לא אח שלכם

%d7%98%d7%95%d7%a8-%d7%9c%d7%90-%d7%90%d7%97-%d7%a9%d7%9c%d7%9b%d7%9dמכל המכות האיומות שניחתו על המרכז-שמאל הישראלי מאז הפסיד את המדינה בבחירות המעט פחות דמוקרטיות שהתקיימו ב-4 בנובמבר 1995, קל לקבוע כי המכה היותר קשה נפלה עלינו השבוע:
חיים אתגר עזב את המחנה.
אם אין לכם מושג מי זה חיים אתגר, תנו לי לגלות לכם שיש לכם מושג. זה ההוא. שמופיע לפעמים בטלוויזיה. ראיתם אותו בחטף, כנראה על מיוט. חשבתם שהוא נראה בחור נחמד. מכיוון שאני מכיר אותו קצת, תנו לי לגלות לכם עוד משהו: הוא באמת בחור נחמד.
אז חיים אתגר בישר השבוע שהוא עובר להיות ימני. ככה. מין בחירה צרכנית שכזו. כמו שאנשים עוברים מהוט ליס, מתמי 4 למי-עדן בר, מגילוח ידני למכונה; בדיוק ככה חיים אתגר עובר להיות ימני. פשוט מתחשק לו לגור ביישוב עם "נוף חלוצי שמעורר תחושת שליחות מפעמת", כדבריו, ומה לעשות שהנוף הזה נוכח פחות באזור התעשייה של חולון ויותר באזור הבטונדות של השומרון.
אז חיים אתגר חתך ימינה, ומה אני אגיד לכם: לא קל. מאוד לא קל.  גם ככה היה לנו כאן במחנה (כרגע המחנה כולל אותי, את סגניתי היפה תמר זנדברג ואת אהוד הרזה והמזוקן) שבוע מדכא לגמרי. תושבי עמונה הצליחו לסחוט מיליונים כדי שיסכימו לעשות את מה שישראלים נורמטיביים עושים לגמרי בחינם – מכבדים החלטות בימ"ש ולא מרביצים לחיילים – ובדיוק כשחשבנו שנתאושש מזה איכשהו, הגיעה המכה האיומה באמת: חיים אתגר ימני.
אני מגחך, כמובן. אבל זו רק הגנה עצמית. כי אני מבין את חיים; קל להיות ימני. כמעט מתבקש. פה ושם אני כמעט נופל בסם הזה בעצמי. כמה פשוט להגיד את מה שאין ברירה אלא להגיד:
שבמיידי, הימין צודק; זה חסר סיכוי.
כי הרי הצענו להם הכל, באמת שהצענו. וניסינו, באמת שניסינו. ובאנו לקראתם, באמת שבאנו. וכבר הסכמנו לחזור לגבולות 67 ושליש, וכבר יצאנו מעזה אבל היא לא יצאה מאיתנו, וכבר עצמנו עיניים ולחצנו לערפאת את היד, וכבר שלחנו את אולמרט – איש של מעטפות סגורות – עם צ'ק פתוח.
וכלום. שום כלום. הם לא רוצים.
רק תנו לי לחשוב על זה עוד חמש דקות, וגם אני הופך לימני.
אבל אחרי שחשבתי על זה משך חודשים ושנים, אני לא. כי אני רוצה לחשוב – מתעקש לחשוב – שגם אם כל זה נכון כרגע, מוכרח להיות מתישהו, לא כרגע, סיכוי לנורמליות עבור המקום הזה. וגם אם השלום רחוק מלהיות עכשיו – עכשיו מלחמה, בסדר? עכשיו "ניהול הסכסוך", אוקיי? עכשיו אף שעל, סבבה? – ייתכן עדיין שיהיה כאן עתיד שבו יינתנו למקום הזה שלום וכל מה שמגיע איתו: שגשוג כלכלי. בריאות נפשית. איתנות. רווחה.
כי זו זכותנו האלמנטרית האמיתית בארץ הזו. לא אדמה, לא הבטחה אלוהית (אין להן תוקף במאה ה-21, אגב), לא עם נבחר, לא שום דבר; זכותנו היחידה והחיונית בארץ הזאת – ויותר מזה, בחיים האלה – היא לחיות בשקט את הסיבוב האחד שלנו כאן. לא להילחם ולהיהרג על שום דבר.
וישראל נחלקת – ובאופן חד וברור – בין שני מחנות: המחנה שמאמין, כמוני, בסיכוי לשלום – לא, לא עכשיו, כבר הבנו, אבל בעתיד; והמחנה שלנצח יחיה על חרבו, כי זו העדפתו, כי זה טעם חייו, כי בסוף גם דת ולאומנות מעניקים משמעות וטעם לחיים. אישית אני לא אוהב את הטעם – יש בו משהו מתכתי ומר לטעמי – אבל לא מעט ישראלים כנראה מתים על זה.
ומחנה השלום ומחנה המלחמה מחזיקים בערכים שונים מאוד, מטבע הדברים. כי או שאתה בעד דמוקרטיה וזכויות אדם ושיוויון בפני החוק, או שאתה בעד ציווי תנ"כי קדום, התיישבות חסרת מחשבה בכל חלקי הארץ המקראית, אמונה אפריורית בעליונותך על פני כל יתר העמים והגזעים, ובהתאם – המשך שליטתך על מיליוני פלסטינים שאין לך דרך או רצון להפוך שווי-זכויות.
זה הבדל משמעותי מאוד, ובמציאות הישראלית הוא מיתרגם לדבר אחד: מפעל ההתנחלויות. כי כל התנחלות, באשר היא, אומרת רק דבר אחד בפועל: הקטנת הסיכוי להיפרד אי-פעם מהפלסטינים, כלומר לתת להם מדינה, מדינונת, קנטון, נסיכות, משהו, זעיר ומצ'וקמק ככל שיהיה. מפעל ההתנחלויות נועד לחורר במכוון את יהודה ושומרון על מנת להשמיד את הסיכוי ליצירת רצף טריטוריאלי כלשהו עבור הפלסטינים. אי-פעם. המשמעות המעשית ברורה: אנחנו עם הפנים למלחמת נצח. אין לי מושג אם זה מה שמפעל ההתנחלויות רוצה, אבל זו המציאות שהוא מייצר.
ולכן אין – ולא יכולה להיות – פשרה או הסכמה משמעותית בין שני המחנות שלנו. אלה שתי תפיסות עולם מנוגדות, שתי אמונות שאינן נפגשות.
וכשאומרים לי שבעצם – בהנחה שכולנו ציונים – אין למעשה הבדל עצום בין הימין לשמאל בישראל; שהוויכוח כולו הוא רק "מסך עשן" לאיזו שחיתות כלכלית מתמשכת; שכולנו אחים; אני לא מבין על מה מדברים איתי. סליחה, איפה בדיוק אנחנו נפגשים? או שאתם מתנחלים עם הפנים למדינה דו-לאומית שאין לה עתיד כמדינה מערבית, מתקדמת ושוחרת-חיים; או שאתם לא-מתנחלים עם הפנים לעולם, ומתישהו גם לשלום ונורמליות.
וכשקוראים לי לא לייצר פרובוקציות או להשמיע דעות שעשויות להיתפס כ – מי ישמע – "שמאלניות", כי זה רק מרגיז את רוב הציבור, וכי "ככה בחיים לא תנצחו בחירות" – אני מתקשה לראות איפה בדיוק יש כאן מקום לעמימות. נכון, מן הסתם יש מקום כזה – יאיר לפיד מצא אותו ועבר לגור בו ובאמת שאני מאחל לו בהצלחה. אבל אם אתם רוצים להיות מסוגלים להסתכל לפחות לעצמכם בעיניים, ולא נאלצים להביא פרנסה מקישוש מנדטים, הרי שתהיו מוכרחים לבחור צד משני עברי הקניון הגדול הזה, שבמרכזו מפעל ההתנחלויות. אתם ימין או שמאל גאים, ואל תסתירו את זה.
וכשישראלי – נניח שקוראים לו חיים – מחליט לעבור לגור בהתנחלות, הוא מקבל החלטה פוליטית מובהקת. הוא תורם את תרומתו הקטנה לחיסול האפשרות להיפרד אי-פעם מהפלסטינים. וכתוצאה, חיים מתחיל להוות איום על שלומי ושלום ילדיי, שיצטרכו, בבוא יומם, להגן בגופם על היישוב הדווקאי שלו בשומרון, או לבצע מעצרים בכפר פלסטיני, או חלילה להיהרג בהיתקלות. חיים הופך את עצמו לבעיה שלי, ואני לא רוצה בעיות. ואין לי כוונה להיות נחמד או עמום בקשר לזה. 20 שנות נחמדות ועמימות סביב עמונה הביאו לסיום הציני והמכוער של הפרשה ההיא, אז בואו נהיה ברורים: אתם עם המתנחלים או נגדם, ובהתאם – אתם רוצים במקום הזה שלום או מלחמת נצח. אין אמצע.

(פורסם ב-23.12.2016)

 

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

w

מתחבר ל-%s