמסע אל מקור הבעיה עשוי להיות בלתי אפשרי; אני לא יודע למה זולגות הדמעות מעצמן. למה סחרחורות. למה – במקרה של גיבור ספרו של פואנקינוס – כאבי גב בלתי פוסקים. "כאבינו הם סך כל החמצותינו חסרות החשיבות", כותב פואנקינוס, וזו דרך אחת, מדכאת, להסתכל על זה. אבל הדרך המועילה יותר היא לזכור את כל הפעמים הקודמות. את זמני המשבר בחיינו. את הרגעים שבהם נדמה היה לנו שתחלוא יישאר לנצח, והדרך שבה התחלואים התפיידו לבסוף, לאורך זמן. או נשארו, אבל למדנו לחיות איתם, בהתחלה בחוסר חשק ובהמשך בהשלמה ולבסוף באדישות. ומתישהו, לפעמים, אחרי זמן ארוך מספיק של אדישות שבו לא ספרנו אותם, גם הם איבדו בנו עניין והלכו.
אבל עד אז, אני לוקח נשימה עמוקה ואומר לעצמי: תזלוג, חביבי, אם אתה מוכרח, וממילא אין לך שליטה בזה. אבל נסה לזכור שזה כבר בדרך לעבור, ולו מכיוון שהדברים האלה עוברים בסוף. כולם. מלבד, כמובן, האחד שיתגבר ויסתבך ובסוף יהרוג אותך – אבל זו לא הפעם הזו, אתה יודע. לא הפעם. הפעם זו רק עוד פעם.
אז תנשום עמוק. לא מסוגל? תנשוף רדוד. אתה חי. אלה החיים שלך. תחבק אותם. הם כנראה זקוקים לחיבוק.

(פורסם ב-15.12.2017)

 

מודעות פרסומת

תגובה אחת הוסיפו את שלכם

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s