ג'ובניקים ונהנים

טור ג'ובניקים ונהנים

הילד שלי מתגייס ל-8200. הוא בן שמונה אבל זה לא אמור להפריע לו – בבוא היום, כמובן – להתגייס ל-8200. הוא יודע את זה, אני יודע את זה, 8200 יודעים את זה (זה התפקיד שלהם, לדעת. הם אוספים מידע בדרכים כל כך מתוחכמות, עד שתאמינו לי, גם את פרט המידע הזה הם כבר יודעים מזמן, בעיקר אם הם פותחים עיתון כרגע). עקרונית העסק סגור.
והילד שלי לא לבד: כל הילדים האחרים בבית הספר שלו, כל החברים שלו, כולם – גם הם הולכים ל-8200. באמת. תשאלו אותם או את ההורים שלהם.
את לימודי הערבית – החיוניים לשירות הילד ב-8200 – כבר התחלנו, ואוצר המילים שלו בשפה מכסה את כל הבסיסים החשובים הנלמדים בשירי דורון מדלי, בתוספת הברכות השגרתיות סלמאת, אינשאללה, ססאמק, תרבחו, ותסעדו.
כמובן שבבוא היום (אני מדבר על רביעי הקרוב) נארגן לו שיעורים פרטיים בערבית – ספרותית וגם השנייה, נו, זאת שערבים מדברים ונשמעת תמיד כאילו הם באים ברע. כמו כן, עד שיגיע זמנו ללכת ל-8200, הילד יהיה מחונן. תשאירו את זה לי. עוד לא נולדה אלפיית השקלים שאני לא אשכיב כדי שהוא יאובחן ככזה.
העסק סגור.
בהתחלה הילד שלי קצת חשש מהשירות. "אבא, כולם חייבים להתגייס בגיל 18 ל-8200?" הוא שאל אותי, ואני היססתי לרגע, ואז החלטתי לדבוק באמת המרה ואמרתי לו: "תראה, אנחנו מאוד מקווים שעד שאתה תגיע לגיל הזה, כבר לא תהיה 8200 כי לא נצטרך אותה יותר, כי יהיה שלום, אבל יש מצב שבכל זאת השלום יגיע רק חצי שנה אחרי הגיוס שלך, ואז, כן, אתה תצטרך להתגייס, כמו כולם, ל-8200".
טוב, אני קצת מייפה את זה. מה שקרה באמת הוא שהילד שאל אותי אם בגיל 18 הוא יהיה מוכרח להתגייס לצבא, ואני אמרתי לו שכן, אבל לא לצבא אלא ל-8200,  שזו יחידת מודיעין ומחשבים שהחיילים בה עושים את הדבר שהוא הכי אוהב לעשות בעולם – יושבים מול מסכים שלוש שנים רצוף  ובסוף לוקחים כמה חברים מהיחידה ועושים איתם אקזיט, סבבה?
הילד נרגע, וגם אני די שכנעתי את עצמי שהעסק סגור – למה שלא יקבלו אותו ל-8200 עם הקשרים שלי (במסעדות בת"א) והכישרון הטבעי שלו למצגות פאוור-פוינט ילדותיות? אבל אז שמעתי במקרה שיחה של כמה אמהות בשכונה שטענו גם הן שהילד שלהן הולך בוודאות ל-8200, ואז עוד כמה שיחות כאלה, ובסוף קלטתי: כולם הולכים ל-8200. אף אחד לא הולך לשום מקום אחר.
מהשיחות האלה הבנתי שהשיבוצים ליחידה מתחילים כיום כבר בגיל שבע, ושוועדת המיון מורכבת מאמהות השכונה. "אנחנו שלחנו אותו לספרדית, ערבית, מנדרינית ומחשבים", אמרה אחת מהן באחת השיחות, והשנייה ענתה שהילד שלה כבר סיים את קורס ההכנה ל-8200.
די נבהלתי, בעיקר כי אני לא דאגתי לילד שלי למנדרינית וקורס הכנה! והילד הרי חייב להיות ב-8200. היום בישראל לא שמים עליך אם לא היית ב-8200, וזה אפילו די אות קלון אחר כך באזרחות – תראו מה עשו לאביב גפן ואושרי כהן שלא היו!
כולנו הרי רוצים עבור ילדינו את הטוב ביותר, כולנו רוצים להתגאות בהם כשיגיעו הביתה במגפיים ובכומתה בצבעי 8200. כולנו גדלנו על מיתוס לוחמי 8200 ששחררו את הוול ואיחו קבצים בצילום ההיסטורי המפורסם של רובינגר. כולנו רוצים שילדינו יהיו בחוד החנית של 8200 ולא באיזה תפקיד לוחם זניח באחת היחידות הקרביות הפחות משמעותיות שאוחדו כולן תחת השם המשונה – שאין בו אפילו ספרה אחת – "צה"ל". כולנו רוצים לדעת שהפקדנו את ילדינו בידי מפקדים ראויים שלא רק צועקים אחריי, אלא ממש קוראים לזה בשם המקצועי: פורוורד (בערבית: תפרוורד).
ומכיוון שמבחינתי אין אופציה שהילד שלי לא ישרת ב-8200 – הילד שלי ייתן את המקסימום בגבולות המינימום, זאת מסורת במשפחה! – התחלתי ללמוד קצת על היחידה ודרישותיה. מתברר שמדובר ב"יחידה לאיסוף מודיעין אותות" שנחשבת לאימפריה בינלאומית בתחום ההאזנות – פרט שדווקא משמח אותי כי גם אני אימפריה בתחום ההאזנות והילד שומע בבית מוזיקה איכותית כמעט כל יום במשך שעות.
מעבר לזה, היחידה מאתרת מועמדים שסיימו חמש יחידות במתמטיקה, מדעי המחשב, אלקטרוניקה ופיזיקה, השקיעו בלימוד שפות או השלימו מסלולי מצוינות בבית הספר. בקיצור, כל מה שאני הולך להכריח את הילד שלי לעשות בעשר השנים שנותרו לו עד הגיוס כדי לוודא שהוא ישנא אותי לנצח אבל יגיד לי תודה מתישהו במהלכו.
בכל מקרה, הילד יהיה ב-8200. השירות הזה חשוב לי ולאמא שלו – אנחנו ישראלים ערכיים שיודעים שאתה מוכרח לתרום לחברה לפני שאתה יכול להקים חברה שבתורה תתרום לחברה אחרת, ואז תרכוש אותה קומפלט, ואז תעשה עליה סיבוב ותמכור אותה ב-800 אחוז רווח לחברה שלישית. כאלה אנחנו; מלח הארץ (תעשיות בע"מ). תמיד היינו.
ובכל זאת, לפעמים אני תוהה איך הפכה 8200 ליחידה הנחשקת בצה"ל – שלא לומר בשכונה שלי – ומבין שהיחידה הזו מייצגת, תדמיתית לפחות, את השינוי הקיצוני שעברה ישראל: זה שבו עברנו פאזה ממדינה שדואגת לאיזה קולקטיב לפרטים שדואגים לעצמם. והתשוקה ל-8200 משקפת היטב את הבחירה הזו: הבחירה בעצמך, גם בשלוש השנים שבהן המדינה מאלצת אותך לבחור בה.
כי 8200 מבטיחה – שוב, תדמיתית – כניסה נכספת למסלול הישראלי המהיר (הייטק, יזמות ורייכמן) ועוד בשלוש השנים בחייך שאמורות היו להתבזבז על ג'בלאות וג'בליות; כי 8200 היא אישור לעובדה שהילד שלכם הגיע להארוורד הישראלי; המקום שמרגע שהתקבלתם אליו, השאר יהיה בסדר. ומעבר לזה – וזה אולי העיקר – כי 8200 מבטיחה שלא יהרגו לכם את הילד.
וזה, לבסוף, השינוי המשמעותי מכולם שעברה ישראל: אנחנו כבר לא מוכנים למות – או להרוג את ילדינו – בעד ארצנו. איבדנו את היכולת והנכונות. זו גם הסיבה שישראל לא מסוגלת לסבול יותר מלחמות יש-או-אין ברירה שיימשכו יותר מחודש או כמה עשרות הרוגים – ובקיצור, לא עוד מלחמה, גג "מבצע".
עבר לנו מזה. סופית. אנחנו מקדשים את החיים – ועדיף טובים, עם הרבה חו"ל וכמה שיותר קשרים מהסוג שאפשר לעשות ב-8200. כך התחולל המהפך הישראלי השקט, זה שלא נהוג לדבר עליו, במסגרתו פינה השירות הקרבי את מקומו – לפחות בציבורים מסוימים וגדולים – לג'ובניקיות כמשאת-נפש. אבל לא כל ג'ובניקיות; רק ג'ובניקיות איכותית – כזו שלא רק שלא תהרוג לך את העתיד, אלא ממש תיתן לך אחד.
ובאגף הזה, 8200 היא ההצעה הטובה ביותר. לכן הילד שלי מתגייס אליה. וגם כל שאר הילדים שאני מכיר. ואני רגוע; עם שיעורי גיוס מרשימים כאלה ל-8200, אין שום סיבה שלא ננצח בכל עימות ושדה-קרב עתידיים. בעיקר אם נמשיך לסגור להם קודם את החשמל.

(פורסם ב-30.6.2017)

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s