יום חמישי

רק היום.
רק היום אני עדיין בן ארבעים ומשהו. ארבעים ותשע, אם לדייק. זה לא נשמע נורא. זה נשמע כמעט סביר. אולי קצת מוגזם, לא בדיוק גיל שמישהו ממש שואף להגיע אליו, אבל בסדר, נו; הבנאדם בן 49.
יש בקידומת הזאת – 4 – משהו שמשאיר אותך עדיין בארץ החיים. בצד הנכון של הפסים. זו אומנם כבר לא קידומת 3, בטח לא 2, אבל גם הקידומת 4 היא עדיין סוג של, אם מתעקשים, משהו צעיר. 4 היא התחנה האחרונה לפני שאתה חוצה את הקווים.
כי הקידומת 5 – חמישים – היא הספרה שנמצאת כבר מצידו השני והמוחלט של הגבול. אף אחד לא יתפוס את 50 כנקודה צעירה בזמן אדם. אף אחד לא ינסה לעבוד עליך שאתה "עוד צעיר", ואם כן, אל תאמין לו. אתה לא. גם אם הצלחת להבין את סנאפצ'ט; גם אם ירדת ליומיים ל"אינדינגב"; גם אם התחלת להגיד לעצמך שסטטיק ובן-אל בעצם לא כל כך רעים; גם אז, עדיין הגעת לגיל שבו קופת החולים שלך תמליץ לך בחום שאין למעלה ממנו לעבור בדיקות פולשניות מסוימות על בסיס קבוע; ואירגון בשם "קלאב 50" ישלח לך פרוספקט בדואר; ומשרד הרישוי ידרשו ממך לראות אופטומטריסט לפני חידוש רישיון; ודיוויד בואי – דיוויד פאקינג בואי – מת. מה זה אומר לך?
אלה לא רמזים דקים; אלה קריאות-השכמה מבהילות שאומרות לך שאולי מוטב שתחזור לישון, כי בגילך אתה עייף לעיתים די קרובות, לא? ולמרות שאתה אולי מתכוון להמציא את עצמך מחדש, לפעמים אתה ממש לא משוכנע שמה שהעולם צריך עכשיו זה עוד המצאה.
אין טעם להתכחש לזה; חמישים הוא השלב שבו אתה חוצה את הכביש לצד השני. ארץ הצעירים מאחוריך. ארץ כל-השאר לפניך. אף אחד לא שואל אותך אם אתה מעוניין לחצות; אתה הזקנה שפשוט מעבירים אותה. אתה עוצם עיניים ב-49 ומתעורר בחמישים, והופ, אתה מצידו השני של הכביש. חצית אותו בשנתך.
אבל היום – יום חמישי – יש לי עוד יום. יום אחד לחיות בעולם בתור בן ארבעים ומשהו. יום אחד להיפרד מארבעים. לסכם את ארבעים.
ואני לא רוצה לסכם. אין מה לסכם. אני יכול לחשוב על שנות הארבעים שלי, מה השגתי במהלכן, מה פחות; אבל אני חושש שכל התחשבנות כזאת עם עצמי רק תוציא אותי רע. כי הרי יכולתי, כמו אוסקר שינדלר בשעתו, עוד. תמיד יכולנו עוד. בכל זאת, היו לי עשר שנים שלמות להשיג את כל העוד הזה. והשגתי, בטח שהשגתי. אבל תמיד אפשר עוד.
ואני מסוג האנשים שמסתכלים על חצי הכוס המלאה ורואים רבע. אני לא סומך על השיפוט העצמי שלי; הוא טוב ומפוכח ואכזרי מדי. לא ייתכן שהוא מדויק; אני פשוט שופט מחמיר, שופט בן-זונה, כשזה מגיע לעצמי. עדיף לי להגריל משחק שאני לא השופט בו.
אז אני לא אסכם את העשור שסגרתי. וגם לא אחשוב הרבה על העשור שיבוא, כי אם תהיו קצת בשקט, תוכלו ממש לשמוע אותי מדחיק. "חמישים" הוא הדבר הזה שמתקשר אצלי, אסוציאטיבית, לגברים כסופי-צדעיים החולקים הליכה על חוף הים עם אישה שמורה ועטופת צעיף בגילם. כמו במודעה קלישאית לבנק תחת הכותרת "זה הזמן להסתכל לאופק – חיסכון לגיל הזהב".
אלוהים, חמישים. הנה אני בא. זאת אומרת, אני לא בא. אין סיכוי. אני נגרר, בועט וצורח, לתוך הגיל הזה. אני מנסה להגיד לעצמי את מה שצריך: שזה רק מספר על הרצף. שאין הבדל מעשי בין היום למחר, בין לפני שנה לעוד שנה. זה רצף. והמספר עצמו חסר משמעות, סתם מספר שהומצא ונספר על ידי בני אדם – הרי לא תפגשו חתול שיגיד לכם "מחר אני אהיה בן 12, לעולם לא אהיה שוב בן 11, מיאוווו".
אבל הספירה קיימת כי היא מייצגת משהו ממשי. ואומרת דברים שאף אחד לא רוצה לשמוע. ורומזת לך לזוז, לא לעמוד במקום, כי הדבר שעליו מונחים חייך הוא פס נע בהליכון חדר כושר; הוא זז במהירות קבועה, ואתה מוכרח לזוז איתו או ליפול.
ואני אהיה בן חמישים. כמו שמג ריאן תהיה בת 40 – לא עכשיו, אבל מתישהו. מחר, למעשה. מחר אני בן חמישים. אבל למה אני מקדים את המאוחר? יש לי עוד יום שלם! יום שלם להיות מהצד הנכון של החיים. מה אני עושה עם היום הזה? מה אני עושה היום? אני חושב אלכוהול. עישון. טיסה מפתיעה. ארוחה מדהימה. התאהבות. ביקור נוסטלגי בחצר ביה"ס היסודי שלי. תקיעת אצבע בשקע החשמל. רכישת מכונית יוקרה. רחפן. תוכי. התרסקות על חתונה או לוויה זרה.
בקיצור, אני הולך לעבודה. אחר כך אני אחזור ואהיה עם הילדים. אחר כך אני אלך לישון. בשנתי אחצה את הכביש. מהצד השני עדיין אראה את הצד הראשון. אוכל לנפנף לו. אבל אז אני אהיה חייב להמשיך לזוז קדימה. להתקדם. אין דרך לעצור על הפס הנע.

יום שישי

בוקר טוב. מזל טוב. אולי לא ממש טוב – בכל זאת, אתה בן חמישים היום. יש אנשים עם מזל טוב יותר, לפחות בהקשר הזה. הם בני 19. הם בני 28. הם בני 38. הם בני 42. הם בגילאים שבהם בנאדם מסוגל לחשוב על הגיל שלו וממש לתפוס אותו. להבין אותו. הוא מונח על הגוף בסדר, כמו בגד מוכר שיושב עליך בנוחות יחסית.
אבל אתה בן חמישים, ואתה נכנס לזמן הזה בחיים שבו לעולם לא תרגיש שוב בנוח עם הגיל שלך, ולעולם לא תרגיש שוב ממש בגיל שלך. אתה תנסה לתפוס את המספר הזה כמשהו שקשור אליך – ותמיד יהיה שם איזה דיסוננס קוגניטיבי נורא שהמוח לא יצליח ליישב עד הסוף. כלומר, זה הגיל? שלך? ברצינות? כי זה לא יכול להיות. חמישים – וכל מה שלמעלה מזה – אמור להיות הגיל שלהם. של האחרים. של האנשים מהצד השני. של הדודים המבוגרים במשפחה, אלה שאתה ואחיך מריצים עליהם קטעים באירועים משפחתיים.
ועכשיו אתה הם. ההם. הגדולים. תנסה לא לחשוב על זה, כי זה לא הולך להשתפר; אתה תהיה – אם רק יהיה לך מזל – בן 60 ו-70, ויום אחד אתה תעמוד (או תשב. או תשכב) שם, ביום הולדתך ה-80, ופשוט תתפלץ: 80? אתה?! משהו פה לגמרי לא מסתדר.
גם ב-50 אני די מתפלץ. ובצדק. אבל זרם האיחולים בפייסבוק – צינור החמצן ההכרחי של האהבה לאורך היום הזה – וכל ההפתעות הנפלאות, המכירות-אותי-טוב-מספיק, שאנשים הרימו, מאותתים לי להירגע קצת ולהסתכל על הצד החיובי:
קודם כל הילדים. הם קטנים. הבאתי אותם בגיל מבוגר, וזו טעות מוצלחת כמובן, כי הם גורמים לזמן להאט, או לפחות לא להיכנס לתסמונת הזו שרק שמעתי עליה, שגורמת לזמן לחלוף מהר יותר ויותר ככל שהשנים עוברות. זה באמת נכון? כי אם נדמה לכם שכן, נסו להעביר סופשבוע בבית עם ילדים, ותראו את הזמן עושה דברים שזמן לא עושה כמעט אף פעם, כולל פליק-פלאק לאחור.
ומעבר לזה, החברים. האנשים האלה שסופדים לי כרגע ברגש. ובכן, אני בן 50, אבל לפחות אני לפניהם.
ואם זה קרה לי, זה יכול לקרות לכל אחד. גם להם. כן, החברים שלי בני הארבעים-ומשהו יהיו גם הם בני חמישים – נסו לדמיין, זה לא קשה אם מנסים! – וכשהם יגיעו למקום הזה ויעמדו שם הלומים ומתפלצים, אני כבר אהיה בחיים הטובים של גיל 52 ו-54 – הגיל שבו הגרוע מכל, חמישים, מאחוריי. ואני אחזיר להם, בלי תלוש החלפה, את כל האהבה העצומה הזאת שקיבלתי מהם השבוע – האהבה שהעבירה אותי, בשלום יחסי, את הכביש. ואז אני אמריא לי לחופשה בבורה-בורה, ואתן להם להתחיל לעכל את מצבם החדש בזמן שאני אהיה כבר במקום לגמרי אחר. תאכלו אבק, זקנים בני 50. אני כבר לחלוטין מעבר לשטויות האלה. אני בדרכי למקום הטוב שעליו כתבה חברתי האהובה מיקה אלמוג במקאמה שהקריאה ביום הולדתי, ושאותה הייתי רוצה, לסיום, להביא במלואה ולהקדיש, ובכן, לך, מיקה:

לפני יובל שנים נולד הנער,
עיניו תכולות ולשונו חדה כתער.
והנה חלפו חמישה עשורים,
והילד בדרכו לתעודת גימלאים.

אך נכונו לך עוד ימים יפים!
ידעת שבבית האבות על כל גבר יש שתי נשים?

אמנם הזיכרון כבר לא מה שהיה,
ורמת המרמור עולה ועולה.
חריצים נחרצו כבר לעומק העור,
והאון שהיה כבר לא יחזור.

אך חשוב מאוד לזכור, ממש אסור לשכוח!
שגם קלנועית היא סוג של אופנוע.
ממש כמו שסטייק דומה לקינואה.

מה נותר לומר?
איטס אול דאון היל פרום היר.
האלצהיימר בדרך, ובקרוב כבר לא נכיר.

ולכן התכנסנו כולנו כאן,
למרות שאתה בן 50 וכבר פחות רענן,
כדי לומר שאהבתנו תספוג הכל!
כחיתול למבוגרים שלא החליפו לך מאתמול.

(פורסם ב-2.12.2016)

  יומולדת שלוש, ניו ג'רזי