אנחנו הגברים הטובים, הוא אומר לי.
תחשוב על זה, היית מאמין? אנחנו. איך נהיינו פתאום הגברים הטובים? ועד כמה זה בלתי נסבל מבחינת, בוא נגיד, הנשים? כל הנשים? כל המין הנשי? שהגברים הכי טובים שיש הם, כאילו, אנחנו?
הוא צודק. אנחנו יושבים באיזה בר ביפו, שני גברים באמצע (אנחנו מעדיפים לראות בזה שליש עם צ'ייסר) החיים, נשואים, ילדים, עבודה, מיסים, משכנתאות, חופשות הכל-כלול-מלבד-מה-שאתה-באמת-צריך – כל מה שעקרונית לא תכננו או איחלנו לעצמנו בגיל 20. אנחנו שני חברים סחים שיושבים על בירה ומדברים על מה שגברים טובים מעל גיל מסוים מדברים עליו עכשיו:
על הטרדות מיניות שביצעו גברים לא-טובים. לא אנחנו. ועל הסיכוי הקלוש – אבל לך תדע, אלוהים – שגם אנחנו, מתישהו, בלי ששמנו בכלל לב, היינו לרגע אלכס, יורם, איבגי, הארווי, צ'ארלי, לואי, גבי וכל יתר אבני הדומינו שנופלות עכשיו ברצף מסחרר וכמעט בלתי נתפס, אבל בעצם נתפס; כי לחבר'ה הלא-טובים האלה היה, מתברר, הרבה מה לתפוס בדקות ההן. ומי מהם בכלל חשב שמשהו בכל התפיסות האלה עלול להיתפס על ידי מישהי כבלתי נתפס. וכעבור איזה זמן – לפעמים חודשים, לפעמים שנים – זה נתפס. והיא תבעה את עלבונה. מי מהם בכלל ידע שכל זה עלול להיות, נו, בלתי נעים למישהי.
אז עכשיו הם יודעים. עכשיו כולם יודעים. ורק אלוהים והדס שטייף – יש מצב שהוא מדליף לה – יודעים כמה גברים עוד בדרך לשלב הזה בקריירתם שאותו הייתי מכנה, בקיצור, לשעבר.
ואיפה זה שם את שנינו – הגברים הטובים – שככל שאנחנו מסוגלים לגרד בפדחתנו ולהיזכר בכל שלושת המקרים שבהם היינו מעורבים באירועים רומנטיים שלא הסתיימו בחתונה לא מצליחים לשחזר רגע אחד שבו הטרדנו?
כי לא הטרדנו, הוא אומר לי. באמת שלא. כי אנחנו הגברים הטובים. אנחנו הגברים שנזהרו נורא. שווידאו יותר מדי פעמים. שכמעט הרגו את הרגע מרוב היסוס. ואנחנו הגברים שעשו כל מה שצריך; אנחנו הגברים שהתחילו, המשיכו, הציעו, התחייבו, התחתנו, עשו ילדים, קנו דירה, הרימו על הידיים, חיתלו, ניגבו, לקחו את כולם לספארי ולים בשבת, היו שם בשבילם, בשבילן, בשביל אמא שלהן – באמת, אנחנו הגברים שלא רצו שום דבר מלבד לעשות הכל כמו שצריך.
ויותר מזה: אנחנו הגברים שאפשר לדבר איתם ואליהם. הגברים שמקשיבים. הגברים שרוצים הורות שיוויונית. דיאלוג וחברות אמיתיים. הגברים המתפקדים. הגברים שיזכרו, פה ושם, תאריכים. אנחנו הגברים הטובים.
ואנחנו הרי איומים.
כלומר, אנחנו חתיכת נטל על הנשים שלנו, לא?
אין סכום כסף בעולם שהיינו מוכנים לקבל כדי לחלוק את חיינו איתנו בתפקיד בנות-זוג, נכון?
כי אנחנו אולי לא מטרידים, אבל אנחנו כן. אנחנו אף פעם לא באמת מרוצים או מאירי-פנים או סתם עליזים לגמרי (וכן, הגיע הזמן שנתבע בחזרה את המילה הזאת. הומואים, תחזירו לנו אותה!). אנחנו מתלוננים בלי סוף על רוב הדברים. אנחנו מתעוררים בבוקר חמוצים והולכים לישון במלח. אנחנו מתרגזים; על הילדים, עליה, על המשפחה שלנו, שלה, על הדו"ח מהעיריה, על הכסף, על האוכל, על המר והמתוק, על בתנו התינוקת. ואנחנו מתוסכלים ללא הפוגה – מהפוליטיקה, הטלוויזיה, הבוס, הסמנכ"ל, הקבוצה, ההוצאות הביתיות – ואנחנו לא מוציאים שום דבר מזה שם בחוץ. רק בבית. בפניה. לעיתים קרובות מדי עליה.
אנחנו שותקים יותר מדי כשצריך שנדבר. אנחנו נעלמים כשצריך שנופיע. אנחנו בשירותים כשצריך אותנו בסלון, בסלון כשצריך אותנו במיטה, במיטה כשצריך אותנו בחדר הילדים.
ויש לנו בעיות שרק היא יודעת עליהן. יש לנו כעסים ודחפים וקולות משונים שרק היא נחשפת אליהם. וחרדות שרק היא יודעת מהן. וביומיום, בנוחות ביתנו, אנחנו לגמרי לא הטיפוסים המצחיקים, המצליחים ומלאי ההתחשבות שהיינו כשהיא רק פגשה אותנו. ביומיום אנחנו, אין דרך אחרת לראות את זה, אנחנו.
ואנחנו זקוקים לתחזוקה שוטפת הרבה יותר מהן; כדי לגרום לנו לעשות דברים – להגיע בשבת להורים שלה, להסכים לביקור ההוא, לצאת לסרט, להגיע לפגישה – אנחנו צריכים שהיא תיגש אלינו בזהירות, לפעמים בערמומיות, תמיד במחשבה תחילה.
אנחנו, בקיצור, גברים.
אנחנו שותים יותר מדי. אוכלים יותר מדי. מזניחים לזמן ממושך מדי. אנחנו נוסעים לחו"ל לפרקי זמן שגורמים לנו להרגיש אשמים כל כך עד שאנחנו מתרגזים עליה ועל כולם. אנחנו מתבכיינים על מה שהיה ועבר, על מה שיכול היה להיות ולא יהיה, על איך לא הגענו בסוף לאוסטרליה.
ולרובנו, כגברים, אין את מה שיש לרוב הנשים; את היכולת לשים בצד, לפרקי-זמן ממושכים, את כל הבלתי נסבל, ופשוט להיות ברגע, לרגע, לכמה רגעים, שמחים ואוהבים וצחקנים ולפעמים מטופשים ושטותיים.
כלומר, מדי פעם כן. לעיתים רחוקות, לפרקי זמן קצרצרים, אנחנו כאלה. אבל רוב הזמן אנחנו גברים; טיפוסים קשים, כל אחד בדרכו – הדרך שרק היא מכירה מקרוב, על בשרה. ונשים צריכות לחיות איתנו, עם מה שהפכנו להיות.
וכן, אני יודע; לנשים יש את הבעיות שלהן ואנחנו מצידנו צריכים לדעת לחיות איתן – אבל בחייאת, אתם משווים? אלא אם קוראים לכם בנימין נתניהו, אתם יודעים שהאישה שאיתכם היא לא הבעיה העיקרית בזוגיות הזאת.
אז בואו נסתכל לרגע על החיים שלהן; של הנשים בנות-המזל שחולקות את חייהן איתנו, עם הגברים הטובים, הלא-מטרידים, הלא-פסיכוטיים, הלא-בעייתיים. האם אנחנו מקנאים בהן? לעזאזל, אפילו לא לרגע. כי למה זה מגיע להן? יש הרי חוסר צדק קיומי בעובדה שגברים זוכים לחיות עם נשים, אבל נשים נאלצות לחיות, ובכן, איתנו. אנחנו, שאפילו הטובים שבינינו לא מסוגלים להימלט ממלכודות הגבריות הישנות: הצורך להוכיח, האגו הילדותי, הפגיעות המוסווית מאחורי כוחנות, האינפנטיליות, השתקנות, ההסתגרות, ההימלטות, השיער ואובדנו.
אז לא הטרדנו. לא אנחנו. אנחנו בצד המואר. אנחנו מבינים את קוד ההתנהגות הבסיסי – הכמעט מובן מאליו – שאמור לשרור ביחסים בין המינים. סבבה. אנחנו החבר'ה הטובים. אבל האם החיים איתנו הם לא טרדה אחת מתמשכת?
ואם נדמה לי שהם כאלה, למה אני לא עושה שום דבר כדי לשנות את זה? האם אני מסוגל בכלל להיחלץ ממי שאני, מהגבריות המוכתבת שלי, ממה שהפכתי להיות?
אני יכול לפחות להשתדל. אני יכול להזכיר לעצמי להפסיק עם הנרגנות הבלתי נשלטת, להפסיק לתבוע ממנה הכל, להפסיק לכעוס שלא לצורך. אני יכול וצריך לנסות להיות יותר מסתם עוד גבר שלא הטריד; אני יכול לנסות להיות הגבר שלא הפך, ברבות השנים, למטרד.

(פורסם ב-1.12.2017)