ערב לפני שנסעתי לשוודיה ליומיים, הילד אמר לי: "תביא לי מתנות, אבל לא מכונית עם שלט-רחוק כי הן תמיד מתקלקלות".
עכשיו בואו נדבר על זה: קודם כל, הילד תובע "מתנות", מה שאומר שפחות משתיים לא עונה להגדרה, פחות משלוש לא עונה לציפיות, ופחות מארבע לא עונה לתנאי מבצע "קח שלוש יקרות, קבל את הרביעית – מחק ריחני בשווי 40 אגורות – חינם" בחנות הצעצועים בדיוטי-פרי בישראל שבה אני נוהג לקנות להם מתנות מחו"ל.
שנית, הילד יודע את מה שגם אני כבר יודע: שמכוניות עם שלט-רחוק הן השטן, כי הן מפסיקות לעבוד בדיוק בשנייה שהילד בשיא האקסטזה מהאופן שבו הן עובדות ומזה שהבאת לו מתנה ש… פעלה למשך ארבע דקות ואז מתה לנצח. וזה במקרה הטוב. כי הייתה, כמובן, הפעם ההיא שבה המכונית המתהפכת-וקמה עם השלט-רחוק המשוכלל לא עבדה מייד מהרגע שיצאה מהקופסה. די הצטערתי, כי כשהמוכר בחנות הצעצועים הענקית בפריז הדגים אותה היא נסעה מדהים – וממש חבל היה לי שבחור כל כך צעיר ונחמד יצטרך עכשיו למות, כי אני תיכף עולה על הטיסה הראשונה לפריז במצברוח כללי של ג'ון הג'יהאדיסט, בדרכי אליו.
יש משהו שובר-לב – שלא לומר מעורר רצון לחנוק מישהו (כנראה את עצמך)  – כשהילד שלך, שאליו התגעגעת משך ימים ארוכים באירופה הקפואה, מנתר במקום מרוב התרגשות לנוכח אריזה מרשרשת ובה מה שנראה כמו המתנה המרגשת ביותר בעולם, ואז מתברר שהוא לא יכול להוציא אותה מהקופסה. ונותן אותה לך כדי שתוציא. ואתה מגלה שגם אתה לא מסוגל להוציא, כי הצעצוע מחובר לקופסה באזיקונים המשמשים ביומיום את מחלקת החקירות של השב"כ, ובארבעה ברגי פיליפס זעירים המקבעים אותו לקרטון ברמה של כספת לרצפה.
ואז – כעבור לא יותר מחצי שעה של מאבקים מיוזעים וקללות מול הקרטון, וברמת עצבים שמספיקה כדי להרוג כליל את כל האימפקט ההורי האוהב שהשגת בעצם הבאת המתנה – הצעצוע בחוץ. ופועל.
ואז – כמעט מיד – לא פועל.
באופן קלאסי זה קורה אחרי שימוש בודד. במהלך השימוש הבודד, הילד מאושר. אתה מאושר. ואז, בשיא האושר, אתה מסביר לו שחשוב לכבות את הצעצוע כדי שהסוללות לא ייגמרו, ואתם מכבים אותו, ו… הסוף. הצעצוע מת. לעולם לא יחזור לעבוד. חייו היו קצרים משל פרפר חולני; רגע אחד עוד נסע בטירוף חסר מעצורים (מלבד המעצור הנצחי של כל צעצוע: הספה), רגע אחר כך החזיר את נשמתו לבוראו הסיני הארור.
אבל הפעם, מכיוון שסיכמתי עם הילד מראש שאנחנו מוותרים על מכונית עם שלט-רחוק, חלפתי באדישות על פני המדף הרלוונטי והמשכתי היישר למסוקים עם שלט-רחוק. הילד יהיה מאושר, ידעתי.
חזרתי עם המסוק חדש הביתה, והילד באמת רשם שיא אישי חדש באושר למרחקים קצרים. המסוק התעופף והסתחרר באוויר כמו בכל סרט אסונות, ורגע אחרי שנחת, הפסיק לעבוד ומעולם לא שב.
הילד נכנס לסרט אסונות. היו שם הכחשה ("זה כן עובד!"), כעס ("למה קנית לי את זה?!"), מיקוח ("תשים את זה שוב בטעינה!"), דיכאון ("זה לעולם לא יעבוד!") וקבלה ("יש לך קבלה?", דרשה אהובתי. כן, בטח; אני אחזור איתה אליהם בפעם הבאה שאני אהיה בשוודיה, אני שם אחת לחמישים שנה בממוצע).
זעמתי. הצמדתי אליי את הילד שבור-הלב, נופפתי אצבע מאשימה אל מול השמיים והתקרה עצמם, ונשבעתי שלא רק שזה לא יקרה לי שוב, אלא שזה לא-יקרה-לי-שוב כבר למחרת, כשאקנה לו מסוק חדש.
למחרת הלכתי לחנות הצעצועים בקניון השכונתי, מצאתי מסוק שעל גבו קבעה מדבקה בעברית ש"מותג זה הינו מהטובים בעולם ומהווה התחייבות לאיכות מובילה", וחזרתי הביתה כמנצח. אין כמו בארץ.
המסוק החדש באמת הרגיש איכותי יותר – משהו בפלסטיקה הזולה בהחלט התפרק פחות בידיים – והוא אכן טס טיסה איכותית יותר בטרם נחת בשלום ואז הפסיק לעבוד לתמיד, גם אחרי טעינה של לילה, גם אחרי החלפת כל הבטריות החדשות בחדשות, גם אחרי תפילה לאלוהים של הסינים.
חזרתי עם המסוק לחנות, דרשתי את כספי בחזרה, המוכרת אמרה ש"אני צריכה להחזיר את זה ליבואן שיבדוק מה הבעיה", ואני עניתי לה: "בואי אני אחסוך לך ואגיד לך כבר עכשיו מה הבעיה: סין. הבעיה היא סין. צריך להשמיד את סין".
סין היא מדינה שבה מתגוררים 1.35 מיליארד בני אדם, אפילו אחד מהם לא יודע לייצר צעצוע לילדים. למרות זאת, רוב צעצועי הילדים בעולם – כולל אלה שעליהם חתומות חברות איכותיות כמו "פישר פרייס", "מטאל" ו"הסברו" – מיוצרים בסין. בכניסה לסין – לא יודע אם ראיתם – ניצב שלט ענקי שעליו כתוב: טויז אר אס, ומתחת, באותיות ממש קטנטנות, "סתם, צוחקים איתכם".
כתוצאה מחוסר יכולתם המוחלט של הסינים לעשות את הדבר היחיד שהעולם ביקש מהם לעשות – לייצר צעצועים – התחילו צעצועי ילדים עכשוויים להתפרק כמו, נו, צעצוע. הם נמכרים במחירים שיהפכו גם פיראט לאדום, והם מפסיקים לתפקד מהר יותר מ… אה… רגע, אני מנסה למצוא לכם פה אנלוגיה, אבל תהרגו אותי, אין לי מושג מה בעולם עשוי להפסיק לעבוד מהר יותר מצעצוע סיני. הנישואים של אורן חזן?
לפני סין, אגב, צעצועים יוצרו בעיקר בהונג-קונג. הם החזיקו מעמד לא רע, אבל אז קרה להם משהו בלתי נמנע: הונג-קונג הפכה בעצמה לסין. ועוד קודם, ממש מזמן, צעצועים יוצרו בארצות שבהן פעלו החברות שייצרו אותם. פישר פרייס, למשל, ייצרה צעצועים בארה"ב. כתוצאה, יש לחלקנו כמה צעצועים מקוריים מימי ילדותנו, שהשתמרו ברמה של תיפקוד יומיומי מלא, גם בגילם.
אבל לילדים שלנו צפוי גורל אכזר יותר; הצעצועים המרגשים ביותר שיקבלו בחייהם – אלה שזזים, נוסעים ועפים – ישמחו אותם לפרק-זמן קצר להחריד בטרם יגרמו להם עוגמת-נפש טראומטית כשיפסיקו לתפקד לצמיתות. כתוצאה, תתפתח בעתיד תסמונת פסיכולוגית שתאפיין את רוב ילדינו בבגרותם, ותוגדר כחוסר יכולת כרוני ליהנות משום דבר, מחשש שברגע שיתחילו ליהנות, הכל יתפרק, יפסיק, יחדל. בשלב מסוים, יבין הפסיכולוג הגדול של התקופה – כנראה ליאם (או שון) פרויד – ממה נובעת הבעיה, וייתן לה את הכינוי "התסמונת הסינית".
עד אז, כמובן, סין כבר תהיה מדינה מפותחת ועשירה מספיק כדי להעביר את ייצור הצעצועים למדינת עולם שלישי זולה ועגומה יותר, שכוח האדם הנבער שבה מוכן וגם רגיל לעבוד תמורת גרושים – כנראה ישראל הדו-לאומית ושומרת המצוות. וכך יקרה שנכדינו כבר ייהנו מצעצועים תוצרת כחול-לבן, באיכות הייצור הישראלית המפורסמת שהביאה לכם את הסוסיתא, טיולית הארגז וגשר המכביה.
אבל עד אז, אני לא קונה עוד צעצוע אחד שעליו כתוב "תוצרת סין". וכשהילד ישאל מה הבאתי לו מחו"ל, אני אענה: את אבא, וגם גאווה לאומית, וגם פתח לעולם שלם של חוויות אנתרופוסופיות מסחררות. ועכשיו, חמוד, בוא נצא לחצר ונבנה לך מסוק מעלים וענפים.