אתמול בבוקר התעוררתי, הסתכלתי בשעון, והבנתי ששוב שלשום בבוקר.
קמתי ועשיתי את מה שעשיתי יום קודם באותו שעה. ויום לפניו. ולפניו.
אחר כך המשכתי לעוד יום שאותו הייתי מסכם במילים "עוד יום", ואני מניח שבעמוד השעשועונים בסוף המוסף הזה תוכלו למצוא שני איורים כמעט זהים שבהם תתבקשו לנסות ולמצוא שבעה הבדלים בין שני הימים האלה שלי. לא תמצאו.
מתי הפכנו, אהובתי ואני, לפס ייצור? מתי הפכה הזוגיות שלנו ללא הרבה יותר ממפעל לגידול ילדים, לצד שירות קייטרינג, שירות הסעות, שירות השכמה, שירותי מכבסה ושירות עד הבית?
כי אנחנו מפעל. מדי בוקר אני מתעורר לקול קריאת הוואטסאפ המשפחתי, מפשיר לחמניות, מכין סנדוויצ'ים, מעיר אותם, מצחצח שיניים, לוקח אותם. הולך לעבודה, חוזר, מחזיר אותם, שוקל אם יש לי זמן לחדר כושר, מבין שלא, שם להם טלוויזיה, רב איתם על מסכים, ארוחת ערב, מקלחות, סיפור, שינה, בירה בשבילי.
ויהי ערב, ויהי בוקר.
ויהי שבוע, ויהיו שבועיים, ותהיה שנה, ויהיו שנתיים, ושלוש.
מה נשאר מאיתנו? משנינו? כלומר, מלבד הרוטינה הבלתי פוסקת שהפכה אותנו לפס ייצור יעיל, כמעט רובוטי, של, ובכן, ימים. אנחנו מייצרים ימים זהים שכאלה. אחד אחרי השני. ובפס ייצור כמו בפס ייצור: כל יום דומה לחלוטין לקודמו, לפעמים אנחנו מוציאים מהדורת קיץ מיוחדת או ימים בטעמים, אבל בגדול זה אותו מוצר.
החיים שלנו הם גרסה פרטית של "לקום אתמול בבוקר" ("Groundhog day", אם אתם מהאנשים שמביך אותם להשתמש בשמות המקומיים המביכים לסרטים) הקלאסיקה ההיא עם ביל מורי, שבמסגרתה הוא מתעורר מדי בוקר לאותו יום בדיוק. יש סיבה שהסרט ההוא הצליח כל כך: כי הוא מדבר על החיים של כולנו בשלב מסוים, ולפעמים גם בשלב מסוים. ובשלב מסוים.
ובכל מה שקשור למפעל לגידול ילדים, היא ואני טובים בזה יחד. אנחנו מתקתקים את הימים הזהים האלה כמו שני חיילים ותיקים שקיבלו להעביר משמרת רגועה בשי"ן-גימ"ל. קטן עלינו.
העניין הוא שבזה זה נגמר. מלבד המפעל לגידול ילדים, מה עוד אנחנו עושים? ומתי? כי אין לנו מתי. ואין לנו איך. ואין לנו חשק וגם לא כוח, ובעצם בשביל מה? אנחנו האנשים שעליהם נכתבות פרסומות קלישאתיות ומאוסות של "יס"; המבוגרים שנוחתים מול הטלוויזיה בתשע בערב אחרי שהכניעו פעם נוספת את הילדים והיום כולו, רק כדי לצפות בסדרה בינונית ולהירדם בשני-שליש הדרך לקרדיטים.
כשאני מסובב לרגע את החיים הנוכחיים שלנו הצידה ומסתכל על רשימת המרכיבים, מופיעים שם כמעט כל המרכיבים הרגילים מלבד מרכיב שאני זוכר שפעם השתמשנו בו בנדיבות: תשוקה. עכשיו מופיע במקומו משהו בשם "תשוקרוז", תחליף-תשוקה, ואומרים לי שזה בריא ודיאטטי יותר.
אני לא מדבר דווקא על תשוקה מינית (כי תשוקה מינית אוהבת שמדברים עליה, אז דווקא לא). אני מדבר על תשוקה בכלל. תשוקה לנסוע למקום שאתה מוכרח להיות בו. תשוקה לקפוץ ממקומות גבוהים. תשוקה לקרוע את עצמך. לקרוע אחרים. תשוקה לבלות. תשוקה להמציא. לבנות. ללכת עד הסוף או להישאר. תשוקה לשבת לבדך בשמש ליד אגם גדול ושקט. תשוקה לשתות, לצום, לצרוח, לעשות דברים שאנשים בפרסומות, ובר רפאלי, בטח עושים. תשוקה לעבור דרך החיים ולא רק לחלוף לידם.
לאן זה נעלם?
מסביבנו זוגות מתחילים, פה ושם, להיסדק. להיפרם. אפילו להיפרד ממש. אני מבין את זה, אבל לא מרגיש צורך כזה. אני אוהב את אהובתי, ובחייאת; פרידה זה לחלשים או לתמימים שמאמינים שבאמת יוכלו להעביר חיים שלמים בתחושת המאוהבות של החודש הראשון. ומי בכלל רוצה להסתובב כל החיים מאוהב כמו בחודש הראשון? רפואית זה מצב מאוד לא מומלץ.
אבל תשוקה חייבים. ולכן, אני מניח, כל הזוגות היציבים סביבנו מדברים בעיקר על נסיעת האביב לחו"ל. נסיעת הקיץ לחו"ל. התכנון לחו"ל בחגים. האופציה לחו"ל בין לבין. כאילו היומיים האלה, החמישה ימים האלה, השבוע (שבוע שלם, מי ישמע!) הזה ימלאו, בבת-אחת, את כל מאגרי התשוקה האבודים. כאילו כמה ימים של גיחה החוצה מהמפעל יטעינו הכל מחדש, יאפסו את המונה, יחזירו לאחור.
זה קישקוש (מלבד במקרה שאתם נוסעים לניו יורק, ואז זה נכון) ולכן פה ושם אנשים מפתחים לעצמם תשוקות מתוצרת עצמית: מתמכרים לריצה, מתמחים באוריגמי, מתיישבים פעמיים ביום למדיטציה. אני מניח שאפשר לקרוא לזה "תחביבים", אבל המילה עצמה מדכאת מדי, ומהם תחביבים אם לא גרסאות מוחלשות, מתורבתות, נשלטות, של תשוקה? תחביבים הם וונאבי-תשוקות. הם תחליף. הם תשוקרוז.
העניין הוא להחזיר לעצמך את התשוקות של פעם מבלי לחזור לחיים של פעם, כי באמת שאין בי געגוע לאז, או כמו שאמר לואי סי.קיי בעניין הזה: "לא מיהרתי להפוך לאבא כי פחדתי שהאבהות תיקח ממני את חיי הקודמים. וצדקתי. אז מה? מה כל כך נפלא בבנאדם מבוגר בלי ילדים?"
האמת, לא יודע. בשבוע שעבר פורסם כאן ראיון עם נאור ציון, איש מצליח בן 45 ורווק נצחי. החיים שלו לא נשמעו לי נפלאים במיוחד; הוא כועס הרבה, נוטה להסתכסך, חושש להתבגר ומאמין ש"אני פשוט לא בנאדם שמשקר לעצמו". נשמע כמוני בגיל 35, טיפה לפני שאמרתי לעצמי: אוקיי, אפשר סוף סוף לצאת מהמקום הזה כדי להספיק לראות לפחות מקום אחד נוסף בסיבוב הזה שלי?
והמקום הנוסף – זוגיות, ילדים וכל עסקת החבילה האיקאית הזו – מביא איתו נופים וריגושים לא פחותים מאלו של המקום הקודם, הרווקי. למעשה הוא מאפשר לך חיים מלאים יותר, מיצוי מלא יותר של אנושיותך. ולך תדע; אולי דווקא כשאתה משפחה – מרחיב את יכולותיך כאדם וכגבר (או אישה) – אתה עובר דרך החיים בזמן שקודם רק חלפת לידם?
אני נוטה לחשוב שזו אפשרות. שהשלב המשפחתי נותן לחיים איזו מלאות, שלמות, מורכבות וגם סיבה. ולפעמים כשאני יוצא למרפסת (או, בעדיפות, מוריד את הזבל) בלילה, אחרי שהם שכבו לישון, אני מחליף לרגע מבט עם הירח ויודע שהדברים במקומם הנכון. שאני במקומי הנכון. שעכשיו טוב.
אבל למחרת היא ואני קמים אתמול בבוקר, מכינים שוב סנדוויצ'ים, משיקים עוד יום על פס-הייצור, ואיפה התשוקה. אז אני כותב את הדברים האלה, כי כתיבה היא תשוקה (התשוקה להתחמק מכתיבה, כמובן), ואולי פעם, כשהם יגדלו עוד קצת הרבה, פס הייצור ייסגר והחיים יחזרו להיות מתובנתים פחות. ואז אני אתגעגע לפס הייצור, בעודי קופץ איתה באנג'י מצוק בדרום אמריקה, וכשאנחנו מגיעים בחזרה לרכב, דבר ראשון אנחנו מרימים טלפון לילדים.

(פורסם ב-17.3.2017)