בעיתון היה כתוב שאוכלים שם ב‭120-‬ שקל למנה לפחות, בלי מפיות, בלי נימוסים, בלי אמצעי מניעה, על ניירות חד-פעמיים, השף צורח על האורחים, אנשים זרים יושבים איתך בשולחן, המלצר שותה לך מהיין ואביב גפן מגיע על בסיס סגור – בקיצור, היא אמרה, חייבים ללכת לשם.
"סלון‭,"‬ המסעדה החדשה של אייל שני, הלוחש לחצילים והאיש שבלעדיו שום פיאסקו קולינרי אינו שלם, פתוחה בגבעתיים לקהל המצומצם במשך יומיים בשבוע, אפשר להזמין מקום באמצעות מספר טלפון סלולרי שאותו איבדתי, וכבר במגרש החניה תגלו כי אתם היחידים שהגיעו במשהו שאינו סדרה 7 של ב.מ.וו ועם אישה שאיננה מסדרת מרינה של "הישרדות‭."‬
כמי שראו כבר הכל – מארוחה ב"מול ים" ב‭100-‬ שקל לדקה ועד סלט העגבניות המוזיאוני של רושפלד המוצע כעת למכירה לאספנים – ידענו באיזשהו מקום, שאין לנו ברירה: אנחנו מוכרחים להתאפק הפעם ולא ללכת. יש גבול. "זה נשמע מגוחך – לשלם מאות שקלים לאייל שני רק בשביל השפלה‭,"‬ אמרתי לה. "לגמרי‭,"‬ היא הסכימה ושתקה לרגע. "אתה מצלצל להזמין או אני‭"?
כמו גברים בריטים בוגרים המגיעים למוסד מפוקפק שבו נשים בביריות יצוו עליהם להתכופף ויצליפו בהם בתשלום – הכל כדי לשחזר איזו השפלת ילדות עמומה – כך מגיע הקהל של שני ל"סלון‭."‬ כולם מכירים את רובם, ובמרפסת הכניסה למסעדה מתגודדים עשרות אנשים שהזמינו מקום לתשע וחצי אבל יצטרכו לחכות עד עשר כדי לשמוע מהמארח שבעשר וחצי יתפנה מקום כך שמיד בסביבות ‭,11‬ אחרי שיפנו וינקו, אפשר יהיה להתיישב באזור 11 ורבע. בינתיים, אמר לנו המארח, אני אוציא לכם כאן לאזור ההמתנה על המרפסת יין, וודקה ופוקצ'ה, ואתם תשתכרו מספיק כדי שיום אחד תוכלו להסתכל לאחור, להיזכר בכל זה ולצחוק – והיום הזה הוא היום.  כמו הרצל בבזל, נשארנו על המרפסת ההיא יותר ממאה שנה והמצאנו לפחות שתי תנועות לאומיות, אחת מהן די מגונה. אנשים שהיו זרים בתחילת הערב הפכו זרים שתויים לקראת סופו. היה טוב יותר מרושפלד ו"מול ים‭,"‬ כי בניגוד למסעדות המיושנות והשמרניות האלה כאן זה היה בעמידה, בחצר ובלי אוכל. היינו מאושרים, כמובן. זה היה כמו להגיע למסיבה הכי סודית, יקרה, מופרכת וחסרת טאקט במחוז, ולגלות כי אתה בפנים למרות שלא לגמרי הוזמנת. אם אייל שני היה מגיע בריצה ודוחף לנו אצבע לעין, אני מניח שאושרנו היה שלם.
בסוף זה נגמר. בסוף הכניסו אותנו מהמרפסת פנימה. הקסם פג. הגיע הזמן לנסות לעשות את הדבר האחד שאסור לעשות במקרה של "סלון" ולשחק בנדמהלי-שזו-מסעדה.
בפנים – בתוך מבנה שהיה פעם אורווה, שופץ ומשמש כיום כאורווה שבה מוגש אוכל – ישבו עשרות האנשים מזוגגי האושר שהזמינו מקום לשבע וחצי, כלומר התיישבו בחמישה לעשר, כשביניהם מסתובב שני עם פטיש ביד, אנטרקוט באישונים ומבט של מי שעבד קצת יותר מדי עם דבק לאחרונה. האווירה הדגימה בגופה את תורת הכאוס, נעה בין קבלת פנים גרוטסקית של חתונה גרוזינית ממש מאוחרת לבין היום הגרוע בחייכם. אם ברויגל היה צריך לצייר את זה, הייתם רואים אותו מתעניין בהסבה מקצועית.
המטבח פתוח, האש בתנור הפחמים בפרצופך, חומרי הגלם מונחים בחוץ. אם ברגע זה נכנס לכאן פקח של משרד הבריאות, הוא יצטרך לחכות שעתיים על המרפסת עם כוס שרדונה וצ'ייסר וודקה ביד לפני שיוכל לשכוח למה בא. התפריט, כרגיל אצל שני, הוא החלק הטוב של הארוחה. שני הוא אולי גדול כותבי התפריטים החיים, אדם שכישרונו בכתיבת תפריט עולה רק על יכולתו לבשל בפועל ל‭50-‬ איש את הפריטים המופיעים בו.
"רביולי של עגבניות פרא עטופות בחמאת מרווה" ‭89)‬ שקל) הוא הפריט הקונבנציונלי ביותר בתפריט הזה. נסו את "זקנה מהעיר העתיקה שישבה על הרצפה ואכלה פיתה עם בצל ירוק" ‭42)‬ שקל‭,(‬ או את "שומר מזוגג בחמאה ויין מתבוסס במיציו יחד עם נתחי תפוחי אדמה בוערים עליהם נשפכים מהמחבת תינוקות קלמארי" ‭79)‬ שקל‭.(‬ אין דרך שהאוכל יהיה טוב מזה. אין.
או שכן.
הזמנו משהו שתואר בתפריט כ"נתח מהאנטרקוט המטורף ששוכב על הבר, בצלייה מסוכנת, בעצים הבוערים, בא לשולחן על קרש אוקולון חתוך לפי יחס הזהב, עליו סכין קצבים ותרד לוהט" – שזה, לדעתי, משהו שהיה קשור לבשר כשהתיאור התחיל, אבל באמת, לא זוכר, הייתי צעיר אז. הזמנו עוד ארבעה דברים, אבל בואו נשכח מזה. הם שכחו. המלצר קיבל את ההזמנה שלנו תוך שהוא מדגים רמת הקשבה ודריכות של חירש-אילם שהתבשר כרגע מטעם רופאיו כי בתוך חודשיים יהיה גם עיוור-תתרן, וכאשר ניסינו לשאול שאלות, הודיע מבטו: לכל שאלה שלכם יש רק תשובה אחת: אין לי זמן.
הוא הלך, ומעולם לא חזר. לדעתי הוא חי כרגע בטריילר בדרום איידהו ושואל את עצמו איפה לקחו חייו פנייה כה לא נכונה עד שהגיע לגבעתיים, לעבודה במלצרות אצל אייל שני. האנטרקוט, לעומתו, חזר. טעמנו אותו ופרצנו בבכי משחרר של הקלה, הכרת תודה והשתאות. זה היה, ללא תחרות, נתח הבשר הטוב ביותר שהוגש באותו ערב מחוץ לגבולות "פיטר לוגר" בברוקלין. זו הייתה פרה אחת שהפכה לאגדה והתגלגלה, במותה, לאופוריה. אלוהים, שני יודע לבשל כמו שאף אחד אחר לא, תודה לאל. זה אומר שהוא לא יודע כלום; הוא פשוט מבשל מאיזה מקום פנימי שאינו קשור לידע מדויק, אלא להבנה אינטואיטיבית עמוקה של האינטראקציה שבין בני אדם למזונם, ואיך להפוך את המפגש הזה ממפגש הסטייק למפגש שמיימי עם העולם במצב אידילי, העולם כפי שהופיע לראשונה בברושור.
כשאייל שני מבשל כל העולם שר איתו, ודבורים קטנות, פרפרים ויונים מתוקות באנימציה עוזרים לו לבחוש, בעוד איילים מחויכים נשכבים על גבם מולו ומבקשים בקולות מפתים כי יפרוס מהם נתח. אייל שני הוא קוסם קולינרי ומי שלא הייתם נותנים לו לנהל לשתי דקות גם מדחן חניה אוטומטי. שני לא מסוגל להרים מסעדה; הוא מסוגל להיקבר תחתיה באופן מרהיב, וזה בדיוק מה שהוא עושה ב"סלון" מול קהל ביתי אוהד שבא כדי להעביר ערב שאינו קשור לאוכל – אם כי בסבירות מסוימת עשוי נתח אקראי ליפול עליכם – וכולל את מופע החרקירי החד-פעמי והדו-שבועי הגדול של מאסטרו שני.
אחרי ששרידי האנטרקוט נותרו מולנו כשעה נוספת הפנמנו כי שום דבר נוסף אינו עומד לקרות מכיוון המטבח והזמנו חשבון. הגיע משהו שנוסחה מתמטית סבוכה תוכיח קשר סיבתי רופף בינו לבין ההזמנה המקורית, שילמנו כמה מאות שקלים ויצאנו משם כדי לגלות שאנחנו לא מתים – אנחנו בגבעתיים.
היה ערב נפלא, להערכתי רק שבעה הרוגים. אנשים מסביב אכלו עד שהראש שלהם התפוצץ. הם אכלו את הסכו"ם, את המפה, את בקבוקי היין, את הלב, הם אכלו כמו עיזים. גברים בוגרים שעל חגורותיהם הממותגות אינספור גולגלות של מסעדנים תל-אביבים שהם איתם על בסיס שף פרטי, מחכים כרגע אצל שני על המרפסת, מחזיקים בנות זוג מוקפצות בשרדונה. זוהי, ללא ספק, עליית מדרגה בפעילות העוינת שבין תל אביב הבולמוסית לשפים הבכירים שלה, ובשלב הבא אני מניח כי האוכל עצמו ייצא כליל מהמשוואה ותישאר המסיבה הפנימית לבדה. זה אומר שכדי לבשל בתשלום לקהל העשיר ושבע הריגושים ביותר בתל אביב, אתה יכול להיות הרבה דברים, אבל ממש, ממש, אין צורך להיות מסעדן.
עזבנו את המקום מובסים, תשושים, מרוששים. למחרת בערב היא תפסה אותי כדי לשאול מתי חוזרים.

(פורסם ב-25.4.2008)