אפס בהתנהגות

%d7%98%d7%95%d7%a8-%d7%a0%d7%aa%d7%a0%d7%99%d7%94%d7%95-%d7%92%d7%9e%d7%a8לא שאני רוצה לטפוח לעצמי על השכם – אני מעדיף שאתם תעשו את זה, וממילא מוקדם מדי – אבל לפני שלושה חודשים, רגע אחרי שאילנה דיין סיימה לשדר את התחקיר על המתרחש בלשכת נתניהו ולהקריא בסיומו את הפואמה הקלאסית בת שש הדקות "תגובת לשכת ראש הממשלה", צייצתי (כן, אנחנו חיים בעידן נפלא שבו האדם יכול לא רק לעוף, אלא גם לצייץ) כך: "ככל שזה נשמע מרחיק-לכת, הערב הזה ממש נתניהו הפסיד את הבחירות הבאות".
ציבור המגיבים חלק עליי בעדינות תוך שהוא מאחל לאחותי ניהול יחסים בכפייה עם סודני, אבל אני די החזקתי בדעתי, ואפילו צייצתי אותה מאז עוד כמה פעמים: נתניהו לא ינצח בחירות נוספות, והוא מבין את זה. נתניהו סיים. גמר. בדרך החוצה. הקריירה שלו כראש ממשלה – אם לצטט את ג'ון קליז בעודו מחזיק בתוכי מת – איננה עוד. חדלה להיות. פקעה תוקף והלכה לפגוש את בוראה. אזלו ממנה החיים ותנוח על משכבה בשלום. תהליכיה המטבוליים הם כעת היסטוריה, והיא בעטה בדלי, נפחה את נשמתה, הורידה מסך.
השבוע ניגשו אליי כמה אנשים (טוב, הגזמתי. אכלתי איתם צהריים) ואמרו לי שפתאום גם להם נדמה שייתכן, רק ייתכן – ואולי זה בכלל תעתוע הזייתי של תודעתם או משהו בשניצל, כי מי, בדעה צלולה, יכול בכלל לדמיין תרחיש כזה – שנתניהו לא יהיה שוב ראש ממשלה בישראל.
ובכן, אני מוכן להמר שהוא לא יהיה.
לא הייתי מהמר איך בדיוק זה יקרה. עם כל החיבה וההערכה שיש לי למשטרת ישראל המשופמת והיעילה כריקוד-עם באירוע בבית חב"ד – אני לא מוכן לחתום שכל החקירות בעניין נתניהו יסתיימו כשהוא מובל באזיקים ומושלך לתא שבו כבר ממתין לו פרצופו הבלתי מגולח של אהוד אולמרט, שרק נוהם לעברו קצרות: "אתה במיטה העליונה, ברור?"
איכשהו, קשה לי לראות ראש ממשלה ישראלי מודח על רקע ארגזי שמפניה, סיגרים, תכשיטים לגברת שאינה יודעת שובע ואולי שתיים-שלוש צוללות שקיבל או נתן לחברים קרובים – היי, מי מאיתנו לא היה שם.
התרחיש הסביר יותר, נדמה לי, הוא שנתניהו יוחלף כפי שראשי ממשלה מוחלפים: בקלפי ובאופן דמוקרטי (או כמו שנתניהו קורא לזה: "הפיכה שלטונית").
למה אני מאמין בזה? מכיוון שגם אתם מאמינים בזה. מכיוון שציבור ישראלי רחב מאוד – מימין ומשמאל  – מאמין שהגיע זמנו של האיש לפנות את מקומו, ולו כדי שלא ייצאו לו פצעי לחץ מרוב הישארות במקום.
נתניהו יפנה את מקומו לא משום ההישגים שהשיג או לא (ולא ניכנס לזה). לא משום שהוא טוב או רע לישראל (ולא ניכנס גם לזה). אפילו לא משום שהוא נהנתן חסר מעצורים שמחפש נהג פרטי להסעת ילדיו לבילויים בסופי שבוע ובחגים (ובאמת שאתם לא רוצים להיכנס לזה).
נתניהו יילך משום שהוא הפסיק, בפועל, להתנהג כראש ממשלה.
נתניהו יילך כי – בפראפרזה על איש חכם אחד – הוא שכח מה זה להיות ראש ממשלה.
זה לא אומר שהוא הפסיק לתפקד כראש ממשלה – בזה הוא, מן הסתם, ממשיך. הוא רק הפסיק להתנהג בהתאם.
והוא התחיל להפסיק בערב שבו העביר לאילנה דיין את התגובה המגובבת, המטורללת במפגיע, שבה האשים אותה כי היא "אשת שמאל קיצונית" ש"אין לה אפילו טיפת יושרה מקצועית", ש"רדיפת חיילים איננה דבר זה לה" וש"יש לה בעיה עם העם".
עזבו את תוכן התגובה – המקיים, כפי שגם נתניהו יודע, קשר רופף עם המציאות; שימו לב לסגנון, כי זה, לבסוף, כל מה שייזכר מהתגובה הזו: הניסוח הכמו-טוקבקיסטי, השפה היורדת נמוך, הארכנות הטיפוסית למתלהמי רשת, הרצון הניכר לצלול אל מתחת לקו האדום התחתון.
זו תגובה שאין שום דרך ליישב את הסתירה הקוגניטיבית שבין ניסוחה וסגנונה המתלהם והגס לבין העובדה שסמלי לשכת ראש הממשלה והמדינה – המנורה והקנים – התנוססו, מן הסתם, בראש הדף שעליו הודפסה. באותה מידה אפשר היה למרוח את הדף הרשמי הזה בצואה ולשגר אותו למערכת "עובדה".
והתגובה הזו הייתה, כזכור, תחילת דרכו של נתניהו החדש – זה שהשליך מהחלון את הממלכתיות, הייצוגיות, ההבנה כי ללא קשר לכלום, הוא מגלם תפקיד אופי תובעני של דמות "ראש ממשלת ישראל" וכל עוד ההצגה נמשכת, אסור לצאת מהדמות. ומתוך דמותו הממלכתית, הראש-ממשלתית, בקעה, כמו גולם מתוך פרפר, דמותו של טוקבקיסט קטן, מתוסכל, מר-נפש, תוקפני, עילג, משתלח וחסר בושה. נכון, אין בושה בהתבטאויות חסרות בושה כשאתם חיים כיום במרחב הציבורי הישראלי, אלא במקרה אחד: כשאתם ראש ממשלה.
כי מראש ממשלה, ישראלים עדיין מצפים למינימום בושה, כלומר שישמור על הגחלת ההתנהגותית האחת שעליה התבקש לשמור: הממלכתיות. אבל נתניהו לא הבין את זה כשהמשיך והגיב במשפטים מסוג "ברכות לתוכנית הרכילות 'ערב טוב עם גיא פינס' לרגל הצטרפותו של רביב דרוקר".
והעניינים, כזכור, לא השתפרו בהמשך – נתניהו הישן, המהוגן, הכמו-ממלכתי, לא חזר, אלא להיפך: בשבוע שעבר, מעל במת הכנסת, האיש השיב לשאלות לגיטימיות של ח"כים במשפטים כמו: "אל תעשי ספוילר" ו"אתה קיבלת כבר את הלייקים שלך".
זה לא ראש ממשלה, אלא יותר גלגול של נהג מונית סטריאוטיפי. רק שמדינת ישראל איננה מונית.
אין לי ספק שחברי סיעתו ומעריציו המיידיים של נתניהו מוצאים את זה מבדר. אין לי ספק שנתניהו עצמו מוצא את זה משחרר. נדמה שמרגע שהשליך לעזאזל את הייצוגיות והממלכתיות, הוא חוגג את האני האמיתי שלו ומאוורר תסכולים של שנים. זה בוודאי מרגיש נפלא.
העניין הוא שככה לא מתנהג ראש ממשלה בישראל. ואל תגידו לי "טראמפ" – כי הוא לא בישראל, וכי ישראלים ואמריקאים אינם זקוקים כיום לאותם דברים מדמות מנהיגם. ישראלים – כולל מרבית מצביעי הליכוד, אגב – מבקשים ראש ממשלה ייצוגי, רהוט, סולידרי לפחות למראית-עין, שלא מאבד אף אחד מכל אלה בעבור חופן לייקים. כזה שמגלם את התפקיד שרובנו לא מסוגלים לגלם. כזה שמכיר ומוקיר את הרחוב הישראלי, אבל לא יכניס אותו ללשכתו, להתנהלותו ולסגנונו. הוא יכול למנות שרים שחיים על הרחוב – היי, מירי רגב ואורן חזן – אבל המנהיג, דמות האב המשמעותית בישראל, מוכרח להצטייר כיותר מזה. האיש הגדול בחליפה אמור לשקף לנו את ישראל הרשמית, ההגונה, ולהבטיח כי היא מוסיפה להתקיים. הוא יכול לטפח קרקס פרעושים פוליטי לצידו, אבל אסור לו להפוך לפרעוש בעצמו.
ונתניהו הפך ממנהל הקרקס לאחד המשתתפים. זה בוודאי עושה נעים לציבור קטן של מעריצים, אבל זו גם הדרך הבטוחה לאותת לרוב הישראלים – גם אם באופן לא מודע – כי התפקיד הפך, מה לעשות, גדול עליו.

(פורסם ב-3.2.2017)

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

w

מתחבר ל-%s