הילד קצת גזען

טור ילד גזעןבפעם הראשונה שזה קרה – ובכן, הייתי רוצה להגיד שחשבתי שלא שמעתי טוב, אבל שמעתי מצוין. והתעלמתי. היי, אמרתי לעצמי, זה בסך הכל חוש השמיעה, בטהובן עשה קריירה שלמה בלעדיו.
היינו אצל חברים במהלך ראש השנה, והילד שלי, שהשתולל עם אחד הילדים שלהם, קרא לו פתאום "ערבי מוסלמי". מין קללה שכזו. בכיף. בשגרה. בצחוקים.
אנחנו המבוגרים נעצרנו לרגע, נדמה לי שהמהמנו משהו, אבל התעלמנו. יאללה. לך תדע. אולי נפלט לו רצף הברות מקרי כמו שקורה לכולנו אף פעם.
למחרת – זה היה ראש השנה, היו שם כזכור אינספור למחרתים – היינו אצל חברים אחרים. כבר שכחתי מהאירוע של אתמול, כשזה קרה שוב. עוד השתוללות, עוד צחוקים, ואז הילד שלי מקלל את הילד שלהם: "ערבי מוסלמי!"
בשלב הזה קפץ לי הגן המזרחי של האשכנזים, ואני תפסתי את הילד שלי בזרוע, נעמדתי מולו וכנראה שדיברתי אליו באופן תקיף ואפילו תוקפני. "אנחנו לא אומרים דברים כאלה בשום מצב, אף פעם!", הבהרתי לו. "אתה יודע מה זה מוסלמי? איסלאם? זו דת. כמו יהדות, כמו נצרות, כמו הינדואיזם. יודע מה זה ערבי? זה בנאדם בדיוק כמוך, לא שונה בשום דבר!". נדמה לי שאחר כך הסברתי לו די באריכות מה זה גזענות, ובטח הייתי ממשיך לקיצור תולדות מלחמות הדת של ימי הביניים, שתי מלחמות עולם, כיבוש 67', רצח רבין ועליית הימין הקיצוני בארץ ובעולם, אלמלא הילד שלי פרץ בבכי.
"אבל אני לא יודע בכלל מה זה אומר!" הוא הצליח לסנן מבעד לדמעות. "אני סתם שמעתי את זה מילד בבית ספר, סתם אמרתי. אני לא אגיד שוב, מבטיח".
חיבקתי אותו והסתכלתי על אהובתי, שהסתכלה עליי. אני מניח שנראינו מודאגים. ברור שהוא שמע את זה מילדים אחרים. כאן, בבית הספר של הילדים הטובים בליבה של השכונה המרכז-שמאל-פוליטיקלי-קרעכצנית שלנו. ברור שזה רץ עכשיו אצל הילדים כמו שאצלנו הריצו את "הומו", "קוקסינל" ו"עוואר", בלי שידענו אפילו מה זה (לגבי "עוואר" אני עדיין לא סגור הרמטית. "קוקסינל" זה שם של סכין גילוח במערכון של הגשש, לדעתי).
כי הנה, זה הגיע. זה כאן. הגזענות המובנת מאליה. היומיומית. חסרת המחשבה. זו שמבעבעת סביבך בלי שתטרח אפילו לשים לב. זו שאתה רואה ומקבל כנתון, ומניח לילד שלך לקלל חברים ב"ערבי" כאילו מדובר היה בקוקסינל.
ובעצם מה אני רוצה מהילד שלי? מה הוא אשם? החמצן הישראלי עצמו מורכב כיום מלפחות 50 אחוז זיהום גזעני. הרי באותו ראש שנה עצמו רשמה רמת הזיהום שיא חדש כש"הארץ" בחר לראיין לרגל החג את "ההנהגה העתידית של המדינה", כפי שהם כונו שם, להלן גיבורי הליכוד הנוכחיים דוד ביטן, מיקי זהר, אמיר אוחנה ודוד אמסלם. קבלו אותם, למרות שהם לא מגיעים לכם.
קראתי את הראיונות האלה, אפופים באופן אחיד בצחנה לאומנית-גזענית, והתמלאתי, ובכן, לא בהתנגדות, לא בסלידה, אפילו לא בשנאה; התמלאתי בפחד. פחד אמיתי. פחד שכמותו מרגישים בוודאי אזרחים רגילים, שומרי-חוק, נורמטיביים, כשמצעד של הקו-קלאקס קלאן, או מצעד גלוחי-ראש באלות ובמגפיים, עובר להם ליד הבית.
"יש להם חיסרון אחד בולט: הם לא נולדו יהודים", פסק מיקי זהר על הפלסטינים, בנוסח שאני משוכנע שאפשר למצוא לו מקבילות מדויקות בקרב גרמנים מסוימים לגבי יהודים בתקופה ידועה בהיסטוריה. ודוד ביטן, ביושבו באיזו פיצוציה בתחנת דלק בראשל"צ שממנה הוא מנהל את עסקיו, קבע שבגין עשה "טעות גדולה מאוד שעד היום אנחנו סוחבים אותה" – כן, לדוד ביטן, שקנה את תהילתו כשצעק "אתה שקרן" על אב שכול, יש מה להגיד על מנחם בגין והטעויות שלו. ואילו דוד אמסלם הסביר שמותר לראש הממשלה לקבל מתנות במאות אלפי שקלים, ורק אנשים עם "ערכים אשכנזיים" יחשבו אחרת. אחר כך הוא הסביר למה המשטרה והפרקליטות הן "שמאל כמעט קיצוני", והבהיר ששום דבר – לא משנה כמה פלילי – לא יגרום לו ולממשלתו ללכת. "אם תיפול ממשלה בגלל הסיפור של המתנות, לא יעזור למנדלבליט, לשי ניצן, לנשיאת בית המשפט – הציבור הימני לא יקבל את זה".
אתם מבינים? "הציבור הימני" כבר לא מחויב להיות חלק ממדינת חוק. הוא יקבל את מה שהוא יהיה מוכן לקבל, ואם זה תלוי באמסלם, יקבל מי שחבר שלו. "אני חבר של חברים שלי", הבהיר.
אחסוך לכם את מלוא משנתו התרבותית של אמיר אוחנה ("יש פה רצחנות תרבותית", הוא קובע לגבי מוסלמים בכלל, רגע לפני שהוא מספר ש"מגיל תשע אני ישן עם אקדח צעצוע מתחת לכרית") ואת סולם הערכים המרשים של מיקי זהר ("כשאני נותן כסף לראש רשות, קידמתי אותו פוליטית. למה לא? מה רע בזה?"). אבל בסופו של דבר, מהראיונות האלה עלה דיוקנה של חבורת טיפוסים מעוכבי-התפתחות המחזיקים בקודים וכללי התנהלות עקרוניים של ארגון מהסוג שעובד הרבה עם בטון.
אתם קוראים את הראיונות האלה, משפשפים עיניים ותוהים אם בכלל לטרוח לכבות את האור בדרככם החוצה מכאן – לנותרים זה כבר לא ישנה, הם ממילא חיים בחושך – ואז אתם נזכרים שבעצם אתם כאן. בחג. בניגוד ל-300 אלף ישראלים, על פי הערכות, שיצאו מהארץ בחג. המון ישראלים, שתמיד מסבירים לי עד כמה המדינה במצב מצוין אם הם מסוגלים להרשות לעצמם לנסוע לחו"ל שוב ושוב.
אין לי מושג לגבי רמת המסוגלות שלהם, אבל יש לי הרגשה שהם נוסעים לחו"ל גם בלעדיה. כי הם פשוט מוכרחים לצאת מפה קצת. כי גם אם נתניהו מכר להם, בנאום ערב החג שלו באו"ם, ש"אורה של ישראל זוהר ברחבי היבשות" – הם ממש רוצים לראות אותו קצת משם, מהיבשות ההן, והם גם יודעים את האמת האמיתית על המקום הזה: על מחירי דיור ויוקר מחיה בלתי נתפסים; על קשישים ונזקקים שננטשים מאחור; על בתי חולים קורסים; על צוללות במקום בריאות וחינוך ורווחה; ועל דמוקרטיה במדרון תלול. ואין להם אשליות; הם חייבים לצאת לחו"ל ולחיות טוב ככל שיצליחו כאן ועכשיו, גם אם זה אומר למשכן את עתידם בהלוואות אינסופיות.
אז באמת שבראש השנה ניסיתי, בעקבות נאום נתניהו, להרגיש חגיגי וגאה על ש"העולם מחבק את ישראל, וישראל מחבקת את העולם" –  היי, לפחות החצי השני נכון, 300 אלף מאיתנו חיבקו את העולם בטירוף רק בראש השנה! – אבל לא יכולתי שלא לחשוב לעצמי: אם כל כך טוב פה, למה אנחנו עומדים בתורים הארוכים האלה בנתב"ג כדי לצאת בהמונינו? ואם כל כך טוב, איך זה שהילד שלי, הילד הטוב שלי, הילד שאין עדיין עצם רעה בגופו, לומד להטיח, כקללה כמעט ראשונה, "ערבי מוסלמי"? ואם כל כך טוב, למה אני צופה במצעד הניצחון הגזעני של אמסלם, ביטן, זהר ואוחנה ומרגיש כל כך רע?

(פורסם ב-6.10.2017)

 

 

מודעות פרסומת

תגובה אחת הוסיפו את שלכם

  1. דביר הגיב:

    יליד 91.
    בשנים הראשונות של התודעה שלי עוד היה לי בתודעה שלהגיד על מישהו ערבי זה היה כמו להגיד "הוא מסתדר בכל מצב". כמעט מודל לחיקוי.
    לא הרבה שנים חלפו והופ טראח, להגיד על מישהו ערבי זה קללה. להגיד על מישהו שהוא נראה ערבי זה אומר מכוער.
    תוצאה של שנים ארוכות של חינוך לגזענות ולבידול.

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s