ברור שאני זוכר את היום שבו "סלולרי ישראלי" התחילו להפיץ את המכשירים שלהם בחינם. אני זוכר שבסלקום, פרטנר ופלאפון שידרו אז עסקים כרגיל. "הם לא מאיימים עלינו", אמרו שם, "מי בכלל ירצה טלפון סלולרי שכשאתה מחייג ממנו לכל לקוח של הרשת, אתה וגם הוא מחויבים להאזין בזמן ההמתנה לג'ינגל הקליט: 'נתניהו נתניהו/ בנימין הו בנימין/ מנהיג שקול, ציוני וגם אמין/ רק פעם בדור קם מנהיג כוחות האור/ חזק נגד כל החולשות/ תמיד ראשון לזהות/ אל מול השמאל ההלום/ יעשה הכל כי אין כלום/ אז אל תגיד אני לא מאמין/ זהו רק עוד ניסיון להפלת ממשלת הליכוד/ בראשות נתניהו בנימין'".
נכון, המכשירים הסלולריים ההם, וגם חבילות השיחה והגלישה, ניתנו לגמרי בחינם לכל דורש בדוכנים האדומים-צהובים שהקימה "סלולרי ישראלי" במרכזים מסחריים, בתחנות רכבת ובצמתים, אבל חברות הסלולר בתשלום לא מיהרו להתקומם או להילחץ. הן האמינו שאנשים יעדיפו שלא לשמוע את הג'ינגל המנג'ס שוב ושוב לפני כל שיחה, ושהמוצר הוותיק והמבוסס שלהן – שהושקעו בו שנים של שכלול, שירות ועמידה לרשות הלקוחות – יישאר מועדף. שהמוניטין שלהן יעמוד לזכותן. שנאמנות הצרכן תוכיח את עצמה.
שנה אחר כך, "סלולרי ישראלי" הייתה חברת הסלולר הגדולה בישראל.
אני זוכר שלקחתי לי טלפון אחד כזה. הוא היה קטן יחסית, הבהב קצת מוזר והרגיש יותר כמו צעצוע, אבל מה איכפת לי. חינם. הבחורה בדוכן, בסרבל של "סלולרי ישראלי", חייכה ואמרה לי "תהנה ממנו – הכל חופשי, גם גלישה בחו"ל. עלינו".
"הנדיב הידוע, הא?" חייכתי אליה בחזרה.
"כן, הוא שופך עלינו כסף בלי הגבלה", אמרה. "ככה זה כשאוהבים".
ושנינו צחקנו מהעקיצה הקטנה הזו על חשבון הלוגו הישן של סלקום – עוד מהתקופה שבה כל התפיסה של סלולר בתשלום ללא התערבות פוליטית הייתה רלוונטית – וידענו מצוין על מי אנחנו מדברים: על המולטי-מיליארדר האמריקאי שהחליט לממן טלפון סלולרי בחינם לכל ישראלי שיחפוץ בכך, בתמורה ל"העברת מסרים" פוליטית יומית לטובת ראש הממשלה.
לאמריקאי ("הג'ין-ג'יני", היו שכינו אותו), סיפרו, יש כיסים עמוקים כל כך, עד שפעם הוא כמעט איבד יד בתוך אחד מהם. האיש קנה ומכר את העולם הרבה לפני (ואחרי) דיוויד בואי; עשה את עיקר הונו מעסקי גימורים בתקופה שבה דווקא קבלני-שלד עוד נחשבו לאנשים החשובים בבנייה; והפסדיה של חברת סלולר חינמית במדינה מזרח תיכונית קטנה לא גרמו לו אפילו לשבור את חזיר החרסינה שבו החזיק כסף קטן.
בימים הראשונים שלי עם המכשיר החינמי הייתי מרוצה, אבל אז גיליתי שאין דרך לשנות את מסך הבית – שעליו ריצד לוגו הליכוד – ושמדי פעם, לצד האס-אם-אסים, הופיעו גם הודעות חסות של המפלגה, והתקבלו הודעות פוש שאי אפשר היה לבטל לגבי מסעות שרה ונאומי ביבי. האמת? כעבור חודש לא יכולתי יותר לשמוע את הג'ינגל הארור. כמה אפשר? מצאתי את עצמי מזמזם אותו לעצמי, לילדיי, בתור לשיננית, לאולטרסאונד, בלוויות.
אבל זה היה חינם, אז לא התלוננתי. גיחכתי לעצמי על חוסר התיחכום שבדחיפת המסרים הפשטניים האלה, והמשכתי להשתמש במכשיר. הרגשתי שאני, מה שנקרא, דופק את המערכת.
סלקום, פרטנר ופלאפון התחילו, בינתיים, לאבד גובה. זה די קשה להתחרות ב"חינם" כשאתה גוף מסחרי המתקיים על רווחים וכלכלת שוק, אבל באמת שהן ניסו כמיטב יכולתן. הן הכניסו שיפורים ושכלולים במוצר ובמכשירים שלהן; הן נפנפו באמינותן; והן, בעיקר, חתכו מחירים. חודש אחרי ש"סלולרי ישראלי" הושק, הוזלו מחירי המסלולים בחברות הסלולר האחרות לשני-שליש מהמחיר המקורי, ואז לחצי, ובשיחות עם נציגי המכירות אפשר היה להשיג בהרבה פחות, ובמקומות מסוימים – קמפוסים ותחנות דלק ספציפיות, למשל – הם אפילו חילקו, בחוסר ברירה, חינם.
תוך זמן קצר דיווחו העיתונים על קריסת ענף הסלולר. כל חברות הסלולר בתשלום נאלצו לפטר המוני עובדים, השירות ללקוחות חדל להתקיים, ומיליוני ישראלים התרגלו למציאות שבה ביצוע כל שיחת טלפון נייד מצריכה האזנה ממושכת לג'ינגל הליכוד.
רגע לפני פשיטת הרגל, חברות הסלולר עוד ניסו להתאחד וליזום חקיקה נגד חלוקה חינמית של מוצר בעל ערך צרכני במטרה מוצהרת להביא להתמוטטות ענף שלם במשק ולהנציח, בדרך זו, שלטון של מפלגה מסוימת. זה נשמע, בסך הכל, הגיוני, אבל כשהחקיקה החלה להתקדם, הודיעה מפלגת השלטון במפתיע על פירוק הממשלה, בטענה הכללית ש"לא נותנים לשלוט פה, ומה זה צריך להיות, הא?".
אני זוכר שלאף אחד לא היה באמת מושג בעצם למה אנחנו הולכים עכשיו לבחירות שיעלו למשק 2 מיליארד שקל, אבל בכל זאת הלכנו, וביום הבחירות, כזכור, שיגר רה"מ אס-אמ-אס בהול לכל ציבור מחזיקי המכשירים של "סלולרי ישראלי", שבו הזהיר כי הערבים מצביעים בהמוניהם.
הוא נבחר מחדש.
ואני אמרתי לעצמי: "שיהיה לו לבריאות, למשוגע הזה שמתעקש להיות ראש ממשלה, אבל בחייאת, במחיר האפסי שבו אפשר להשיג כרגע טלפון מחברה בתשלום, אני כבר מעדיף לשלם קצת ולהפסיק לשמוע את המנוני הניצחון של המפלגה בכל פעם שאני מנסה לבצע איזו פעולה בנייד".
ובדיוק אז התפוצצה הפרשה הגדולה. אני זוכר את היום שבו פורסמו לראשונה תמלילי השיחות שהוכיחו כי ראש הממשלה בכבודו ניסה לגרום לחברות הסלולר הוותיקות – רגע לפני שהן מתמוטטות – להכניס את הג'ינגלים שלו גם לטלפונים שלהן, והוא, בתמורה, ידאג לסגירת או החלשת "סלולרי ישראלי". הייתה להן ברירה? לא יודע.
מה שאני כן יודע זה שנתניהו בנימין הוא מנהיג שקול, ציוני וגם אמין – ואני יכול, אם תרצו, לשיר לכם את זה. מתוך שינה.
עוד משהו ששמעתי לא מזמן זה שהג'ין-ג'יני מתכנן עכשיו, בעקבות הצלחת "סלולרי ישראלי", לשפוך עוד מיליארד-שניים ולהקים פה עיתון בשירות ראש הממשלה שיחולק חינם, במטרה לנסות למוטט את שוק העיתונות. ואם גם זה יצליח, הם שוקלים להיכנס לשוק מוצרי החלב ולהקים מחלבה שתחלק חינם חלב, קוטג' וגבינה לבנה, שלוגו הליכוד ומסרי ראש הממשלה מודפסים על אריזותיהם.
ואם גם זה יצליח, הם מתכוונים לרשום את מדינת ישראל כסימן מסחרי רשום (השם המלא מתוכנן להיות "מדינת ישראל בעם") בבעלות הליכוד.  האמת, גם אם זה נשמע קצת מרחיק-לכת, הבנתי שבשיחה פרטית ראש הממשלה כבר אמר: "אין בעיה, אפשר לחוקק את זה".
לפעמים אני שואל את עצמי אם אני עדיין, מה שנקרא, דופק את המערכת, או שמה שאני מרגיש עכשיו בכל הגוף הוא לא, מה שנקרא, ההיפך.

(פורסם ב-22.1.2017)