תראו, מגיע גיל בחייו של גבר – וגם בחייו של מישהו כמוני – שבו הוא יודע שיש דברים שכבר לא יעשה לעולם; למשל להטריד מינית. לא הטרדתי עד היום? לא הבנתי אפילו איך להתחיל להפיק את זה? אז בטח שעכשיו, עם ילדים קטנים ומחויבויות והסעות לחוגים וכל זה – כשמרחב התימרון שלי אפסי – כבר אין הרבה סיכוי שאני אגשים את הסיוט ואטריד מינית.
מילא, אני אומר לעצמי. תקבל את זה. עדיין יש דברים מסוימים שתוכל להספיק לעשות: להפוך לימני, נניח. להקשיב לשיר של אייל גולן עד הסוף. ליפול לעול על משפחתך. באמת, לא חסר. ובכל זאת, עם כל מבול ההטרדות המיניות של הזמן האחרון, אני לא יכול שלא לתהות מה, בעצם, משותף לי ולגברים האלה, או למעשה מה מפריד בינינו. מהו הסוויץ' הקטן הזה במוח שלהם – מוחם המפותח, ככל הידוע לנו, של גברים נורמטיביים ואינטליגנטיים – שנלחץ לפתע וגורם להם לניתוק קשר כה מוחלט עם המציאות עד שהם מאמינים לרגע שבאמת עשוי לצאת להם משהו מזה.
כלומר, מה נסגר איתכם, אנשים? מה לא הבנתם בכל ההתנסויות הרומנטיות הקודמות, הרגילות, המוצלחות, שלכם, שגרם לכם לחשוב שאישה כלשהי עשויה, בנסיבות כלשהן (נניח, במהלך סמול-טוק חסר משמעות), להתמסר מייד כשתגעו בה ללא הסכמתה?
הרי שום דבר, כלום, בהתנהגות של אף אישה שפגשתם אי-פעם לא רמז שאמירה מינית מפורשת או שליחת ידיים פתאומית עשויות לגרום לה להגיב בחום גדול או להתאהב בכם במיידי. אז איפה בדיוק קרתה קפיצת התודעה הזו שהביאה אתכם למסקנה שלמרות כל מה שאתם יודעים בוודאות על חוקי העולם, יש מצב שהטרדה מינית תעבוד בשבילכם? הרי זה לא שונה דרמטית מהמחשבה שאם רק תקפצו גבוה מספיק – נניח מסולם! – תצליחו להתנתק מכוח הכבידה של כדור הארץ ולהתחיל לרחף. אתם הרי יודעים שלא. שזה אבסורדי. שחוקי הפיזיקה הבסיסיים לא יאפשרו את זה. זו הסיבה שאף אחד גם לא מנסה (מה, איבגי? רציני? ומה נהיה, הצלחת?).
כי מבחינת הגבר הסטנדרטי, הסגור על עצמו (לפחות באגף הזה) והמשעמם כמוני, קשה בכלל לדמיין את הרגע שבו מישהו חוצה את הקווים ועובר להטריד מינית. מתי בדיוק זה קורה? באמצע שיחה על משהו שלא קשור בכלל? סתם על כוס קפה? ואיך זה בכלל מתבצע?
אני זוכר את עצמי קורא את כתב האישום נגד משה קצב ואת הסיפורים מלאי הצבע והפולקלור לגבי האופן שבו האיש פשוט נפנף באיבר-מינו מול נשים במשרדו, ומתקשה להבין: איך נפנף? באיזה נסיבות בכלל יכול מישהו – בהנחה שהגיע לבוש לעבודה – להתחיל לנפנף באיבר-מינו? כלומר, בהינתן שלא הוכרזה בבית הנשיא נורמה חדשה לפיה ברכת שלום סטנדרטית מתבצעת מעכשיו באמצעות נפנוף איברי-מין, איך זה בכלל קורה שבנאדם מסתובב לו עם כוס קפה ביד אחד ושני-שליש תאוותו בידו הפנויה?
באמת שרגע ההטרדה המינית הוא בלתי נתפס בראשם של גברים שמעולם לא הטרידו או הוטרדו, בדיוק כמו שהמוות לא באמת נתפס בתודעתם של החיים. אתם יודעים שזה שם, משוכנעים שזה קיים, אבל כשאתם מנסים ממש לתפוס את זה, להבין את זה, לדמיין את זה, אתם לא כל כך מסוגלים. כלומר, למה שמישהו בכלל ינסה לעשות משהו כל כך מופרך? תארו לעצמכם פגישת עסקים רצינית שבמהלכה מישהו מהגברים בחליפות סביב השולחן פשוט יוציא נר, כפית, נייר כסף ואבקת סם, ויתחיל להכין לעצמו מנה על שולחן הישיבות. כלומר, מה?? מאיפה זה הגיע?!
הטרדה מינית היא בדיוק זה; משהו שגם בקונטקסט הנכון הוא לא לגמרי טריוויאלי – רבאק, אפילו בנסיבות רומנטיות מפורשות רוב הגברים תוהים מתי בדיוק הגיע הרגע לנשק אותה (או להוציא כפית ונר) – שנעשה פתאום לחלוטין, לגמרי, מחוץ לקונטקסט.
מי יעשה דבר כזה?
ובכן, מתברר – על פי החשד כמובן – שחיים יבין. ומשה איבגי. וארי שביט וניסן סלומינסקי וינון מגל ואופק בוכריס ואלון קסטיאל ו… רגע, ניקח אוויר.
אבל איך זה נראה בפועל? ובכן, השבוע העלתה לרשת סיגל אבין, תסריטאית ובמאית ומישהי שהייתה לי הזכות הנדירה ליצור איתה בעבר, סדרת סרטונים – סצינות קצרות, למעשה – שלוכדים את הרגע. הרגע עצמו. הרגע הזה במהלך שיחת עבודה, שיחת חדר הלבשה, שיחת רופא-פציינטית, שבו גבר פשוט שולף איבר, שולח יד, מנשק בפתאומיות, אומר את הדבר הבלתי הולם ביותר. אלה רגעים לא נוחים לצפייה דווקא משום שהם נובעים מתוך איזו אינטראקציה יומיומית, טבעית, מוכרת לכולנו, שברגע אחד לוקחת פנייה חדה והופכת להטרדה. הסרטונים האלה (חפשו אותם ב-www.zematrid.co.il) פשוט מצלמים למענכם את הרגע שקשה כל כך לדמיין, את הדינמיקה שבה גבר מחליט, משום מקום, לחצות את הקווים. ואת תחושת ההלם, ההשפלה והבושה שעולה כמעט מייד, מפעפעת אליכם מהמסך. זה אפקטיבי מאוד, זה עוזר, וזה עדיין לא פותר את השאלה הגדולה יותר:
למה?
כלומר, למה להם? ואל תגידו לי "נורמות של פעם", ואל תגידו "מחזרים נלהבים", ואל תגידו "לבביים", ואל תגידו "די, חפרת, הם בהמות ושהבחורה פשוט תוריד להם כסא בראש ובאופן כללי לא תסתובב עם חצאית".
כי זה לא העניין. העניין הוא שיש פה בעיה רצינית עם תפיסת המציאות הבסיסית של הגברים האלה, בשילוב אפס אינטליגנציה רגשית, בשילוב אי-הבנה עצומה של משהו שכל גבר סביר מבין מצוין כבר אחרי מערכת יחסים קצרה או שתיים; את העובדה שהמערכת המינית שלנו ושלהן בנויה קצת אחרת. והדברים שגורמים לנו להגיב אינם בהכרח הדברים שגורמים להן. ושזה לא מסובך לדעת מתי יש מצב ומתי לא: כשאתה יודע.
כי כשיש מצב, אתה יודע. בוודאות. באחריות. ואם יש ספק, אין ספק; אין מצב. זה עד כדי כך פשוט. ואם אתם גברים שחצו את גיל ההתבגרות המגושם – הזמן האחרון, אולי, שבו אי-הבנות סביב הענין הזה עדיין אפשריות ונסלחות – ואתם מטרידים מינית, משהו בתפיסת המציאות שלכם נדפק, ואולי עדיף שלא תעשו הרבה עד שתבררו את זה רפואית.
אני לא מנסה להטיף, ותאמינו לי – כנציג בלתי נבחר וגם לא מייצג של המין הגברי – שזה לא תמיד פשוט להעביר חיים שלמים עם סוג הדחף הכמעט בינארי – מאפס לאחת באחת נקודה אפס שניות – שהטבע בחר בשבילנו. אבל יש לנו את הידיעה. והניסיון. וההבנה. והקונטקסט. וכל מה שגבר אינטליגנטי בגילם של כל השמות שהוזכרו כאן יודע ומכיר. והם מעדיפים להתעלם מכל זה ופשוט להטריד.
אז אם יש משהו שגבר בגילי יודע שכבר לא יעשה לעולם, זה להצליח להבין את זה.