דרך הגב

ב

טור גב

הגב התחיל לכאוב לי לפני חודש בערך, לאחר תקופה שלמה – כמה עשרות שנים – שבה הכאיב לי. בשנים הקודמות הגב לא הרים ראש לעיתים קרובות מספיק כדי שאני אוריד לו אותו, אבל מדי פעם הוא התגנב לי מאחורי הגב – לך תסמוך על הגב שלא יפתיע אותך מאחורה – ופשוט נתפס לי.
ברגע הראשון של ההיתפסות הכאב הוא בלתי נתפס. אבל בימים שאחר כך – כפי שיודע כל גבר שהמילה "גב" פותחת, פונטית, את גבריותו – הכאב חמקמק אפילו יותר; תנועות מסוימות, נשימות מסוימות, זוויות שינה מסוימות (אוקיי, כולן) הופכות בלתי נסבלות, והכאב, על סולם שבין אחד לעשר, נעצר על 60 מ"ג ארקוקסיה.
הגב שלי מעולם לא נתן לי גב. השמועה היא שיש לי עקמת – מעולם לא נשארתי מספיק זמן אצל אורטופד בודד כדי לברר את האמת הרנטגנולוגית המלאה – וסביר שחיים שלמים של יציבה מעט שפופה (האבולוציה נעצרה אצלי שלב קודם) הביאו אותי אל פתח חיים נוספים של שפיפות מעט יציבה.
כבר חודש, בכל אופן, שהגב כואב לי.
בהתחלה חיכיתי שהכאב פשוט יעבור. ניסיון העבר לימד אותי שאם רק נותנים לזה כמה ימים שבהם משתדלים לנשום כמה שפחות – והכי טוב בכלל לא – הכאב מתייאש והולך לעשות סיבוב במקום אחר, רק כדי לחזור כעבור כמה חודשים ולהגיד "מותק, אני בבית!"
אלא שבהתקף הנוכחי, הימים חלפו והכאב רק התמקם טוב יותר, כמו דייר שמנפנף באופציה להארכה שקיבל. הגב התחתון שלי – שהכאב בחר בו לבסוף כשכונת מגוריו המועדפת – המשיך להקרין לי על המותן והרגל העליונה, ואני הרגשתי בבירור שאני – והם – אוכלים סרטים. וזרמים. וכאבים. התנועה המוגבלת וגלי הכאב המחישו לי לראשונה איך זה להיות בן תשעים שמגיע ללובי של משרד ממשלתי, ניגש למודיעין ושומע שהוא צריך לעלות לקומה ה-13, רק שהמעלית בדיוק בשיפוצים היום.
כאבי גב, אגב, אינם גרועים יותר מכאבי שיניים, אבל קחו בחשבון שהילדים הקטנים שלכם לעולם לא יבקשו שתרימו אותם על השיניים. ואני – הילד שלי מזנק לי ביומיום על הגב כסוג של השתוללות משועשעת בינינו, והילדה קופצת לי על הידיים – והגב – בכל זמן שבו היא שוב מרגישה שהגיע הזמן לזוז ממקום למקום בדירה.
בקיצור, אני מרים את הילדים שלי מסיבה פשוטה: כי הרמתי אותם עד עכשיו. והם כבר התרגלו. ולא הייתי רוצה לחשוף אותם למציאות הישראלית המדכדכת שבה אנשים נאלצים ממש לשאת את עצמם בכוחות עצמם ממקום למקום. חוץ מזה, אני מרים את הילדים שלי כי אני עדיין יכול, ואולי כי אני מוכיח לעצמי – ולהם – משהו שאף אחד לא ביקש ממני להוכיח.
וכתוצאה מההרמות האלה (ואולי סתם כתוצאה מהתמשכות חיי) נשבר לי הגב. הכאב כבר לא עובר לי, ובשלב זה קשה להעריך האם יעבור א-פעם או שאני אצטרך ללמוד למות איתו, כי לחיות איתו אין שום סיבה מיוחדת; במיטבו, הכאב הזה עוקר ממך את רצון החיים הבסיסי ועוזר לך להבין, בהינף ילד, שסטינג צדק: אנחנו שבריריים. הגוף האנושי הוא לא יותר משעון מכאני עדין, ומספיק שגורם זעיר אחד ייצא מכיוונון או ייפגע, ואנחנו מושבתים ומאבדים פונקציונאליות וחשק, ובעיקר קולטים פתאום עד כמה לא טריוויאלי היה הדבר הזה שעליו לא חשבנו קודם כמעט אף פעם; תפקודנו המלא ללא שום כאב. כמה נפוץ, כמה נדיר.
רק תראו אותי לפני שלושה חודשים בחדר כושר; תראו אותי עושה דברים שהיום אין לי סיכוי לעשות בלי לצרוח מכאבים. כמה חשבתי על זה אז? אפילו לא לרגע. כמה אני חושב על זה עכשיו? בלי סוף.
וכבר אמרו מי שאמרו: אתה לא יודע מה יש לך עד שלא נתפס לך הגב. אבל ברגע שהוא נתפס, אתה יודע מה יש לך, רק שאין לך מושג איך להיפטר מזה.
חברים קרובים ששמעו על המצוקה כבר נשבעו לי בכירופרקט שלהם, באוסתיאופת שלהם, במדקר שלהם, בקינסיולוג שלהם, וחבר טוב המליץ לי על "אחד מדהים בבני ברק. הוא יעביר לך את זה בטוח. יש לו איזו טכניקה שהוא דוחף לך אצבעות".
הממ. אוקיי.
קבעתי תור אצל כולם, כמובן. עניין של שבועיים-שלושה המתנה, לא יותר. כולם תפוסים עם אנשים שהיו תפוסים לפניי. וכולם מנסים, אני מניח, להסביר לפציינטים שלהם את מה שרופאו של לואי סי.קיי מסביר לו בסצינה בלתי נשכחת, שבה מגיע אליו לואי עם גב תפוס: "הבעיה היא שאתה משתמש בגב לא נכון. אתה מבין, עמוד השדרה הוא סדרה של חוליות שתוכננה להיות מאוזנת, ואז באו בני האדם והתחילו להשתמש בה בצורה אנכית. ייקח לגב עוד 20 אלף שנים עד שהוא יתאים את עצמו, ועד אז הוא לא יפסיק לכאוב".
"אז מה לעשות?" תוהה לואי חסר האונים.
"תקבל את העובדה שהגב שלך יכאב לפעמים, ותהיה אסיר תודה על כל רגע שבו הוא לא כואב", ממליץ הדוקטור.
טוב, זה קל לעשות כשאתה סתם דמות בסדרת טלוויזיה המבוססת באופן רופף על חייך, אבל מה איתי? כי עכשיו, בעודי דואב לעבר חדלות-פירעון – שום דבר מסכן חיים, תודה לאל, אבל בהחלט משהו שמחרב לחלוטין ובאופן יסודי את איכותם – נדמה לי שאני מקבל הצצה ראשונה, טעימה מוקדמת, אל חיי כאדם זקן. ואל חייהם של אינספור אנשים מבוגרים וזקנים הסובלים מקריסת מערכת כלשהי בגופם.
אני מניח שהרווחתי את זה; לא רק בגלל שהרמתי את הילדים, אלא בעיקר בגלל שלא הכלתי את המבוגרים. בגלל חוסר רצוני להשלים עם הליכתה האיטית, המתנדנדת, הנעזרת במקל, של אמי; בגלל הקושי שלי לראות קרובי משפחה מזדקנים אחרים בחולשתם, במוגבלותם החדשה, באובדן האנרגיה שהפגינו בעבר. בגלל האטימות-מרצון הזו שלי, הקשיית-הלב לנוכח חולשה. אז עכשיו אני מקבל הדגמה פרטית. הנה, בבקשה, אומר הגב שלי; אולי עכשיו תבין סוף סוף את המיאוס בחיים שחשים לפעמים אנשים מבוגרים. את התלות המוחלטת במגבלה שפשוט הופיעה יום אחד. את האופן שבו כאב בודד מספיק כדי למוטט חיים ולהמאיס אותם. עכשיו אתה מבין?
מבין, מבין. באמת שאני מבין. רק בחייאת, אפשר את הגב שלי בחזרה? הגב העקום הרגיל והבלתי מורגש שלי? החיים חסרי הכאב והמחשבה הנוספת בעניין? מבטיח שכשלא יכאב לי יותר, אני אחזור לא לחשוב על זה לרגע. אבל מדי בוקר, אני מבטיח לנסות ולזכור דבר אחד: להגיד תודה.

(פורסם ב-28.4.2017)

 

מודעות פרסומת

תגובה אחת הוסיפו את שלכם

  1. Egalia's Daughter הגיב:

    אני יודעת כמה זה נשמע טרחני ומעייף- אבל בחיי- תנסה יוגה.

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s