השנים המשותפות על האדמה

%d7%98%d7%95%d7%a8-%d7%94%d7%a9%d7%a0%d7%99%d7%9d-%d7%94%d7%9e%d7%a9%d7%95%d7%aa%d7%a4%d7%95%d7%aa

אמא של חבר שלי מתה. לא צעירה, לא מספיק מבוגרת, סרטן, הסידור הנפוץ. והנה הוא עומד שם, חבר שלי, מי שתכף יגיד על קברה, "לא הייתי בן מצטיין", לוחץ ידיים בשרשרת, מקבל עשרות חיבוקים, מניד בראשו, מחייך, עושה את התנועות המקובלות, אומר את מילות התודה השגרתיות, אבל אני רואה אצלו בעיניים: האורות דולקים, אבל אין אף אחד בבית. הוא לא באמת שם. הוא במקום אחר. הוא במקום שבו לא תדעו לעולם איך זה להיות עד שלא תהיו בדיוק במקום הזה: בהלוויית אחד מהוריכם.
הרגע המסוים הזה, שבו אתה קובר הורה. הרגע הבלתי נתפס הזה. הרגע ששום דבר, לעולם, לא יכין אתכם לקראתו. הרגע הבודד ביותר בחייכם; הרגע שבו חבל הטבור הארוך והמשמעותי ביותר שהכרתם – זה שחיבר אתכם, לא משנה איך, לא משנה אם באומללות או באושר או באשמה, טינה, הכרת תודה, ניכור, השלמה או בשילוב כלשהו ביניהם – אל מי שהביא אתכם לעולם, החבל הזה ניתק סופית.
ועכשיו אתם, רשמית ובאופן בלתי הפיך, מנותקים.
אתם לבד בעולם. לגמרי לבד. אף עין של שום מבוגר אחראי או לא – אבל עדיין מבוגר – לא מסתכלת או תסתכל עליכם יותר באופן הזה. אף חיבוק – או נזיפה – אמהיים או אבהיים כבר לא מחכים לכם. תעשו עם זה מה שאתם רוצים. צאו מדעתכם. עזבו הכל. עברו לחיות בהימלאיה. חִ זרו בתשובה. התחתנו בפעם השלישית עם ילדה בת .20 או הישארו במקומכם הבינוני לתמיד. לא משנה; אתם לבד עכשיו. לאף אחד כבר לא באמת אכפת. לא כמו שלאמא או לאבא היה. אפילו לא קרוב.
ואז, מיד, כאילו כדי להסיח את דעתכם, למנוע מכם בכוח את מה שאי-אפשר למנוע – הבדידות העמוקה והנואשת ביותר שתדעו – אתם מוקפים, מוצפים בבני אדם שרוצים לנחם אתכם (או-קיי, הם לא באמת רוצים. הם אמורים. הם מחויבים לנורמה חברתית מביכה) ואין להם סיכוי, כי עוד לא נולד הדבר האחד שאפשר להגיד לילד שמאבד הורה שיגרום לו להרגיש אפילו קצת טוב יותר. זו הסיבה שהלוויות הן טקס מביך; אתם יודעים מראש שאין לכם סיכוי לנחם או להתנחם. אתם פשוט עושים את מה שמקובל.
והנה מגיעים סידורי הלוויה. וההודעות לעיתונים. והטלפונים לקרובים. והטקס. והתשלום. והשבעה. כן, זה מה שהיהדות הכינה בשבילכם לזמן המסוים הזה: שבעה ימים רצופים שבהם אתם אמורים להתמודד עם אירוע חברתי אינסופי, בזמן שכל מה שאתם רוצים באמת זה את מה שלא תוכלו יותר להשיג לעולם; את אמא. את אבא. ושיעזבו אתכם במנוחה. קברתם כרגע הורה, לאף אחד סביבכם אין ברגע זה מושג איך אתם מרגישים; אולי גם לכם לא. אולי הידיעה לא מיתרגמת עדיין לרגש או לכאב, קצת כמו השניות הראשונות שלאחר הכניסה עם הראש בקיר.
אנחנו לא מסוגלים לקבור את הורינו, ועדיין, אנחנו עושים את זה. אנחנו לא מסוגלים לחיות עם המחשבה שנצטרך או נוכל לחיות בלעדיהם, ועדיין, אנחנו חיים את זה. אמרו לנו תמיד שהורים לא אמורים לקבור את ילדיהם. מה לגבי ילדים שקוברים את הוריהם? כן, זה "נורמלי," זו דרכו של עולם – ואין בזה בדל נורמליות והעולם הזה דפוק. כי צינור החמצן – או חנקן, לא משנה – שהיה שם מאז שאתם זוכרים את עצמכם ניתק. הבלתי אפשרי הפך אפשרי; אמא שלך, אבא שלך, אינם. הנטישה הסופית, הנצחית, הגדולה מכולן. השנים החיות חלפו. הכל מת.
***
אני חושב על זה עכשיו, כשאני מוקף משפחות בבית מלון במצפה-רמון. זה החג השני – אין לי מושג למה קוראים לו ככה, לדעתי מדובר בחג העשרת אלפים בחודש האחרון בלבד – ושוב אין לנו ברירה כי פשוט אי-אפשר להיתקע בבית לעוד ארבעה ימים שיימשכו כמו שנה.
אז אנחנו נוסעים. כמו כולם. שמונה מיליון ישראלים (מינוס שלושה מיליון שברחו לחו"ל בזמן) מתרוצצים מצפון לדרום הארץ הקצרה מדי הזאת כמו במשחק כיסאות מוזיקליים, שבו כל מה שאתה רוצה זה לא לצאת האחרון שיישאר בלי מקום באיזה צימר.
אנחנו מגיעים הפעם למלון הזה במצפה-רמון, וכולם סביבנו, ובכן, כמונו. אנחנו רואים אינספור וריאציות על עצמנו: הורים קצת יגעים עם ילדים קולניים, היפריים, כולם רוצים ליהנות – או לפחות לא לסבול – עד שארבעת ימי החופשה הנוספים יסתיימו ויתחיל החופש האמיתי: שבוע העבודה.
ומגיע אחר הצהריים, ואנחנו בבריכה עם כולם, והילד שלנו נהנה ומשפריץ וצוחק במים, ואנחנו איתו. ומגיע הערב, ובלובי יש זמר – כן, זמר של לובי – ואנחנו מרגישים כאילו נסענו במכונת זמן מקרטעת היישר לסוף הסבנטיז, הזמן שבו היינו בעצמנו ילדים, עם ההורים, במקומות בדיוק כאלה, והתרגשנו כל כך מכל זה. והילד שלנו רוקד ומשתולל מול הזמר הזה, בדיוק כמו שאנחנו השתוללנו אז, ואנחנו רואים את האושר עצמו, במצבו הגולמי והטהור ביותר, ממלא את גופו של הילד שלנו ושולט בצעדי הריקוד הפרועים וחסרי הקואורדינציה שלו. ואנחנו מרשים לעצמנו להיסחף איתו.
בארבעת הימים האלה אני מסתכל על הילד שלי – משתולל באושר, ישן בשלווה, אוכל בהנאה, צוחק בלי סוף, בוטח בעצמו ומלא רצון טוב – ונדמה לי ששמחת החיים הבסיסית ביותר שלי, זו שהכרתי מזמן, זו שכבר כמעט אינה מופיעה בפומבי, התגלגלה ממני החוצה ומתגלמת עכשיו בילד הזה. הנה היא, שמחת החיים הישנה והאינפנטילית שלי; אני זוכר אותה טוב. מזהה אותה. היא מילאה אותי עד גדותיי בשנים מסוימות. ועכשיו היא פה מולי, מחוץ לגופי, בצורת הילד הזה. וזה טוב כמעט באותה מידה.
ואלה ימי החופשה המשפחתית הזאת, שבהם אנחנו מגלים מחדש את החדווה הפשוטה, הקלישאית כמעט, שבלהיות – סליחה, אני יודע, אני מתנצל – משפחה. כל התסכול והקושי היומיומיים הרגילים שבמצב הבורגני הנדוש הזה – אלה שהופכים את חיינו לסאגה מתמשכת של המתנה לרגע שבו עוד יום יסתיים, שהילדים ילכו לישון, כל הכלא המודרני הזה של נוחות המחפה לעתים על ייאוש ודכדוך – כל אלה נעלמים מחוץ לבית. ואת מקומם תופסת, עכשיו בחופשה, שמחת החיים הגולמית עצמה. זו שמגיעה עם הילדים שלכם ברגעים שבהם אתם נותנים להם להיות מה שהם יכולים ורוצים להיות – חסרי דאגה ומאושרים.
מוסד המשפחה הגרעינית הוא אולי המוסד המוכה, החבול וזב הדם ביותר בעולם. מה לא עשו לו: שחטו אותו ואז הספידו אותו; הבהירו שאין לו עוד רלוונטיות ותוקף, שהוא מקום מסתור נוח לאומללות, דיכוי וסטיות; שהוא קלישאה מיושנת ועלובה, קליפה חלולה, מחויבות מעיקה ואנכרוניסטית, מקום קברן הלא-נודע של אינספור תקוות, תשוקות ושאיפות גדולות שפעם עוד היו לנו.
אז אני לא טוען שלא; אני טוען שאחרי כל זה, משפחה היא עדיין סידור חזק יותר ומתגמל יותר מכל סידור אחר. אתם יכולים לברוא אותה בדמותכם, בכל פורמט שנוח לכם. אבל העובדה ש"משפחה מודרנית" היא הקומדיה המצליחה ביותר בעולם כיום אינה מקרית; זה כי היא לא מתביישת להגיד שהערך המיושן מכולם הזה – המשפחה, לא משנה באיזו צורה – היא המקום שבו נמצאים החיים. מצחיקים, מגוחכים, טרגיים לעתים, אבל ראויים שיחיו אותם.
אתם לא צריכים לחכות לקבור הורה כדי להבין ששנות החיים המשותפים הן רוב מה שיש לנו. שהשנים שבהן שלושה דורות – אתם, ילדיכם, הוריכם – מתקיימים במקביל על האדמה הזו הן חלון זמן מצומצם שאתם רוצים ומוכרחים להפיק ממנו ככל שאפשר. שהזמנים שהוריכם יבלו איתכם ועם ילדיכם הם אולי אלה שבהם תעשו את הדבר הכי טוב, הכי אנושי, הכי ראוי, שתעשו אי פעם.
עִ צרו אותי כאן, כמובן, לפני שהציניות לא תוכל להתאפק ותתפרץ פנימה. אבל ברצינות; פִ תחו את חלון ההזדמנויות הזה והחזיקו אותו פתוח לפני שייסגר מעצמו ותמצאו את עצמכם עומדים בהלווייתו של הורה, יודעים שעכשיו הכל מת ואבוד. זִ כרו להיות משפחה כל עוד אתם יכולים. למענכם, רק למענכם.

(פורסם ב-12.10.2012)

 

 

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s