מבין כל בני האדם, אין בכלל ספק שהגרועים ביותר הם גברים.
נדמה לי שאין צורך בהסברים נוספים, ואם אתם בכל זאת לא מסכימים לגבי כמה שגברים הם גרועים, נסו לבלות בקיץ הקרוב עם כמה בני טובים – הכי טובים – בבית מלון לבחירתכם באיה נאפה. אל תשלחו גלויה; חכו לתקרית שתחייב הגעת נציג של משרד החוץ.
הבעיות שלי עם גברים התחילו כשהבנתי שאני מעדיף נשים. לא רק ברמה הזוגית, אלא גם ברמה החברית. אני יודע; חברות גברית היא מוסד ותיק – יש חברים מהתיכון, חברים מהצבא, חברים מ-8200 (שזה כמו צבא אבל עם אקזיט בסוף) – ובכל זאת, מעולם לא הצלחתי להתקבל למוסד הזה.
אולי זה בגלל שאני לא יודע להתחיל עם גברים למטרות חברות. למעשה, אני חושד שרוב הגברים לא יודעים. "אני יכול לדבר איתו עכשיו חצי שעה על התחת של אשתו ועל מתי לא עומד לו, אבל להזמין אותו לשתות איתי קפה – זה כבר מעל ליכולות שלי", אמר לי לא מזמן הספר שלי, גבר שאני מוקיר ומעריך והייתי שמח להיות חבר שלו, לכן לעולם לא אהיה, כי מה זאת אומרת – ממש להתחיל להיפגש בלי שום סיבה מקצועית עם הספר שלי? למה?
כאלה אנחנו; לא מסוגלים להציע חברות לגבר, גם אם מדובר בגבר שאנחנו כבר מזמן ביחסים חמים ולבביים איתו. המעבר מ"שנינו מגיעים לפה די הרבה ומדברים בכיף שלנו" ל"בוא נעשה את זה באופן יזום ומתואם מראש" הוא בלתי צליח; כלומר, מה אנחנו, הומו?
וגם אם אנחנו לא הומו – וגם אם שנינו נשואים באושר (בהנחה שאושר הוא שמה של מדינה מזרח תיכונית קטנה) – עדיין אנחנו חוששים להציע זה לזה להיפגש ל… כאילו, סתם ככה, פשוט כדי להיות יחד  – כי מה אם השני לא בקטע? ומה אם עכשיו הוא ימציא לי איזה תירוץ או יגיד "כן, בטח, חייבים להיפגש" ויותר אני לא אשמע ממנו לעולם?
החשש מדחייה – שמירר את חיינו בכל השנים שבהן אילוצים ביולוגיים גרמו לנו להתחיל עם נשים כנגד שיקול דעתנו הטוב – ושנעלם לבסוף אחרי שהתחתנו באושר, שב ותוקף אותנו עכשיו, והוא גרוע בהרבה: מילא שאישה תדחה אותנו – זאת לא תהיה פעם ראשונה (אלא שנייה) – אבל שגבר?
וגרוע מזה: מה אם הוא לא ידחה אותנו? מה אם עכשיו אנחנו נצטרך להיפגש עם גבר זר – כלומר מוכר לגמרי, אחד שכבר בילינו איתו, נניח, שעות בישיבה על ספסל בגינת הנדנדות כשהילדים של שנינו משחקים – וממש נצטרך לדבר איתו, בדיוק כמו שדיברנו איתו על הספסל, אבל, כאילו, בכוונה? זה מול זה?
במקרה כזה אנחנו ניאלץ לשבת משני צדדיו של שולחן באיזה בית קפה, ואפילו להסתכל זה לזה בעיניים. וזה לא קל להסתכל לגבר בעיניים כשאתה, בשתי מילים, לא אישה. תנסו פעם. זו הסיבה שכל שני גברים שאוכלים יחד לבדם ליד שולחן מסתכלים כמעט תמיד לכל מקום מלבד זה על זה: לתפריט, לנייד, למלצרית, לעיתון שהם לקחו מהסטנד בכניסה, לצלחת המלאה – ואז הריקה – שלהם.
ומעבר לקושי שבפוזיציית הישיבה הפרונטלית מול גבר נוסף, אנחנו נצטרך עכשיו לדבר עם גבר על, כאילו, הא ודא? ממש לקשקש איתו? מה בכלל הטעם? מה יכול לצאת לנו מזה? מילא כשאנחנו מיודדים עם אישה ברמה האפלטונית ונפגשים איתה לקפה; לא שמשהו יכול לצאת מזה, אבל לפחות שני הצדדים מודעים לעובדה שאולי בעולם אחר, בזמן אחר, בסיטואציה אחרת (נניח, אם שניכם הייתם רווקים, רזים ב-15 קילו ולפחות אחד מכם היה איטלקי/ה) משהו יכול היה לצאת מזה. וההנחה הזאת מספיקה כדי לטעון את המפגש כולו באיזה מתח – לא מיני, לא, אבל מתח, הייתי אומר, א-מיני. שזה כמו מיני, רק בלי האופציה למין.
אבל שני גברים? למה ששני גברים ייפגשו סתם ככה? אנחנו יצורים תכליתיים, ולכן גם כששני גברים כבר הופכים, איכשהו, לחברים, הם מקדישים חלקים נרחבים משיחותיהם לנושאים מעשיים לגמרי: העבודה שלך, העבודה שלו, הסטארט-אפ שחייבים לפתוח, וכמובן, "כמה נראה לך שהם מגלגלים פה? נגיד לפי חישוב של 500 איש שעוברים פה ביום".
לנשים אין שום בעיה כזאת. הן יכולות להחליט לנסות להיות חברות (ממש במילים אלה!) ואז להיפגש ולדבר על הדבר הזה שמלניה טראמפ לבשה להשבעה, ואיך רלף לורן שוב שיחק אותה. גברים לא יוכלו לדבר על הדבר הזה שמלניה טראמפ לבשה להשבעה, וייאלצו להסתפק בשתי חלופות די גרועות: "המלניה טראמפ הזאת, פששש", או: "כמה נראה לך שהרלף לורן הזה מגלגל?".
הסיכוי היחיד של גבר להפוך, בטבעיות, לחבר של גבר אחר הוא רק במקרה שהחיים הפכו אותם לכאלה לכל החיים – כלומר אם הם עשו יחד קרבי, עבדו יחד בעגלות בג'רזי, גנבו יחד סוסים או החזיקו זה לזה את בקבוק הבירה בעודם מקיאים את הוודקה.
מכיוון שלא הייתי מימיי בשום מקום קרבי מספיק – שום פלוגה, שום חדר עסקאות, שום צוות פיתוח של שיטת אלגו-טריידינג מהפכנית – יצאתי לחיים כמעט בלי חברים גברים. כשהייתי צריך חברים, היו לי חברות. נשים התבררו כמעט תמיד כחברים מעניינים, קשובים, דברנים וזמינים יותר. אל תאמינו להארי; קשרים אפלטוניים בין גברים לנשים למטרות חברות הם הדרך המועדפת לשום מקום, שהוא בדיוק המקום שאליו חברות טובה אמורה לזרום.
זה השאיר אותי מחוץ לכל מועדוני הגברים של החיים הבוגרים: אף אחד לא מספר לי כיום על השקעות שמוכרחים לדעת עליהן, אף אחד לא מכניס אותי שותף, אף אחד לא לוקח אותי עם הילד שלי ושלו למשחק בברצלונה. גברי האלפא כבר מצאו זה את זה, ואני כנראה ביתא, גאמא או אפסילון.
ואם לא עשיתם חברים גברים בדרך הישנה והטובה – כלומר כמעט מתתם יחד מתישהו – אתם עומדים להיתקל בהמשך חייכם בשתי החומות הגבריות הגדולות מכולן: הפחד מאינטימיות, ומוגבלותה המסוימת של האינטליגנציה הרגשית שלנו. ועכשיו לך תציע, מתוך המקום המוגבל הזה, חברות לגבר.
אז כן, בשנות העשרים לחיינו אנחנו קוראים אחד לשני "אחי" בלי סוף, אבל תראו אותי עכשיו; יש לי רק אח (טבעי) אחד, וגם איתו אני מדבר לא יותר מפעם בשבוע לארבע דקות טלפוניות.
ואני רוצה חבר. חבר אמיתי. אבל לא יודע להציע חברות.
לא נורא, אני אומר לעצמי. עשר שנים קדימה, ואני לגמרי יכול להתחיל לשחק גולף. זה כבר אמור לדאוג לזה, לא?