לפני חודש יצאתי גבר לראשונה בחיי ועשיתי משהו שזיכה אותי באהבה ללא תנאי (יחסי מין עם אשתי, נו) – קופון חד פעמי שטרם מימשתי, אני מחכה למועד חגיגי, אולי אירועי שנת השבעים למדינה:
פיטרתי את עוזרת הבית שלנו.
העוזרת שאף אחד מאיתנו לא האמין שנצליח לאזור את האומץ, התעוזה, קור-הרוח, עוז-המצח ועוד איברים – ובראשם עמוד שדרה – הדרושים כדי לפטר.
היא הייתה עוזרת שאין לכם, בעצם, דרך לפטר. קודם כל, כי לא קיבלנו אותה לעבודה; היא קיבלה אותנו. ולא היא עבדה אצלנו; אנחנו עבדנו אצלה. היא הייתה בפירוש מהעוזרות האלה שהפכו זה מכבר לנורמה המקובלת בשכונה: עוזרת-על עסוקה מדי מכדי לשקול בכלל לבוא אליך, בעיקר כי היא אגדה בתחומה; אישה שהושבעה כבר במהלך העשור הקודם להול-אוף-פיים של העוזרות – והחברים הקרובים שנותנים לך את הטלפון שלה בשו-שו משוכנעים שהם פותחים לך פתח לליגת-העל של המקצוע. הגלקטיקוס של הספונג'ה. האול-סטאר של המקומות-שקשה-להגיע-אליהם-אבל-היא-לוקחת-סולם-זה-משהו.
אתה מטלפן בחשש מהול ביראה לעוזרת-העל הזאת, מציג את עצמך כחבר קרוב של ההם שהמליצו ושואל אם יש בדל סיכוי, מתישהו, בכל זמן שנוח לה, ובאמת, בכל סכום כסף שתבחר, וברצינות, בכל תכיפות שתתאים – שהיא תבוא, אולי, באמת לקצת, לעבוד אצלך.
עוזרת-העל שותקת לרגע במבטא אוקראיני כבד, שוקלת את הצעתך בשלילה, ואז מזמינה אותך לראיון עבודה שבמהלכו אתה עובר מיונים ותשאולים שפיתח אדם שהיא מכנה שוב ושוב בשם "סרגיי" – וכשאתה תוהה אם מדובר בבעלה היא עונה: "לא. סרגיי ברין. גוגל, מכיר? אז זה מבחנים קבלה שלהם".
אתה נכשל בהם, כמובן. אבל אז אתה עושה את מה שעשו שכניך לפניך: מתרפס. מסביר שאתה אבוד. שהבית גדול עליך. שהלכלוך מאיים, בשלב זה, על בריאות ילדיך הרכים. ובסוף היא מסכימה, בחוסר חשק של פוליטיקאי שהתבקש לרדת מבמת ההיסטוריה, לבוא לפעם אחת ניסיון.
חמש שנים מאוחר יותר, האישה נכנסת אליך הביתה פעם בשבוע בגישה כללית של סוהרת לפני מחזור, נובחת עליך ששכחת לקנות שני חומרי-ניקוי הכרחיים ושתלך עכשיו – עכשיו! – להביא לה, ומכניסה לכביסה בהרתחה את כל הבית – כולל בגדים, כלים, ריהוט, ילדים, חיות-מחמד ואת רוב שמלות הכביסה-בניקוי-יבש-בלבד של אהובתך.
הבית נקי כמו שלא היה מאז השבוע שעבר, אבל מימדי ההרס מתבררים בהדרגה; דברים שידעת בוודאות שהם שם, כבר לא. אהובתך בוכה על שמלות מחו"ל שישבו עליה בול ומונחות כרגע על הילדה בת הארבע בול. הילדה בוכה שהבובה האהובה עליה ביותר – מבין ה-150 האהובות עליה ביותר – נעלמה. ואתה בוכה כי כל מה שאתה רוצה לעשות בשלב זה הוא להיכנס לפיג'מה ולמיטה, אבל אין לך מושג – ולעולם לא יהיה לך שוב – איפה היא שמה את הפיג'מה הארורה, וגם משהו במצעים מרגיש חשוד.
מדי שבוע אתה נשבע לפטר את העוזרת, אבל בכל פעם, כשמתקרב רגע האמת, אתה שוב מעדיף לבחור בחיים, נמנע מהשיחה המכרעת ומניח בהכנעה על השיש את סכום הכסף המפלצתי שהיא לוקחת כדי להרוס לכם את החיים.
לפני כחודש משהו קרה: עשיתי את זה. לקחתי נשימה ממש עמוקה – ואז שתי שאיפות ונטולין לחיזוק – וסוף סוף הצלחתי. פיטרתי אותה. זה היה כמו להרוג את גודזילה ואני הרגשתי שאני חוזר לכפר כגיבור מעוטר.
מימדי האסון התבררו כמעט מייד.
מעבר לזה שהעוזרת דרשה פיצויים בהיקף שהפך את המשך העסקתה אצלנו עד סוף חייה – או חיינו, כנראה חיינו, היא בטוח תקבור את כולנו, כנראה בהרתחה – למשתלם בהרבה, ובכן, צץ עניין נוסף: שעכשיו אין לי עוזרת.
וזה, מתברר, המקבילה הבורגנית ל"אין לי חבר" אצל רווקות, ול"אין לי סקס" אצל גברים, ול"אין לי אוויר" אצל בני אדם. כי מתברר שעוזרות בית רגילות – נורמטיביות כאלה, באות, מנקות, הולכות, לא עושות עניין – חדלו לחלוטין מלהתקיים, ואנשים שעוד יש להם אחת כזו מפעם שומרים את הטלפון שלה לעצמם ברמה של פטרולים פיזיים סביב המכשיר.
וכל מה שנשאר שם בחוץ כרגע הן העוזרות מהזן המשודרג: עוזרות-העל. אלה שנכונותן לעבוד בניקיון בתים גורמת להן לראות בעצמן מתת האל למין האנושי המטונף ששוב לא זכר לקנות אייג'קס בזמן, ולהתהלך בינינו כמו אלות חדשות שכולנו אמורים להשתחוות להן על עצם נכונותן לרדת אל ארון חומרי הניקוי.
הן לא רוצות לעבוד אצלך. אין מה לדבר בכלל. אבל הן יהיו מוכנות לשקול לבוא באופן חד-פעמי, ורק אם הגעת אליהן דרך המלצה ישירה של מישהי שהן כבר הספיקו לאבד לה, איפשהו בבית, את הטעם לחייה.
בינתיים עוד ועוד חברים מסמסים לי על "קרייסס עוזרת" ומציעים כל סוג של טובת הנאה אם יש לי טלפון של אחת בשבילם, "אבל נורמלית". אין לי. ואם אני מבין נכון, הביקוש לעוזרות בית הגיע כרגע לרמה המציבה את המקצוע בראש רשימת המקצועות המבוקשים בישראל, תשאלו אפילו בגוגל ואפל; המשימה הבלתי אפשרית להשיג מהנדסי תוכנה טובים מתגמדת לנוכח הסיכוי למצוא מישהי שתבוא בסוף היום לנקות אחריהם.
כי זוהי, חברים, רמת הפערים הבלתי נתפסת בישראל 2017, בין מי שיש להם – עוזרת – למי שאין להם. אנחנו ללא ספק בתחתית מדינות ה-OECD בקטע הזה. וזה קרה כי עוזרות בית הן כבר לא הערבייה המקסימה שהייתה מגיעה אל אמא שלי לבית ילדותי, עם סל ירקות מהכפר על הראש – הם היו אורגניים והם אפילו לא ידעו שהם כאלה! – וגם לא הרוסיה קשת-היום שהחליפה אותה, ובכלל, לך תשיג היום "קשת-יום". היום של אף עוזרת בית כבר לא קשה! זה היום שלך שהופך מסובך מרגע שהיא מגיעה.
"אלוהים, באיזה צרות של בורגנים פריבילגיים אנחנו מתעסקים", אמרתי השבוע לאהובתי לאחר ניסיון נוסף להחתים עוזרת-על שהגיעה אלינו לראיון אישי שבו שוב נכשלנו. "בואי פשוט נעשה מה שהיינו צריכים לעשות מהתחלה – מה שעשינו כשהיינו רווקים: בואי ניקח יום קבוע בשבוע וננקה בעצמנו".
כבר דמיינתי לעצמי איך רק היא ואני כורעים על הרצפה עם הדלי והסמרטוט ואולי גם נקלעים לאירוע רומנטי תוך כדי, אבל אהובתי רק הסתכלה עליי כאילו הצעתי מין קבוצתי עם הקבוצה היריבה. היא אפילו לא טרחה להגיב במילים.
"אז אני מניח שנחזור להיא שפיטרנו ונתחנן?" ניסיתי להציל את כבודי.
"אחרי כל השמלות שהיא הרגה לי, אני עלולה לרצוח אותה אם היא חוזרת", סיננה אהובתי.
"אז הבית פשוט יהיה מלוכלך?" נכנעתי.
"דווקא קיבלתי המלצה על מישהי שמוכנה לבוא פעם בשבועיים לשעתיים ב-370 שקל", אמרה אהובתי. "אבל הזהירו אותי שיש לה דרישות".
זינקנו אל הטלפון יחד.
(פורסם ב-20.10.2017)