כוח-העל שלי

טור כוח על
לרוב אני לא רואה בעצמי גיבור-על. אפילו לא גיבור. באמת, גם את ההזדמנויות המעטות שהיו לי להפוך לגיבור – נניח לחבוט באיזה מוט סלפי בראשה של ילדה בת 14 שמתרוצצת לעברי עם מספריים ותיכף תתויג כ"מחבלת" החמצתי; מעולם לא יצא לי לנטרל אף ערבי, לחלץ אף יהודי, אפילו להניק תינוק פלסטיני לא הסתייע.
כך שבאמת לא השאירו לי שום ברירה אלא להיות ישראלי רגיל, הכי לא גיבור, סתם אחד שקם בבוקר, הולך לעבודה, חוזר הביתה לילדים, משלם מיסים ישירים, עקיפים, ביטחוניים, מוטוריים, עירוניים, התנחלותיים – האמת, בתחום הלשלם-על-כולם יש מצב שאני דווקא די גיבור – ולא יותר מזה.
אבל השבוע, עם הפיכתה של גל גדות לוונדר-וומן – האישה שכוח-העל המרכזי שלה הוא, כזכור, להשאיר את מפלס הגאווה הלאומית הישראלי עם הראש מעל לקו האדום התחתון – השתתפתי באייטם מקסים בתוכנית "משפחה גרעינית" בגלי צה"ל (באותו יום עם אברי גלעד ושרון קנטור), שבו התבקשתי להסביר מהו כוח-העל שלי כהורה.
המממ. אתם מתכוונים לכוח-העל להגיד "אין לי כוח?". כי זה כוח. שאין לי.
כלומר, אני מבין את הניסיון להחניף לי – כאילו בעצם העובדה שאני מגדל ילדים יש משהו שהופך אותי טוב יותר מבני אדם שמגדלים בקושי את עצמם – וזה, כמובן, נכון – אבל כוח-על? האם יש לי כוח-על?
מעבר לתשובה הפשוטה שייתן הילד שלי, ולפיה ברור שיש לי – כוח-העל שלי הוא היכולת להוציא מהכיס טלפון נייד ולתת לך לשחק בו – אני מאמין שבכל זאת ישנם כמה כוחות-על שרק הורים מחזיקים בהם (או שהם מחזיקים את ההורים, לא ברור).

לפני הכל, כמובן, כוח-העל הסופרמני הרגיל שלי
, כלומר היכולת לעבוד ביומיום בעיתון – עם בוס ודדליין וכל זה – ואז, בשלב מאוחר יותר של היום, כשאף אחד לא מסתכל (כלל: חייבים לעזוב את העבודה כשאף אחד לא מסתכל), להשתנות בבת-אחת, לעבור למכנסיים קצרים ולעוף במהירות-שיא (כוח העל שלי כדי לעוף במהירות-שיא: טוסטוס) ולהספיק להציל את העולם: להוציא את הילדה מהגן בזמן, לשלוף את הילד משלהי הצהרון בבית הספר, לענות בו-זמנית לרצף מיילים והודעות הנורה לעברי כמו ממכונת כדורי טניס, ואז להעביר את הזמן עצמו קדימה, העיקר שיהיה כבר שבע וחצי בערב.

כוח-העל לצלוח את שבע וחצי בערב – כן, השעה הקשה והארוכה ביותר ביום. כל יום. השעה שבה נותרה רק עוד שעה אחת שמפרידה בינך לבין החופש הגדול – החופש להיסרח על הספה וללטף טלפונים ניידים ושלטי-רחוק לבחירתך – אבל השעה הזאת, שעת המקלחות, ההשכבה, הסיפור לפני השינה, המים לפני השינה, הפיפי לפני השינה, החיבוק לפני השינה, התשבו-איתי לפני השינה – השעה הזאת, נו. השעה שבה העיניים שלך נעצמות, ושלהם לא. השעה שדרוש כוח-על כדי לעבור אותה מדי יום בלי לחפף: לקלח אותם במלוא הכיף. להקריא להם סיפור כמו שצריך. להיות נוכח שם למענם באמת, במלואך, כי מתי עוד. כי תיכף אתה משוחרר לעולם המבוגרים. כי בוא ננסה לא לגמור את זה שוב עם "ילדים, בואו להתקלח! עכשיו למיטה! לא, אין היום סיפור. אבא מותש. טוב, אז ממש רק עמוד אחד. לא, אין מים, כבר שתיתם!"

כוח-העל להתמודד עם משא האשמה – כשאתם חוזרים מאוחר מהעבודה (או, למי שמעדיפים אשמה אורגנית ונקייה יותר: מחדר כושר) ועכשיו נשארה בקושי שעה אחת מהיום הזה להיות איתם. ולא הייתם איתם כל היום. וכבר לא תהיו. ואתם אשמים בזה, כי שוב העדפתם את, ובכן, החיים שלכם על פני שלהם. כי החיים שלכם ממש מעניינים, או מהנים, או הכרחיים, ושלהם, בואו נודה, טיפה משעממים אתכם.
אבל אל תרגישו אשמים; תשמרו הכל לשבוע שבו תהיו בחו"ל בלעדיהם. יודעים מה? גם אז לא תרגישו אשמים כמו ברגע ההוא שבו תבינו שהם פשוט מפחדים מכם, כי אתם עלולים להתעצבן, כי אתם מתעצבנים לעיתים קרובות כל כך. כי אתם אתם. ואתם לא יכולים להיות מי שאתם לא.

כוח-העל להיות מי שאתם לא – לחצות איתם רק במעבר חציה. רק באור ירוק. לא רק לשמוע את סטטיק ובן-אל החדש, אלא בעיקר לשמוע עליו. לראות בפעם השלישית קסם שהילד לא השתלט עליו – אבל נדמה לו שכן. לראות סכנה ברורה ומיידית ולשמור על קור-רוח שמעולם לא היה לכם. לדבר עם הורים, ועדי הורים, אסיפות הורים, מיילים מהורים, רק כדי להבטיח שכולם יגיעו, פעם בשנה, ליומולדת של הילד שלכם. לארגן יומולדת לילד שלכם. להיות מתוקים, מצחיקים, נגישים, נטולי שיפוטיות. להשתטות כשאחרים רואים. לשיר לילד בקול רם כשאחרים שומעים. להמתיק את האגם המלוח שהיום הזה הפך להיות בשקי הסוכר המטופשים שהילדים שופכים לתוכו מבלי להתכוון בכלל. לא להשתנות – אתם כבר לא תשתנו – אבל לפחות להעמיד פנים עד שתמצאו, איכשהו, את היובל המבולבל הפנימי שלכם (רק לא את מיכל הקטנה, בחייכם).

כוח-העל להימנע מלהיות כל אחה"צ והערב בטלפון הנייד – כדי שהם לא יוכלו להגיד: "גם אתה כל הזמן במסכים".

כוח-העל לרדת מהעץ המבוגר ולהיות ילד – כי בנסיעה להורים שלה בשבת, כשאני והיא רבים בצעקות על שטות מוחלטת והילדים מאחורה דוממים, ואז משתרר שקט גמור במכונית, ואז, פתאום, אחד מהם מתחיל לשיר חרישית את "לעולם בעקבות השמש", ואז שניהם שרים בקול רם יותר, ואני יודע שאחרי שתכננתי, עקרונית, לזעום בשתיקה קפוצה עד סוף היום הזה לפחות – אני צריך עכשיו לא רק להתרכך, אלא ממש לחייך אליהם קצת, ואז אולי גם להצטרף.  ואני עושה את זה. הכוח הזה לרדת מהעץ הגבוה והקוצני שלך כדי לטפס על השיח הפרחוני שלהם.

כוח-העל להחזיק את העולם שלהם ולא לשמוט אותו – כי בסוף, אתם יודעים, הם יצטרכו להיחשף לכל הדברים ההם שמתחילים ב-מ': מין, מלחמות, מחלות, מוות, מירי רגב. בסוף המציאות תסדוק את עולמם המוגן, המושלם, שעדיין אחוז בידי. ואני זקוק לכוח לשלוט בקצב ובמועד יצירת הסדקים, ואסור לי לתת להכל להתנפץ בבת-אחת.

כוח-העל להילחם באויב הנצחי "עזוב הכל" – ולא להתגרש רק כדי לזכות לשלושה ערבים חופשיים בשבוע, או פשוט לעלות על הטיסה הראשונה למקסיקו, לגדל שפם, להחליף את שמי לחורחה, להתחיל לעבוד באתר בנייה ולשתות חצי בקבוק טקילה מדי צהריים. בקיצור, הכוח להישאר. ולדעת בוודאות שיש בשביל מה.

(פורסם ב-9.6.2017)

 

מודעות פרסומת

3 תגובות הוסיפו את שלכם

  1. משתמש אנונימי (לא מזוהה) הגיב:

    רענן רציתי לשאול, איפה הטורים של חודש יוני?

    אהבתי

  2. משתמש אנונימי (לא מזוהה) הגיב:

    היכן הטור של 4.8.17 ?

    אהבתי

    1. רענן שקד הגיב:

      עלה זה עתה. תודה וסליחה.

      אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s