אז הילד שלי לא התקבל לבית הספר לטבע.
לא שזה מזיז לי משהו, כן? אולי חוץ מהפעמים שאני חולף במקרה ליד מבנה בית הספר בדרום העיר ומתעכב טיפה רק כדי לבדוק באילו אגפים הכי כדאי לשפוך את הג'ריקנים על מנת לוודא שבמקרה של הצתה (לא מכוונת(! באמת לא יישאר כלום.
סתם. אני מקשקש. באמת שאני מקבל את החלטתם המושכלת – בתום פחות משעה שבה התבוננו בילד שלי ובעוד קבוצה של 15-כ ילדים אחרים בו זמנית – שלא לקבל אותו לכיתה א' אצלם. הם בטח יודעים מה הם עושים, עובדה; בית הספר לטבע נחשב לאחד מבתי הספר האיכותיים והיוקרתיים בישראל, וכמות ההורים שמבקשים לרשום את ילדיהם לשם עולה, סטטיסטית, על כמות ההורים בכלל האוכלוסייה. ומישהו מוכרח למיין.
והמישהו הזה מיין את הילד שלי, ואני מאחל לו, בלב שלם, שילך להתמיין.
אני לא מתוסכל, מה פתאום. אני גם מבין שהסיכוי הסטטיסטי היה מלכתחילה אפסי – הביקוש העצום לבית הספר לטבע מוביל לזה שאפילו בין הילדים שעברו את המיון הם עור – כים הגרלה – ואני גם לחלוטין מבין את מכתב הדחייה המנומס שקיבלנו, לאמור: "בבית הספר נערכו תצפיות. בנכם לא עמד בתנאי הסף ולפיכך לא נכנס להגרלה. ציון בנכם הינו: ."73.1 זהו. פשוט ככה. שמו מספר. שש שנים גידלתי את הילד שלי, השקעתי בו הכל, וסוף-סוף הגיע מהרשויות המוסמכות הציון הסופי של שנינו: .73.1
לא .72 לא .74 אפילו לא .73.4 יש כאן מדע מדויק, כן? אנשי מקצוע מנוסים עם כלים מעבדתיים. אנשים שמסוגלים לראות ילד – יחד עם עוד 15 ילדים, למשך שעה – ולשים עליו לא רק מספר, אלא אפילו עשיריות מספר! והילד שלי הוא, למיטב שקלולם, .73.1 יודע מה, בית הספר לטבע? אחרי שהתבוננתי בך במשך פרק זמן זהה (ההורים המתינו בספרייה בזמן שילדיהם הובלו ל"תצפית,(" אני מעניק לך את הציון – 68.7 מספר המבוסס על ניסיוני רב-השנים בתצפיות על בתי ספר ומבני חינוך בכלל, מבחוץ ומבפנים. הוגן?
לא הוגן. איזו שיטה פדגוגית בעולם שמה על ילד ציון, ועשיריות ציון, אחרי שלא בחנה אותו בצורה מסודרת? מאיפה היומרה בכלל? מה רע בלהודיע על דחייה מנומסת מבלי להוסיף ציון המבוסס על מצב הרוח העקרוני שלכם באותו בוקר?
אבל לא, אני לא מריר – אולי רק קצת מתוסכל, בשילוב זועם, עם נגיעות מדוכא – ולמען האמת בכלל לא רציתי שהילד שלי יתקבל לבית הספר לטבע. לא רציתי להרחיק אותו מחבריו הטובים בשכונה ולשלוח אותו מדי בוקר לבדו בהסעות ארוכות לדרום העיר רק כדי שיתחנך במוסד אליטיסטי.
כלומר, אל תבינו אותי לא נכון: ברור שאם הם היו מקבלים אותו, הייתי שמח לשלוח אותו לבדו בהסעות ארוכות לדרום העיר, ולמי אכפת מהחברים שלו בשכונה – יהיו לו חדשים שם! – אבל מכיוון שנדחינו בנימוק המשכנע ,"73.1" תנו לי להגיד לכם: כל מוסדות החינוך הפרטיים והאליטיסטיים האלה רק מרחיקים את ילדינו מישראל האמיתית ומנצי – חים פערים, הומוגניות ואת המשך שלטונם של המחוברים והמקושרים!
(זה אם ילדינו לא התקבלו אליהם, כן? כי אם הם התקבלו, אז ההפך ממה שאמרתי.(
בכל מקרה, הסיפור עם בית הספר לטבע הוא בעצם הדחייה הראשונה שהילד שלי נאלץ לספוג בחייו. ואני סופג אותה במקומו. הוא אפילו לא יודע מזה. הוא גם לא יידע. מעולם לא אמרנו לו שהוא, בעצם, נבחן לבית הספר לטבע, אלא רק שאנחנו הולכים, יחד איתו, לראות בית ספר שאולי הוא ילמד בו. ובזמן שהיינו שם, הם הסתכלו עליו ברפרוף, קבעו לו 73.1 ושלחו מכתב דחייה, שבו בישרו לי שנכשלתי כהורה וכמחנך, ולו שנכשל כמועמד. אני מקבל את פסיקתכם, בית הספר לטבע, כפי שקיבלתי את כל הדחיות הקודמות בחיי: בהכנעה ובתיעוב, וגם בהבנה מסוימת שזה לא סוף הדרך; זו תחילתה של הדרך הארוכה יותר, זו שתלך מסביב כדי להגיע, לבסוף, לאותה נקודה מבוקשת.
כי אלה החיים, לא? תחיה מספיק זמן, בהכרח תצבור מספיק דחיות; מקצועיות, חינוכיות, כלכליות, מיניות. סטטיסטית, יותר אנשים יגידו לך "לא" מכפי שיגידו לך "כן." כולנו, כמו שאמר לי בשעתו שלום חנוך על איזה דשא, ילדים דחויים של החיים.
השאלה היא, כמובן, כמה רחוק וגבוה הגעתם בעולם הדחיות. אותי, למשל, דחו כבר טובי המוסדות בעולם, ואני כולל בזה את הטכניון, גלי צה"ל והרווארד! כבר בכיתה ב' איתרו בי נציגי הטכניון פוטנציאל למחוננות, הזמינו אותי למבדקים ובישרו בסופם לאמא שלי שעימה הסליחה אבל לא – ומאז אני חי בידיעה שאני אדם ממוצע לגמרי שאפילו לא מסוגל להתקבל לטכניון בגיל שבע. מצד שני, הסיפור עם הטכניון רק פתח לי תיאבון לדחיות יוקרתיות יותר. הרווארד החזירו תשובה שלילית פעמיים )זה בסדר, הרווארד. רק הגשת המועמדות אליכם הקנתה לי כישורים שיספיקו לדוקטורט בישראל,) והיהלום שבכתר היה ונשאר גלי צה"ל. אחח, גלי צה"ל. חלום הנעורים הישן. המיסטי. האופורי. ההבנה החד-משמעית, מול הרדיו הפתוח בחדר הנעורים שלי, שנועדתי להיות ארז ואברי, אם לא למעלה מזה (רפי.(?
ואז – לא. פשוט לא. אפילו לא אולי. אברי וארז ימשיכו למסלול הסטנדרטי – קריירות מיליונים בטלוויזיה המסחרית – ואני אלך לצבא, לאזרחות, לעבודה ולישון.
גלי צה"ל הייתה ונשארה הדחייה הכואבת מכולן, אבל זה לא היה הסוף; זו הייתה ההת – חלה, נקודת הזינוק למסלול עוקף-גל"צ, המסלול הארוך שבסופו הגעתי להיות, בתוך עשר שנים, איש התקשורת שגל"צ היו הופכים אותי להיות בתוך שלוש שנים. כולל הגשת תוכנית בגל"צ.
אז אני מבין דחיות; זו דרכם של אנשים ומוסדות (ונשים(! להגיד לך שאתה לא טוב מס – פיק בשבילם. זו דרכם של בני אדם להגיד לך "לא" כשאתה יודע שמגיע לך "כן." זו דרכה של בר רפאלי להגיד לך שהיא מתחתנת עם עדי עזרא, למרות שגם אתה קיים בעולם (דברי איתי בפרטי, בר.(!
אבל דחייה היא שריר שצריך לתרגל. שחקנים שניגשים לאודישנים מתרגלים אותו על בסיס שבועי. זה מומלץ, כי ככל שתשמעו יותר "לא," תהפכו אדישים יותר לדחייה, אפילו משועשעים. תבינו שזה אולי אישי, אבל שהדלתות המסתובבות של חייכם אמורות לפלוט אתכם במקום אחר בזמן אחר.
כיום אני יודע שדחיות הן לא הסוף; הן רק מבשרות לך שבמקום לעלות להר ברכבל, אתה תצטרך לטפס אותו ברגל, מסביב, עד לפסגה או לפסגה אחרת. תצטרך להזיע, להיאבק, להיאחז בציפורניים, להוכיח לכולם ולעצמך שמגיע לך להגיע. ובסוף, כשתגיע – מתנשם, מזיע, אחרי כולם – עדיין תשנא את מי שדחו אותך, עדיין תדע שביזבזו לך זמן. אבל הגעת. לא קיבלו אותך, אז קיבלת את עצמך.
הילד שלי עוד לא יודע שום דבר מכל זה. את הדחייה הראשונה בחייו חסמתי בגופי. אבל בקרוב, מן הסתם, דחייה כלשהי תשיג אותו. הוא יבין שיש טובים ממנו (האמת היא שאין, אבל העולם עוד צריך ליישר איתי קו בעניין הזה) ושאנשים עלולים לשלול ממנו דברים שהוא רוצה נורא.
אני רק מקווה שהוא ילמד ממני את מה שחשוב באמת: להאשים בזה את כל שאר העולם. ואז להתחיל לטפס.
(פורסם ב-21.8.2015)
סיירת שקד/ רענן שקד 