מכת אירוח

ב

טור אירוחבבוקר שישי האחרון – בדיוק כשהתחילו חמש הדקות הטובות של השבוע, כלומר שלוש השעות שמרגישות כמו חמש דקות ושבהן הילדים בבית הספר ובגן ואנחנו יכולים לעשות הכל (או שום דבר!) עד שהשעון יראה 12 והחיים שלנו יחזרו להיות דלעת – אמרה פתאום אהובתי:
"את מי בא לך להזמין הערב?"
אוקיי, בואו נעצור פה לרגע, כי למרות שהשאלה הזאת נראית תקינה מבחינה תחבירית, היא שגויה לחלוטין, וכל מורה ללשון תגיד לכם שהנוסח הנכון צריך להיות: "למי אנחנו מוזמנים הערב?"
הבעיה היא שאנחנו לא מוזמנים. כמעט אף פעם. לאף אחד. לא בגלל שאין לנו חברים שישמחו לראות אותנו ואת הילדים בשישי בערב, להגיש לנו ארוחת ארבע מנות ושלושה יינות ולראות איך הילדים שלהם ושלנו הופכים את ביתם, בחוסר מאמץ משותף, לחוף נורמנדי רגע אחרי הפלישה; יש לנו הרבה חברים כאלה. אבל הם יודעים שאם רק יחכו טיפה, אנחנו נישבר ונזמין אותם אלינו קודם.
כי המלחמה הקרה של שישי בבוקר היא בין האנשים שיזמינו אליהם הערב לארוחה, לבין האנשים שיוזמנו לארוחה. כל צד מתחפר בשוחות הסלולריות שלו, כשכלל הברזל המפורסם של תורת הלחימה שפיתח צ'רצ'יל מכתיב כי מי שיישבר ויירה – או יסמס – ראשון, אכל אותה, כלומר יאכיל את כולם.
אהובתי מפסידה במלחמה הזאת על בסיס שבועי, ואני מתחיל לחשוד שהיא בכלל לא מעוניינת לנצח. למעשה, אני חושד שיש משהו שהיא מסתירה ממני כבר שנים; משהו אפל, סוטה ומביש שמתקיים עמוק בתוכה ושהיא מעולם לא הניחה לאיש לראות:
היא אוהבת לארח.
קצת כמו פדופיליה, נקרופיליה או חוסר יכולת להוציא לעצמך מהראש את "זהב" של סטטיק ובן-אל – זה לא משהו שמישהו אי-פעם יודה בו בפומבי. ברור שלא. אף צעיר או צעירה מאיזו פריפריה לעולם לא יבואו להורים, יושיבו אותם, יקחו נשימה עמוקה ואז יגידו "אמא, אבא, יש לי משהו לספר לכם: אני אוהב לארח".
זה משהו שאתה לומד עליו רק הרבה אחרי שכבר התחתנת, ייתכן שיש כבר ילדים בתמונה, ועכשיו באמת שמאוחר מדי. עכשיו אתה צריך להתמודד, ביומיום, עם הבעיה, הקושי, המצוקה והקריאות לעזרה ("שכחתי לקנות אספרסגוס לערב. יכול לעבור?") של בת-הזוג. היא אוהבת לארח, וההתמודדות שלכם עם הבעיה שלה תהיה משותפת, כל הדרך עד להחלמה מלאה או לקבלת חוות דעת נוספת שתקבע כי מדובר במצב כרוני אבל נשלט.
כמובן שבשישי האחרון – אחרי בוקר קסום של התרוצצויות מפרכות בעקבות עשרות חומרי-גלם, במהלכו השארנו בחנות הדגים רק 400 שקל ואז חזרנו כדי לקנות עוד דג ליתר ביטחון – בדיוק בשבע בערב, נשמעה הדפיקה בדלת. העפתי מבט לעבר הדלת, ולמרות שאני מוכן להישבע שראיתי לרגע חץ מצויר קטן שמצביע לכיוונה ולידו הכיתוב: "שערי הגיהנום", הלכתי ופתחתי.
פנימה שעטו מייד שלושת ילדיהם המקסימים – שכרגע מתנהלות במקביל שתי תביעות שהגשתי נגדם בעבר על גרימת נזק לרכוש – של חברינו הטובים ביותר עוד מהתקופה שבה הם היו מתארחים אצלנו בשישי לפני כחודש.
"שנייה, היא תיכף באה", חייכתי אליהם וקראתי לאהובתי, שלא ענתה, וכעבור רבע שעה נוספת, כשהתחילו לזרום ידיעות על נעדרת באזור, הגעתי למטבח ובתום חפירות בין ערימות של סירים, תבניות, כלי הגשה, בקבוקים, מערוכים, ספרי בישול וגושי בצק גדולים, הבחנתי לפתע ביד מבצבצת. משכתי וחילצתי אותה מבין ההריסות, מאובקת מקמח ומותשת, אבל בהכרה. אהובתי מיהרה להתחבק עם כולם, פתחנו יין, הרמנו כוסית ראשונה מתוך ה-13 שעליהן מצווה הדת החילונית, ואז התיישבנו לשתות משהו. ולאכול קצת.
מכיוון שאהובתי הבטיחה מראש שהפעם נלך על משהו קליל שלא יחייב אותה להיות במטבח יותר מעשר שעות אחורה, היא הגישה רק שני סוגי פוקאצ'ות טריות שאפתה, ארבעה סלטים מורכבים, אנטיפסטי ותינוקת כרובית בתנור פרי אהבתם שלה ושל אייל שני, בטרם עברנו לדגים העיקריים, חמש התוספות (כולל פסטה ושניצל לילדים), שלושת הקינוחים ולסיום – קצת וויסקי, תה, טארט תותים וצנתור. היה ערב מקסים, אנשים אכלו עד שהראש שלהם התפוצץ, והילדים – לא שמענו מהם כי לא הקשבנו. בסוף הערב נפרדנו בחיבוקים אמיצים של מי שצנחו יחד במיתלה המעילים.
מתנודד ותועה בין קירות מוכתמים, איתרתי את שני ילדיי במצבי הכרה משתנים, קילחתי אותם, השכבתי, הבהרתי שאין סיפור כי מאוחר ואבא צריך עוד למלא טפסים לקבלת פיצויים בעקבות פעולות איבה לצורך שיקום הבית.
יצאתי בחזרה לשולחן האוכל ולמטבח הקבורים תחת השאריות, הלכלוך, העצמות והשרידים לקיומה של ציוויליזציה פרסערית שלמה, וסקרתי את מה שנותר מחדר הילדים – כולל מאות חלקי צעצועים, פאזלים וחילוף על הרצפה. ניסיתי להתגבר על האינסטינקט המיידי לצאת מהדלת, לנסוע לנתב"ג, להגיע למדינה מרכז אמריקאית כלשהי, להחליף את שמי לחואן ולעבור לענף זיקוק הטקילה.
אחר כך התחלתי בפינוי, ניקוי, טיהור, איסוף, טיאטוא, סיוד, חבישה – ובאופן כללי החזרת הדירה למצב שבו קיבלנו אותה במעמד חיים הר-סיני, מפקח הבנייה הוותיק שלנו. כשהכל הסתיים ומהדיש-וושר עלו קולות ביעבוע מרגיעים, צנחנו שנינו על הספה, לשוננו משורבבת, עינינו מקוטרקות, ואהובתי שאלה כרגיל: "היה לך נחמד?", ואני עניתי כרגיל: "לא פחות מבסטלינגרד". מכיוון שגם עצימת עיניים הייתה מעל לכוחותינו בשלב הזה, נרדמנו מול הטלוויזיה בעיניים פקוחות.
אין לי מושג למה אנחנו ממשיכים בזה והאם אנחנו מנסים להפוך להיות דודתי שושנה זצוק"ל, שהייתה מאביסה את אורחיה עד שלא יכלו לעזוב ואז זיגגה והגישה אותם לאורחים הבאים. אבל אני חושד שבסוף, באיזו דרך מזוכיסטית שאין לי איך להסביר, אנחנו – כן, שנינו, הנה זה בא, מתנצל מראש – מפיקים מזה איזו הנאה מוזרה.
אל תשאלו אותי "ממה בזה בדיוק", כי אם לקחת בחשבון את החשבון, ההשקעה, העבודה, ההרס המובנה והסיזיפיות המוחלטת שבכל הכנת אוכל ואכילתו – או גרוע מזה: הגשתו לאחרים – באמת שאין לי מושג מהו הדבר שממנו אנחנו נהנים. אבל משהו. משהו בזה עושה טוב. משהו נותן לך להרגיש כאילו העפלת לאוורסט של הבורגנות: האירוח המשפחתי המלא. ותקעת שם את דגלך (שעליו מצוייר אספרגוס בוויניגרט בתוך קערת הגשה אובאלית). ובשבוע הבא כנראה ששוב תארח, כמו איש מרתון שסיים כרגע אחד ומתחיל לחשוב על הבא, בעוד מוחו מוצף הדופאמין יודע: אני יכול יותר.
אז בשבוע הבא יהיו גם צוואר טלה ופחזניות. בסיום הערב, בדרך החוצה, פשוט חבקו אותי ולחשו באוזני: "אורובוואר, שושנה".

(פורסם ב-10.3.2017)

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

w

מתחבר ל-%s