1.מכת דם רע –
רוצים לריב? לא רוצים לריב? למה מי אתם שלא תרצו לריב? תראו אתכם, מדינת תל אביב, לבנים פריווילגים, שמאלנים מתנשאים, מתגרבזים, יושבי קרנות, נאחזי קרנות, לקטורי קרנות, מגוייסי תאגיד, צופי תאג"ד, אליטיסטים, אשכנזיסטים, רוגל-אלפריסטים, שכחתם מה זה להיות יהודים, הפקרתם עמדה, שברתם שתיקה, וככה אתם רוצים לחזור לשלטון?
ותראו אתכם, ימנים עוכרי ערבים, מכחישי פלסטינים, מחרישי אפרטהייד, מסיתים, מקארתיסטים, רגביסטים, פאשיסטים, מתנחליסטים, מנשקי קמעות, נאחזי גבעות, מוצאי אתונות, פתחתם את המדינה, התעסקתם עם המנגנון העדין שמפא"י בנו פה, הלכה האחריות, ועכשיו אתם מבקשים שנחליף לכם?
ברוכים הבאים לישראל 2017. אמרו שתהיה מלחמה בקיץ – בסוף הייתה כל השנה; מלחמת כל-בכל, כל הזמן, בכל עניין. קמתם בבוקר ויצאתם מהבית? אתם במלחמה. מי יצעק חזק יותר, מי ידחוף חזק יותר, מי יעלה סטטוס מריר ומצוטט יותר, מי ירכב על שור הפופוליזם חזק ומהר יותר, מי יגיד דבר איוולת ב"שבתרבות" וישודר מוקדם יותר, מי יתפוס למי, מי יחוקק למי, מי יירה במי, מי יואשם ויזוכה על ידי מי.
חם פה וצפוף פה ושפטל פה, ואין חניה להוציא על הכביש הפקוק, וכולנו איבדנו סבלנות לכל השאר כי אנחנו חושדים שהם מהצד השני, ההוא, הלא נכון, זה שמהרסייך ומחריבייך ממנו ייצאו ואליו ישובו. הסולידריות הישראלית – היה פעם דבר כזה – מתה. התפוררנו לשבטים, ואז לשבטונים, ואז לאני ואשתי והילדים ושלושה חברים שלנו, וכולנו חיים בתחושה מתמדת שמוכרחים לשבור את הפרצוף לרעים.
העניין הוא שמלבד כמה פוליטיקאים בכירים שלמדו לסחור, לספסר ולעשות רווחים קלים מהדם הרע הזה – אין רעים. לא באמת.
ישראלים – אם רק תתפוס אותם באתרי הגידול והקינון השגרתיים, בטיול שבת, בבית קפה, בכניסה ליישוב, ביציאה מהחוף – הם ישראלים. אתה יכול לדבר איתם בקלות, אתה מכיר אותם והם אותך. אנחנו שנינו, שלושתנו, רובנו, מאותו הכפר.
אבל הדם הרע זורם כמים עכורים בוורידי השיח הציבורי, הרשתות החברתיות, ההצהרות הפוליטיות, האופורטוניסטים והציניקנים. הגיע הזמן לתת למכה הזאת וואחד מכת-נגד. ובקרוב, אם אפשר.

2. מכת מכוניות –
קחו את היצ'קוק בשיאו, שימו אותו בישראל 2017, ושנה אחר כך אתם מוזמנים להקרנת הבכורה של "המכוניות", סיפורה של עיירה קטנה בשם ישראל המותקפת על ידי נחילים עצומים, תוקפניים, חסרי רחמים, של מכוניות.
28 אלף מכוניות חדשות עלו על כבישי ישראל בשנה שעברה – שיא חדש ששבר את שיא השנה הקודמת עם 255 אלף מכוניות חדשות, ואתם יכולים להיות בטוחים שהגדולים שבאוהבי ישראל יושבים כרגע בהנהלת "קיה" ו"יונדאי".
מה יש לנו אנחנו ממכוניות חדשות? ובכן, בתור התחלה הן חינם – או משהו שמתחזה לחינם, רק שימו מקדמה קטנה מהכסף של מכירת המכונית הישנה, את השאר נפרוס לכם דק-דקיק, ובסוף התקופה בואו נדבר על זה, מקסימום תיקחו שוב מכונית חדשה, מתאים?
שנית, זה לא שיש לנו ברירה; התחבורה הציבורית בישראל מוגבלת ברמה רפואית (לא, אוטובוסים איטיים יותר מתהליך מדיני לא עונים להגדרה "תחבורה" במובן המוטורי של הגעה ממקום למקום בפרק זמן ענייני); ההשקעה בתשתיות קטנה מדי ולא מסוגלת לעמוד בקצב גידול האוכלוסיה; ובעיקר: המדינה מתה על מכוניות פרטיות. בכל הקשור למיסוי, כי מכוניות חדשות ומיסי דלק מניבים למדינה כ-40 מיליארד שקל בשנה, אז אל תבלבלו לה במוח עם לוותר על זה למען שטויות כמו איכות חייכם.
לפיכך כולנו מתבקשים לשבת מדי בוקר שעה ורבע על הכביש בין רעננה לראש-העין; לא להבין איך הלכה לנו חצי שעה על שני הקילומטר שבין צומת ז'בוטינסקי-אבא הלל ברמת גן לכניסה לאיילון דרום; ולתהות האם לא הגיע הזמן ש"ווייז" תוסיף לאפליקציה את ההודעה המשמעותית יותר, "לא הגעת ליעד. עדיין לא. עדיין לא. עדיין לא".

3. מכת מדינה –
רוצים לדעת משהו על "המדינה"? היא נהדרת. היא מצליחה. היא ממתק. באמת. מזג האוויר כאן נסבל ולמעלה מזה רוב ימות השנה, התל"ג שלנו בעלייה מתמדת, האבטלה בירידה, הצמיחה חזקה, יחס החוב-תוצר מצוין, ההשקעות גוברות, המטבע שלנו הוא כבר לא סתם חזק – הוא אשכרה בריון שכונתי, בטח ליד היורו והדולר – וגם הטלוויזיה, ותסלח לי לונדון, שממילא עדיין לא מחכה – די טובה.
ישראל היא בובה של מדינה, רק שזה לא משנה לי. או לכם. או למישהו שאיננו מחובר לה לווריד ולוגם ממנו בקשית. כי אנחנו, האזרחים הסטנדרטיים, דורכים בדיוק באותו מקום. המשכורות שלנו מדשדשות בשעה שיוקר המחיה בשמיים וללא כל פרופורציה לשכר; סגירת מתווה הגז – בשעה טובה – הביאה בינתיים לעליות נוספות בתעריפי החשמל; והוצאות הממשלה על שירותים אזרחיים כגון בריאות, חינוך, סיעוד, תחבורה, תשתיות ומעל כולם דיור, נשחקו עד דק. כולנו משלמים מכיסנו הפרטי יותר מאי-פעם תמורת השירותים האלה, ולמרות שיעדים כלכליים לאומיים הושגו זה מכבר, הממשלה מעדיפה שלא לנקוף אצבע – או שקל – לטובת, נניח, פתרון בעיות הצפיפות בבתי החולים או בכיתות, בעיקר כי אף אחד לא מכריח אותה.
ואנחנו לא מכריחים אותה כי כבר אין לנו ציפיות. כולנו הורגלנו שהמדינה לפנינו בתור (שלא יקוצר!) – לא משנה שמדינה, כל מדינה, היא בהגדרתה התארגנות שתכליתה לשרת את אזרחיה ולא להיפך. שליטי המקום הזה, מצידם, הורגלו לחשוב שהמדינה זה הם. ואשתם. כך שהמדינה, בשלב זה, מקבלת עיסוי יומיומי פלוס סוף טוב, בשעה שאנחנו רק המעסים ושוטפי הכלים.
זו לא סתם התבכיינות; הפער בין מצבה הכלכלי המשופר של המדינה לבין מצבם הנשנק של אזרחיה מעולם לא היה דרמטי יותר, ואין בכלל ספק שהניתוח הצליח, רק שהחולה תיכף מת; הוא עובד קשה יותר מבכל מקום מערבי אחר, מרוויח פחות, מתקשה להרים את הראש מעל למים, לחסוך או ליהנות ממוביליות כלכלית וחברתית. פירות הצמיחה במשק לעולם לא יגיעו לסלסלה הפרטית שלנו; הם יגיעו, אם בכלל, למי שהסלסלה שלהם לא רק מלאה, אלא שהם גם סוחרים בסלסלות או מכירים מישהו שבדיוק קונה צוללות וזקוק לכמה שליחויות.
מדינת ישראל הפכה חשובה, מסודרת ועשירה בהרבה מאזרחיה, ומדובר, כמובן, בפירמידה הפוכה. ואגב, כל משטר שבו הלאום הופך חשוב יותר מהפרט עונה, מילונית – וסליחה מראש, אני יודע שנמאס כבר לשמוע – להגדרה המשומשת פאשיזם.

4. מכת להביא-את-המכה –
אין שום דרך אחרת, הא? אין חיים אחרים, אין סיכוי אחר, אין דרכים אחרות, אין מצוינות אחרת. כמו סינגפורים, יפנים וילדות אמריקנו-אסיאתיות מסוימות לאמהות נמרות, כולנו מוסללים עכשיו למקום אחד בלבד – זה שהפך את הסיסמה הישנה "להכשרה ולהתיישבות" לסיסמה המשודרגת "לסטארט-אפ ולאקזיט".
הילדים שלכם מגויסים כיום כבר בחטיבת הביניים ליחידה – שלא לומר לחמש יחידות. שר החינוך שלהם לא מכיר במקצועות זולת מתימטיקה ותנ"ך, ומאמין שכל בתי הספר הם לא יותר ממה שכונה פעם, בדרום אפריקה, בנטוסטנים; מפעלים לייצור בנטים קטנים. האווירה הציבורית שבה אקזיט של 15 מיליארד נתפס כיום חג לאומי, כולל ברכת ראש הממשלה והבטחות לחלוקת השלל בין כלל אזרחי המפעל הציוני, מכתיבה לאנשים צעירים כי מעל מיטתם אמור להיות תלוי פוסטר אחד בלבד: זה של אמנון שעשוע.
בקיצור, כולם להייטק. אין בלתו. לא מעניין אתכם? לא מעניין אותנו. ההסללה הישראלית החדשה מכתיבה כי פקולטות למדעי הרוח יתקיימו, אם הן ממש מוכרחות, על שלושה סטודנטים וחמישה מרצים, בשעה שבמדעי המחשב סטודנטים יעמדו בתור כדי להפוך לעבדים שיכתבו קוד לאורך עשר שעות ביממה בקיוביקלים מעוצבים. בגיל ארבעים הם ימצאו את עצמם בלי שפה – שפת תכנות עכשווית, אני מתכוון – וגם בלי עתיד, בלי תקווה, בלי חלום. או השכלה משמעותית, או מושג.
כמובן שאף אחד לא רוצה שתחשבו בצורה כזאת. או תדעו שסטטיסטית, רק ארבע מתוך 100 חברות סטארט-אפ ישראליות יצליחו. אבל אני מניח שבמדינה ותקופה שבהן הסיכוי שלך, כבן עשרים וקצת, להשיג עבודה יציבה בשכר הגיוני עם אופק עתידי כלשהו נראה סביר פחות משיחת טלפון לוהטת מאראלה, כנראה שעדיף כבר לשים את הז'יטונים על הרולטה הגדולה מכולם: רולטת להביא את המכה.

5. מכת טמטום –
לא מילה נחמדה, אבל באמת שאין יותר דרך שלא להוריד אותה מהמדף. מה עוד נותר לומר על "מאיר איינשטיין השאיר את חותמו בספורט הישראלי… לא פחות ממה שאלברט איינשטיין הוריש לעולם בתחום המדע" (איוב קרא); "מה שווה התאגיד אם אנחנו לא שולטים בו?" (מירי רגב); "צריכה שעיסאווי יעזור לך?" (אורן חזן לקרין אלהרר); "לאוצר לא אכפת לזרוק 700 מיליון שקלים על קומץ צפונבונים" (דוד ביטן); ו"אני הומופוב גאה" (בצלאל סמוטריץ')?
ומדובר במקבץ מקרי לחלוטין, משום שהזכות לצאת בור, עילג ולכאורה-עממי יותר הפכה זה מכבר למקצה האהוב על פוליטיקאים מכל הקצוות – אבל אפשר בקלות לקבוע שבקצה הימני יושבים כמה אנשים שהפכו את העסק לאולימפי.
רגב עושה קופה יפה על "לא קראתי צ'כוב"? ביטן משווה ומעלה: "לא קראתי ספר עשר שנים". הרב הצבאי אייל קרים קובע כי "אופיה הסנטימנטלי של אישה אינו מאפשר לה לעמוד בחקירות בתי המשפט"? רב המכינה בעלי יגאל לווינשטיין משיב בנוק-אאוט: "ודאי שהיא חמה כי היא אישה, אם לא שירתה בקרק"ל, אחרת איך תהיה חמה?"
אפשר להמשיך, אבל אין טעם. טמטום – דווקא מפי אנשים אינטליגנטים שבוודאי יכולים אחרת – נתפס כרגע כסגולה לכותרות, חנופה לקהל מצביעים נחשק, קרדום לחפור בו את דרכך במעלה המפלגה. והיי, אולי אני טועה; אולי אחרי שלמדנו להעריך את כוחה של אהבה, כוחו של הרגל וכוחה של מילה, הגיע הזמן להכיר, סוף סוף, בכוחו של טמטום.

6. מכת מכות –
התור במיון בלתי נסבל? רופאים ואחיות במשמרות של 30 שעות קורסים לכם על הראש? המסדרונות מוצפים זקנות-במסדרון וכשאתה מגיע אחרי תאונה אומרים לך "תחכה", ואחרי שחיכית שלוש שעות באים ואומרים לך "תחכה".
יש פתרון: לא, לא לדרוש מהממשלה להשקיע פחות ממיליארד שקל שיפתרו את כל מצוקות בתי החולים בישראל, אלא, באופן טבעי, להרביץ למישהו. להצית את עמדת האחיות. לתפוס רופא בצווארון. לאיים שתסגור איתם חשבון "בחוץ".
בשישה בתי חולים בישראל מוצבים עכשיו שוטרים בניסיון למנוע אירועי אלימות, ובמשרד הבריאות מבקשים להרחיב את כמות נקודות השיטור. אבל עזבו, בתי חולים הם הנקודה שבה כל זה נגמר. כי האלימות מתחילה הרבה קודם, בנקודה שבה, אי שם במגדל העמק, מבקש השכן אנדריי נפומיאשצ'י משכנו מוטי קריספל, אם לא קשה לו, לעשות טיפה פחות רעש עם הטרקטורון הזה כי בתו התינוקת ישנה. ומוטי, בתגובה, מביא את אביו, ושניהם מבקשים יפה מאנדריי לצאת החוצה, ואז מתנפלים עליו בסכינים ולהבים של מזמרה ודוקרים אותו למוות.
אבל עזבו, מי צריך שקט. יהיה לכם מספיק שקט בדיור המוגן, אם המטפלים רק לא יזרקו אתכם על המיטות כמו שקי בטטות מיותרים, יכו אתכם במלוא ההתכוונות, וגם יוציאו אתכם באמצע הלילה לישון על כסאות במסדרון כמקובל במקום ההוא בחיפה. ולא שגורלם של הנכדים טוב בהרבה; חשיפה של "ידיעות אחרונות" תיעדה בחודש שעבר הרבה יותר מדי מקרי אלימות נגד ילדים במעונות ובגנים ברחבי הארץ.
כך שמפלס האלימות בישראל גואה, באופן טבעי, לצד הצפיפות הגוברת, הסולידריות המתמוססת, התקצוב ההולך ונעלם לשירותי רווחה, סיעוד, חינוך ובריאות, והקושי הבסיסי שלנו כישראלים – לא יודעים למה, אולי זה משהו מילדות – עם גבולות.

7. מכת חופשות –
אתם לא זקוקים לחמש יחידות מתמטיקה כדי לפתור את הבעיה הבאה: אם לילדים שלכם יש כ-80 ימי חופש בשנה, ולכם יש עשרה, באיזה משרד אצלכם בעבודה יש טלוויזיה שמולה אפשר לתקוע אותם לפרק זמן בלתי מוגבל? ועוד שאלה: אם פסח התחיל רשמית ביום שני האחרון, מה בדיוק עשו הילדים שלכם בחופשה כבר ביום ראשון של השבוע שלפני?
המשק הישראלי הוא משק, מה שנקרא, אורגני, מלא בתרגולות חופש, ביצי חופש וסתם חופש. ישראל היא המקום שבו ילדים נמצאים בחופשה משך כ-80 יום בשנה בזמן שהוריהם נמצאים גם הם בחופשה – של הילדים שלהם – לאורך מספר לא ידוע של ימים בשנה שהצליחו לגנוב איכשהו מבלי שהתל"ג ישים לב. או שהצליחו לגרור איתם את הילדים לעבודה, או למצוא סידור שבמסגרתו יוכלו לצאת לעבודה על מנת לפרנס את המטפלת שהביאו על מנת שיוכלו לצאת לעבודה.
לוח השנה הישראלי מורכב כמעט כולו מערבי חג, חג, אסרו חג, חול המועד, שמיני עצרת, צום גדליה ושני החגים הנצחיים: חג לא-יתקיימו-היום-לימודים וחג יום-חופשה-נוסף שאין שום נימוק דתי או לאומי מיוחד לקיומו, ואם אתם ממש מתעקשים לדעת למה בתי הספר בכל זאת לוקחים אותו, בואו נסביר בשלוש מילים: כי הם יכולים.
יחסית לדת עגומה, נוקשה, חמורת-סבר ובאופן כללי לא-זורמת, היהדות חוגגת כמו שאף דת אחרת לא. בין ראש השנה, סוכות, חנוכה, פורים, פסח, שבועות ויסלח לי ט"ו בשבט אם שכחתי אותו, ישראלים נמצאים בכל זמן במצב המחייב אותם, ובכן, לצאת לחופשה, להזמין בצפון, לסגור משהו לקיץ, לברר אם נשאר עוד מקום לאוגוסט בהכל-כלול. שוק העבודה הישראלי הוא, בהתאם, הפרעת קשב מתמשכת – בואו נשב על זה אחרי החג, בסדר? – ולאף אחד, משום מה, לא דחוף להזיז, אחת ולתמיד, את החופש הגדול כך שייפול, נניח, על החגים.
לא שיש לי משהו נגד חופש – רק בואו לא נבלבל בינו לבין שהות חסרת מעש עם הילדים, שהיא, מילונית, ההיפך מחופש – אלא שאחרי מספיק שנים בתוך הרוטינה הסיבובית הזאת, גם אני מבין כיום מהו החג היפה ביותר בשנה: חג אחרי-החגים. החודשיים הקסומים ההם בשנה, מיד בתום סוכות, שבהם אפשר – והרשות נתונה – אשכרה להתקדם עם החיים שלך.

8. מכת כיעור –
יש לנו ארץ בסדר גמור. יפה למדי, שמורה לגילה בסך הכל, מעולם לא הייתה הורסת או מדהימה, אבל באריזה נכונה אפשר היה למצוא לה חתן. אין כאן קניון גדול, אין גייזרים, פיורדים, שלגים, זוהר צפוני או אייל דרומי. יש כותל מערבי וזמר מזרחי. אין לנו איביזה, אין איי טורקיז ואין חיות כיס מלבד, פה ושם, טלנסקי מזדמן.
בקיצור, ישראל היא מדינה לא רעה למראה שנעצרת, כמעט תמיד, על גבול הוואו. זה בסדר. רק שבמקום לעבוד עם מה שיש, אנחנו מחרבים אותו בשיטתיות ומשליטים כיעור גורף בכל פינה. את המקום היפה ביותר בישראל – אזור ים המלח – הפקרנו והזנחנו עד שבאו בולענים ותקעו לנו גרעפץ בפרצוף. את כל השאר אנחנו מרפדים בשלטי פח, רשתות ויקטורי, בנייה לא מתואמת או מתוכננת, אדריכלות שנעה בין הזול והנדוש למגלומני והתלוש, מרפסות ישנות, שלטי "להשכרה" ו"שלומי כהן ראש המועצה שלי", שקיות מלאות זבל שאנחנו תולים, ברוב התחשבות, על העצים בשמורות טבע בשבתות, ומיליוני כסאות כתר פלסטיק.
אז בואו נודה באמת האנטישמית-משהו: אסתטיקה מעולם לא הייתה תכונה דומיננטית במיוחד בשום גטו יהודי. שימו כמה מיליוני יהודים יחד, בצפיפות מרשימה, וקיבלתם קנטטה לכיעור. חבל, כי נתוני הפתיחה – וההמשך – של הארץ הזו הספיקו לגמרי כדי לתת לה את הכותרת המקראית "המובטחת".

9. מכת הכחשה ונהי –
קבלו שתי מכות במחיר אחת: אם אתם מהצד שרואה רק כמה הכל כאן חשוך וחסר סיכוי, אתם צודקים. ישראל יורדת לטימיון בזמן שאנחנו מדברים, הדמוקרטיה בפירוק וקיפול, התשתיות קורסות, הגזענות משתלטת, הדמוגרפיה תחריד את כולנו, האופק המדיני חסום כמו כרטיס אשראי שבעליו פשטו רגל, השלטון מושחת ורקוב ובעיקר אנוכי וציני לחלוטין, ואם לילדים שלכם אין עדיין אזרחות שנייה, קשה להתחייב שיהיה להם הרבה מה לעשות עם הראשונה בשעה שיתחננו להיכנס איתה לאיטליה בעודם משייטים מול חופיה על ספינת פליטים מחוררת.
מצד שני, אם אתם מהצד שרואה כמה הכל כאן נפלא, אתם צודקים. הכלכלה במצב טוב מאי-פעם, ישראלים נהנים מיציאות סדירות לחו"ל, שדות שלמים של מכוניות חדשות מלבלבים בכבישים, מצבנו הביטחוני משגע, וגם אם יש אי שם – תקועים באזור הגרון – סביב שני מיליון ומשהו ערבים שקוראים לעצמם "פלסטינים" למרות שאין דבר כזה, אנחנו בהחלט מסוגלים, מה שנקרא, לנהל את הסכסוך במקום לתת לו לנהל אותנו. עד שהפריץ, או הכלב, או המשל הזה, ימות.
שני מחנות חוטאים יש כאן: מחנה הנהי והבכי – מי שמשוכנעים שהכל אבוד, גמור, בלתי נסבל, בלתי ראוי, וגם ראוי להתערבות בינלאומית דחופה ולגינוי מקיר לקיר; ומחנה המכחישים והאופוריים – מי שמתעקשים שאין, בעצם, שום בעיה נראית לעין, הכל מצוין, אין כיבוש כי אין ערבים, ושרה אמנו היא פסיכולוגית ילדים חטובה בשירות הכי ציבורי אי פעם.
האמת, כרגיל, לא באמצע, אלא בצד. מסתכלת משם על שני המחנות ההזויים האלה ואומרת לעצמה: אני אעשה סיבוב ואחזור לפה מאוחר יותר.

10. מכת אכפתיות –
כמה לא ניסינו. כמה אנחנו עדיין מנסים לפעמים. מנתקים מגע. לא פותחים פייסבוק. נמנעים מחדשות. מעיפים את הטלוויזיה מהבית. מנסים לחשוב על היום הזה, והבא אחריו, מנקודת מבטו של תושב קנטאקי סביר: מזג האוויר, מצב קבוצת הספורט שלנו, הסיילים בקניון, העוגה לשבת.
אין לנו סיכוי. איכפת לנו מדי. כואב לנו מדי. רותח לנו, מעיק לנו, מעצבן לנו, ובעיקר: חשוב לנו. יותר חשוב לנו מרוב הדברים האחרים. חשוב לנו איך המקום הזה נראה וייראה. לאן הוא הולך ויילך. מי יוליך אותו ואיך ומתי.
לכן אנחנו מתווכחים על זה בלי סוף. נלחמים בכל דרך. מגיעים מ"נעים מאוד" ל"יא זבל, בגללכם המדינה הזאת נראית ככה" תוך פחות מקפה ומאפה.
כי איכפת לנו, והמקום הזה משמעותי לנו וראוי בעינינו להילחם עליו, על דמותו, דרכו, ערכיו ועתידו. וככל שננסה, לא נצליח להפוך אדישים.
וזו אולי המכה הטובה והחשובה מכולן: כי היא גוזרת על כולנו לחיות חיים בעלי משמעות, גם אם המשמעות הזאת, לא פעם, מרגיזה, מקוממת, ראויה לשינוי. חיים חסרי אכפתיות יהפכו אותנו לשוויצרים, בלגים או קליפורנים – אנשים שמדי פעם אנחנו יכולים, ורשאים, לקנא בהם. אבל רוב הזמן, אין מה. כי ישראל מאלצת אותנו לחיות בעוצמות גבוהות יותר, ומתוך מודעות, הכרה פוליטית, ייצוג ערכים ועניין מתמיד בפרק הבא שייכתב – גם על ידנו – בהיסטוריה של המקום הזה. אולי זו, לבסוף, הסיבה לתוחלת החיים הישראלית הגבוהה יחסית ולמיקומנו המסחרר להפתיע במדד האושר הבינלאומי: יש לנו כאן מטרה ומשמעות שגורמים לנו להמשיך. וחוץ מזה, זה לא שאנחנו מאושרים כל כך, אבל אנחנו בהחלט עומדים על זכותנו לחיות עוד קצת רק כדי לראות את כל השאר מאושרים הרבה פחות.

(פורסם ב-7.4.2017)