יש רק דבר אחד משעמם ועצוב יותר מדיאטות: דיבורים עליהן.
אני לא רוצה לשעמם אתכם בדיבורים עליהן, לכן לא אדבר – לא מייד – על הדיאטה שלי. רק ארמוז שהיא הצלחה גדולה (אבל פורפורציונלית ונראית טוב כשהיא מתלבשת נכון למידותיה), ואעבור לדבר מייד על העדר-הדיאטה שלי, שנמשך, פחות או יותר, כל חיי הבוגרים. זה הולך להיות די קצר (וגם בחרוזים!):
הייתי ונשארתי רזה.
לא הייתי צריך להתאמץ בשביל זה.
בשלב מסוים התחיל להתעבות לי קצת החזה.
אבל אמרתי לעצמי: ככה זה בגילך, עם חולצות מסוימות אתה קצת מתבזה. כמו כולם. בתיאבון.
והמשכתי לאכול. בלי לחשוב על זה. בלי לדפוק חשבון שכבר הוזמן. כשאנשים שאלו אותי  (ואנשים לא ממש שאלו): רענן, מה הסוד שלך? איך אתה אוכל בלי סוף – כולל לחמים, גבינות, בשרים, משקאות ובקיצור: סניף שלם של חינאווי שגם פתוח 24/7 – ונשאר די רזה, עניתי להם: אה, אני פשוט לא חושב על זה.
כי באמת האמנתי, עד לא מזמן, שזה העניין העיקרי: לא לעשות מזה עניין. כלומר, אל תקדישו מחשבה מיותרת לנושא האוכל – פשוט תאכלו. אל תחשבו על שומן, פחמימות, קלוריות, משקלים, היקפים, וכל שאר החומרים שמהם מורכב מה שיותר מדי נשים מכנות "יום ראשון". כי ברגע שאתם מתחילים לחשוב על אוכל ומשקל – ברגע שזה הופך להתעסקות, ליחסים סדירים עם מכשירי שקילה ומדידה – באותו רגע נולדת הפרעת האכילה שלכם.
כלומר שברגע שבו אתם מפסיקים סתם לאכול ומבינים שלאכול או לא-לאכול, זאת השאלה – שם מתחילות הבעיות. ברגע שאתם מתחילים לספור מזון בדרך כלשהי. ברגע שכל הכנסת מזון לפה הופכת למחשבה-תחילה.
אז הכלל הראשון בדיאטת שקד לכל החיים: אל תחשבו על דיאטה. אל תדברו על דיאטה. רעבים? תאכלו. לא רעבים אבל יש משהו ממש טוב על השולחן? תאכלו. שבעים-מפוצצים אבל בדיוק הגיעו הפאבלובה והגראפה לקינוח? תאכלו קצת, תשתו הרבה. מרגישים אשמים? תשתו עוד קצת ולכו לישון.
זה עבד בשבילי לאורך כמה עשורים, בעיקר בגלל שהייתי אחד מהאנשים הבלתי נסבלים האלה שהתבגרו לתוך מבנה גוף רזה שמוכתב על ידי חילוף חומרים מהיר ומטבוליזם מקסים כל כך, שאם רק הייתי יכול הייתי קונה לו טבעת ושואל אותו את השאלה.
עד שיום אחד, לפני שנה בערך, משהו קרה. עליתי – כפי שאני עושה מדי חצי שנה, אם אני זוכר – על המשקל בחדר הכושר (מקפיד באדיקות ללכת פעם בשבוע!), והבחנתי בזינוק של שלושה קילו. זה קצת הטריד אותי, ולכן אמרתי לעצמי מייד: אל תחשוב על זה. תחיה כרגיל. אכול ושאטו.
חודש מאוחר יותר עליתי שוב על המשקל ההוא, והתוצאות לא איחרו לבוא (לעזאזל איתכם, משקלים אלקטרוניים!); שני קילו נוספים.
ירדתי מהמשקל בדאגה. הבנתי שמשהו לא טוב קורה, ושנשארתי לבד בעולם. המטבוליזם שלי – שותפי האגדי – ביצע את האקזיט שלו והודיע על פרישה מוקדמת. שיחה עם מאמנת כושר שמבינה דבר או שניים בתזונה הבהירה לי שהגעתי לגיל שבו חילוף החומרים הצעיר שלך מזדקן ושומן מיותר כבר לא נשרף בקלות אלא מתחיל להצטבר על הדפנות. לא יעזור; הגיע הזמן להתחיל לעשות ספורט ברצינות ולהפסיק לאכול ברצינות. ובעיקר להתחיל, מה שנקרא, "לשמור". תמיד שנאתי שמירות.
קודם כל, אמרתי לעצמי, בלי פאניקה. אז השמנת והזדקנת ונראה שזה עומד להימשך – נו, יש בעולם דברים גרועים יותר, אם כי הם לא התרחשו מאז שואת יהודי אירופה. בוא ננסה לשמור על קור-רוח; בשלב הראשון צריך להעיף את הקילוגרמים שנוספו ושלא נראה שהם מתכוונים לקחת דוגמה מקודמיהם בתפקיד ופשוט להיעלם. הגיע זמן הדיאטה.
העניין הוא שדיאטה במובן הרגיל של המילה – כלומר ספירה, שקילה, אכילה מדודה, התעסקות אינסופית – היא, כאמור, הדרך הבטוחה להפסיד לעצמך ולאוכל. אין דרך להימנע מאוכל כשאתם חושבים עליו כל הזמן. בסוף הוא ינצח. האוכל חזק מכם ויש לו כוחות-על: למשל קינמון. למשל היכולת של בצק עלים להשחים.
ואז שמעתי במקרה על דיאטת 5:2 – הדיאטה שהיא לא בדיוק דיאטה, אלא חלוקה אחרת של חייך: חמישה ימים בשבוע אתם מוזמנים לאכול כרגיל. לגמרי כרגיל. יומיים בשבוע – לבחירתכם, אבל לא ברצף – אתם סותמים את הפה. כמעט לגמרי, אבל לא ברמת כיפור. אתם רשאים לאכול, לאורך היום, עד 600 קלוריות (לגבר. אישה תסתפק ב-500), וזה באמת לא נורא; זה מאפשר לכם קצת פירות, ירקות, אורז, חזה עוף תפל, פרוסת לחם קל עם טונה במים ועוד מזונות שבימים רגילים הייתם עוברים לידם בלי להגיד שלום.
היופי בדיאטת 5:2 הוא שהיא מונעת מכם כמעט לחלוטין את הצורך לחשוב עליה ביומיום: חמישה ימים אין צורך לחשוב בכלל – אוכלים כרגיל – וביומיים הנוספים אין צורך לאכול כמעט בכלל, ומה כבר יש לחשוב. הבעייתיות היא צניחה אפשרית ברמת הגלוקוז ולחץ הדם, והעובדה שאתם כופים על הגוף משטר שאינו טבעי לו.
אבל היי, כמי שממילא מתגורר בשנים האחרונות תחת משטר שאינו טבעי לו, לא ראיתי פה בעיה. בשלושת השבועות האחרונים אני מתמיד ב-5:2, וזה לא ממש קשה. בימי הצום אני שותה הרבה מים וקפה, ואוכל את המעט שמותר לי. בשעות הערב של ימי הכמעט-צום, הגוף מרגיש פתאום קל ונינוח, ונדמה לי שאני מתחיל להבין את הסיפוק המעוות שמוצאות חולות אנורקסיה בתחושת השליטה המוחלטת, ההימנעות הגמורה, ההתנשאות והניצחון שרשאים להרגיש רק מי שהצליחו להגיד לא לתשוקה הכלל-אנושית הבהמית ביותר: בליסה.
אני מסתובב בבית קליל ומשוחרר מכבלי הגשמיות שבמזון, ומסתכל בבוז קל על אהובתי האוכלת בלעדיי. הא, יצור אומלל! עבד כנוע לגורלו האורגני! קורבן לפיתוי הזול שבאוכל!
שיט, היא אוכלת ריזוטו פטריות. אל תסתכל עכשיו.
אבל ברצינות; כשאתם מתחילים להסתכל על האובססיה האנושית עם אוכל, על הבהמיות שבלעיסה, על הסתמיות שבמוצר מזון, משהו בפיתוי לא רק מנוטרל, אלא הופך דוחה ממש; עכשיו אתם יכולים להסתובב גם בשוק אוכל או במסעדה כשכל מה שתרגישו מול הצלחות העמוסות האלה יהיה אדישות. אוכל הוא באמת עיסוק שיצא לחלוטין מפרופורציות. והיום – יום הכמעט-צום שלי – אני אחזיר אותו אליהן.
כעבור שבוע וחצי ירדתי שלושה קילו. כעבור שלושה שבועות – ארבעה וחצי. תיכף אני אפסיק, למרות שימי הכמעט-צום האלה דווקא התחילו למצוא חן בעיניי. ואולי בכלל לזה התכוון מרואן ברגותי כשדיבר על "שביתת רעב". ואולי בסוף, כל משחקי הרעב האלה הם העונג הקולינרי האמיתי.

(פורסם ב-19.5.2017)