תופעת החפץ המתאדה הופיעה לראשונה כבר בתנ"ך – אני מדבר, כמובן, על התנ"ך שקיבלתי בתיכון ושהיה יקר ללבי, ושמור ונצור אצלי, עד שהתאדה מחיי ורק אלוהים יודע – אם כי סביר שלא – מה עלה בגורלו.
מאז האובדן ההוא, תופעת החפץ המתאדה רק הלכה והתעצמה והפכה לחלק בלתי נפרד מחיי הבוגרים. בהתחלה עוד נדהמתי לנוכח היעלמותם הגמורה של חפצים. אחר כך זעמתי. כיום למדתי לקבל את העובדה הבלתי נמנעת שפעם בתקופה, חפץ כלשהו – לרוב משהו שאני זקוק לו במיידי – ייעלם ממקומו ופשוט לא יהיה שם. הוא גם לא יהיה בשום מקום אחר. הוא פשוט יחדל מלהתקיים במרחב הפיזי-גשמי-ביתי-שכונתי. הוא פשוט – כמו שנהוג להודיע בצער רב – איננו.
החפץ המתאדה הוא חפץ יומיומי לגמרי. למשל מפתחות. או צעצוע של אחד הילדים. או נרתיק פלסטיק זול שבו נמצאים כל הרישיונות והביטוחים של הרכב. או פנקס צ'קים. או חשבונות ארנונה, הפנייה לבדיקה, מפתחות רזרביים ששכפלתי פעם כדי שיהיו לי כשהמקוריים יתאדו, וגם אייפד שלם עטוף בפלסטיק ורוד כה זרחני עד שניתן להבחין בו בקלות מהחלל, אבל לא מהסלון או חדר השינה או כל מקום בבית שאני עשוי להיות בו. למעשה, כבר הרבה זמן שאף אחד לא ראה את האייפד הביתי שלנו, ובשלב זה די ברור שהוא לא מתכוון לחזור הביתה אי פעם. הילדים שלי יצטרכו לספר יום אחד לפסיכולוג שלהם ש"אייפד פשוט קם יום אחד ועזב אותנו. השאיר אותנו עם אמא ואבא".
כל החפצים האלה מתאדים. זה אומר שהם לא "הלכו לאיבוד" או "לא זוכר איפה שמתי את זה" או "זה בטח במגירה במטבח" או "אוף, תני לי, אני כבר אמצא לך את זה – תכניסי את הילדים למכונית בינתיים!". לא, לא. החפצים האלה מתאדים. נמוגים. נעלמים היעלמות גמורה ומוחלטת בלי שום סיכוי להימצא בטווח הנראה לעין. החפצים האלה הולכים למקום שאיש מעולם לא היה בו, ואל תסתכלו עליי כאילו אני עומד לכתוב כאן משהו שנון לגבי המיקום (האזור שבו מתבצע תהליך החשיבה של איוב קרא?), כי כמו שאמרתי, איש מעולם לא היה בו.
השבוע התאדה קלסר ובו כל מסמכי המכונית החדשה שלנו – הזמנה, חשבוניות, אישורים, אחריות והכל – שאותו טרחתי להניח, במפורש, על מדף ברור וידוע בצד השמאלי של הארון בחדר העבודה שלי. כשבאתי להוציא אותו משם – הקלסר לא היה. פשפשתי, מסרב להאמין, בכל המדפים, ולבסוף חלחלה בי ההכרה הוודאית: זה לא שם. זה לא בשום מקום. לאף אחד אין, ולא יהיה, מושג איפה זה. אהובתי לא הזיזה את זה. העוזרת לא נגעה בזה. זה חפץ מתאדה קלאסי וצריך פשוט לקבל את זה כמו כל תופעה פיזיקלית.
ההיעלמות הזאת טיפוסית, כמובן, לחפץ מתאדה; אתה יכול להישבע ששמת אותו בנקודה מסוימת בבית ואפילו חשבת לעצמך באותו רגע: הנה, תזכור שאתה שם את זה פה – כדי שתדע איפה למצוא את זה, כי בינינו, אתה אידיוט ודעתך פזורה יותר מאיבריו של מחבל מתאבד. ואז, כעבור איזה זמן, אתה ניגש בדיוק לנקודה המסוימת ההיא, והחפץ הארור לא שם. הוא פשוט לא. אתה משתדל להישאר רגוע בקשר לזה, אבל הדבר! המזוין! לא! שם! למרות ששמת אותו! שם!! אררררר!
אז השבוע זה היה הקלסר ההוא.
אפילו לא כעסתי – לא יותר מכמה דפיקות של הראש בקיר והשלכת כל הדברים שהיו בארון ההוא לרצפה בזעם – וגם לא טרחתי לחפש בשום מקום אחר, כי אני כבר יודע: החפץ התאדה. אין לזה הסבר רציונלי יותר מהמשך העסקתו הרדיופונית של יורם שפטל או הסירוב לתת לזוגות להט"בים לאמץ.
אין לזה סיבה. אין הסבר. אין תכלית.
אני רוצה לחשוב שהחפצים האלה נחטפים על ידי חייזרים ידידותיים שחוקרים את המין האנושי וזקוקים להם נקודתית לצורך איסוף מידע. זו גם הסיבה שמדי פעם – לעיתים רחוקות אומנם – חפץ שהתאדה בכל זאת מוחזר אלינו. הוא מופיע במקום דומה או שונה מזה שזכרתי שהיה בו, ונראה לחלוטין כמו שזכרתי אותו. לפעמים אני מצליח לספק לזה הסבר מאכזב כלשהו; "אה, אוף, זה היה כל הזמן הזה במכנסיים האלה שלבשתי לארוחת החג המשפחתית לפני שנה וחצי" – אבל לרוב אין שום הסבר. כלום. החפץ האבוד יסתכל עליי, אני אסתכל עליו, ושנינו נדע, בלי מילים, שהוא היה שם; על סיפון חללית המחקר שלהם. מה הם עשו לו, איך הם בכלל נראים, מה הם רוצים, מתי הם ישלימו את המחקר שלהם – החפץ לא יסגיר שום תשובה.
כמובן שיכולתי לטעון שהיעלמות חפצים היא חלק ממה שלא מעט אנשים לפניי כבר כינו "חייהם הסודיים של החפצים" – אולפני פיקסאר עשו מזה קריירה – כאילו לחפצים יש תודעה ויכולת תנועה ורצון משל עצמם. אבל בחייאת, בואו נישאר בגבולות ההיגיון. הרבה יותר סביר ומתקבל על הדעת שחייזרים ידידותיים מעלימים אותם לצרכי מחקר.
אני מודה שתופעת החפץ המתאדה יכולה לחרפן אדם פשוט – וייתכן שזו תכליתה. ייתכן שהחייזרים בוחנים אותנו בדרך הזו; מחכים לראות איך נגיב כשמשהו שאנחנו יודעים בוודאות על קיומו בנקודה מסוימת פשוט לא נמצא שם. איך נתמודד עם אובדנה, לכאורה, של שפיותנו? של הידיעה האונטולוגית הבסיסית ביותר שלנו לגבי היש? הקיים? איך נגיב כשנראה את הוודאות הפיזית שלנו מוחלפת, לנגד עינינו, בחוסר ודאות? בפקפוק עצמי? בהבנה שכל מה שחשבנו שאנחנו יודעים לגבי מיקומו של המפתח הרזרבי לא נכון?
אבל אחרי שזה קורה לך מספיק פעמים, אתה כבר לא מתחרפן, לא מטיל ספק בחושיך, ולמעשה אתה עובר להסתכל על הצדדים החיוביים שבזה; כי הרי לא רק חפצים מתאדים, גם חברים מתאדים מחייך (בעיקר חברות, האמת. נניח מישהי מגיל עשרים שיום אחד אתה נזכר בה ואומר לעצמך: מעניין באמת מה נהיה ממנה, ואז מגלה שאין לה זכר בשום רשת חברתית או מנוע חיפוש, ולהוציא העובדה שאתה זוכר אותה, אין שום דרך להוכיח שאי-פעם בכלל התקיימה).
ולא רק חברים. גם הבטחות בחירות מתאדות, ולפעמים תפיסות עולם שלמות, ברורות וידועות –  למשל כזו שהכניסה לכנסת 19 מנדטים תחת ההבטחה הוודאית "יש עתיד" – פשוט מתאדות, ולאף אחד, כולל בעליה החוקיים, אין מושג איפה הן כרגע.
ולפעמים האהבה מתאדה, אחרי שהייתה מונחת במקומה הידוע משך שנים. ולפעמים התשוקה. ולפעמים התאווה למוזיקה חדשה. ולפעמים הצורך באנשים נוספים. ולפעמים – במקרים טראגיים – הכישרון.
אומרים ששום דבר לא נשאר לנצח, אבל זה רק בגלל שמי שאומרים את זה לא ראו את יעקב אגמון וגילה אלמגור. יש דברים שבהחלט נשארים לנצח, ויימצאו תמיד במקום שבו זכרתם שהם מונחים. כל השאר עלולים, יום אחד, להיעלם, אפילו אם נדמה לנו שתמיד יהיו שם. כדאי להיערך לזה. באופן אישי, אני עובד על להקדים אותם ולהפוך, עוד לפני שייעלמו, דמנטי לגמרי.

(פורסם בתאריך 4.8.2017)