ישנתי רע בלילה שבין שני לשלישי השבוע. בקושי ישנתי. אני שונא לישון רע. ועוד יותר אני שונא לישון רע בגלל פוליטיקאים. זו לא סיבה.
אבל בשני השבוע זו הייתה סיבה. וישנתי רע – התקשיתי להירדם, ואז נרדמתי וחלמתי על זה – כי רק שעתיים קודם, בסיום משדר "עובדה", בעקבות הקראת תגובת לשכת ראש הממשלה, התעוררתי. כמו אינספור ישראלים אחרים שהתעוררו. זו הייתה התעוררות מבוהלת. מבועתת. זו הייתה קריאת-השכמה אמיתית, מהדהדת, מכאיבה, כמו סטירת לחי עוצמתית שמישהו מוריד לך בהפתעה. קודם מגיע ההלם, אחר כך הכאב, אחר כך הזעם, אחר כך הייאוש והתבערה. ואתה בטח שלא מסוגל להירדם.
התעוררתי בשני בלילה כי הבנתי סופית משהו שעד עכשיו ניסיתי להדחיק: לא, לא שראש הממשלה שלי סובל ממשהו שאולי – ואולי לא – מופיע ב-DSM, ספר האבחנות הפסיכיאטריות הרשמי. לא, לא שהוא איבד את זה. לא שהוא יצא מדעתו.
הוא לגמרי בדעתו. הוא שפוי. כן, הוא אולי סובל, כמו כולנו (אוקיי, אולי טיפה יותר מכולנו) מכמה נוירוזות, פרנויות ותחושת לחץ כללית ודי בלונדינית באזור הרגיש ביותר בגופו – אבל מעבר לזה, האיש תקין. הוא לגמרי אחראי למעשיו, מילותיו, הכרעותיו.
והאיש הכריע. הוא הכריע שאפשר להקריב את הדמוקרטיה בישראל – בפועל, במיידי, לא בתיאוריה – על מזבח הישארותו בתפקיד. זה לא רעיון חדש; היו מי שאמרו את זה לפניו. כבר לפני שנה אמר המושך בחוטים הפרטי שלו, שלדון אדלסון, כי "לא נורא אם ישראל לא תהיה דמוקרטיה, זה לא כתוב בתנ"ך". בליל שני השבוע, נתניהו הכריע סופית שהוא הולך על הצעת ההגשה הזו.
הוא עשה את זה בדעה צלולה, למרות הפיתוי של כולנו לברוח למקום הקל ביותר ולטעון שדעתו השתבשה עליו. כי נו, אם הוא באמת השתבש, ואיננו לגמרי אחראי למילותיו, אי אפשר להאשים אותו. צריך לחשוב איך מראים לו, בעדינות, את הדרך לסמכות הרפואית המתאימה.
אבל בשני בלילה הבנו שזה לא המקרה. כי המקרה שלפנינו מדיר-שינה בהרבה. המקרה הוא של ראש ממשלה ישראלי מכהן שהחליט שזהו; הקץ לדמוקרטיה כפי שהכרנו, כפי שהוגדרה עם קום המדינה, כפי ששירתה אותנו לאורך 68 שנה. הגיע הזמן להסיר את הכפפות סופית ולנהל את המשך שלטון הליכוד בכלים המלוכלכים, האלימים והבלתי-לגיטימיים ביותר בדמוקרטיה – פשוט כי זה עובד. אפשר לשבור את כלי המשחק הדמוקרטיים ופשוט להכריז על עצמך כמנצח בלתי מעורער וזהו. נכון, זו בחירה סבירה לילד בן חמש שמעיף בעצבים את לוח המשחק, אבל הנה מתברר שזו גם הדרך המועדפת על ראש ממשלה בן 67.
נתניהו, מן הסתם, התחיל להבין שזו דרכו בבחירות האחרונות, כשגרף את הקופה לאחר ששבר את הכלים והסית מפורשות נגד הציבור הערבי. נדמה היה שרגע אחר כך גם הוא עצמו נבהל טיפה מהמקום שאליו הגיע, ואפילו טרח להתנצל. אבל מתישהו, האסימון נפל לו; זאת הדרך. זאת השיטה. אין שום דבר בארגז הכלים שעובד בשבילו טוב ומהר יותר. נתניהו כמו גילה את המג'יק סטיק המיתולוגי: רק נוגעים, ואתה שם. כל מה שצריך זה פשוט לסמן ציבור או אפילו אדם מסוים. להצביע. להכפיש. להגיד – כמה פשוט, כמה פשטני – "שמאלני", "שמאל קיצוני", "ערבי", "מאיים להפיל את שלטון הליכוד", וזהו. פרסטו.
נתניהו לא איבד את שיקול דעתו. הוא איש שפוי. הוא יודע – בוודאי שהוא יודע, נראה לכם שלא? – שאילנה דיין איננה "אשת שמאל קיצוני" ואיננה "עיתונאית" במירכאות כפי שכתב – למעשה דיין היא אחת העיתונאיות הבכירות, המוערכות והמשפיעות בישראל, זוכת פרס סוקולוב ומי שכבר הוכיחה שאין עבודה עיתונאית שראוי לעשותה – ללא קשר להשתמעויותיה הפוליטיות, מימין או משמאל – שלא תעשה.
נתניהו יודע את זה היטב. הוא גם יודע ש"עובדה" איננה "משדר תעמולה" אלא תוכנית התחקירים החשובה, הוותיקה והמשמעותית בישראל. הוא יודע שדיין אינה עוסקת ב"רדיפת חיילים" אלא להיפך; שצה"ל יקר לליבה. הוא יודע את זה משום שהוא חי כאן כבר כמה שנים, והוא אדם צלול וחד שאינו סובל ממצב נפשי הזייתי כפי שטוען פיד הפייסבוק שלי.
ולכן אנחנו מסתכלים על משהו מפחיד בהרבה ממצב נפשי: אנחנו מסתכלים על החלטה מודעת לחסל את הדמוקרטיה הישראלית, ולהתחיל עם התקשורת החופשית. להכרית כל ביקורת לגיטימית. כל עבודה עיתונאית משמעותית שאיננה משרתת ישירות את השלטון. כל קול מתנגד או כזה שמעלה על דעתו להציע אלטרנטיבה. ולהחליף את התקשורת החופשית – נשמת אפו של משטר דמוקרטי – ב"שידור ציבורי ממלכתי ויעיל", כפי שכתב נתניהו בתגובתו. כמו מה זה נשמע לכם? למעשה המילה היחידה שנשמטה כאן – בוודאי מחוסר תשומת לב – היא "צייתן".
כן, התגובה הארוכה, ההיסטרית, מין התקף טורט נתניהאואי המשליך לסיר צ'ולנט אחד מבעבע את כל הסימונים, ההסתה, ההפחדה, שלילת הלגיטימציה והרשימות השחורות לצד עשבי התבלין הרגילים (שואה, אזריה, שמאל קיצוני, נפגעי טרור וילדים חולי סרטן) – התגובה הזו של ראש הממשלה (ראש ממשלה, לעזאזל! טיפה איפוק? שמץ ממלכתיות? מראית-עין של שיקול-דעת? לא תודה) היא חציית הרוביקון. קו פרשת המים. הרגע שבו מכריז נתניהו רשמית וחגיגית על מכירת החיסול של העיתונות בישראל ("גופי התקשורת המרכזיים התירו כל רסן בתעמולה שלהם") והחלפתה בכלבי השמירה לא של הדמוקרטיה, אלא של המשך שלטונו.
זה רגע מפחיד. רגע שמצליח להזכיר לי איכשהו את חוק הלאום ממושב הכנסת הקודם, שביקש לשנות את מערכת ההפעלה של מדינת ישראל ולהפוך אותה ל"יהודית" הרבה לפני "דמוקרטית". החוק ההוא התפייד (בינתיים), אבל הנה בא נתניהו ויורה מטווח אפס בתקשורת החופשית, בניסיון לחסל את הדמוקרטיה בדרך פרטית משלו.
אלה הרגעים המסוימים שבהם אתה שואל את עצמך שאלה מכרעת: האם ביום שבו ישראל תחדל בפועל להיות דמוקרטיה עדיין תרצה להיות תושב ואזרח בה?
ואם התשובה שלילית, נותרת לך רק ברירה אחת: להילחם. להילחם על הארץ הזו, על הדמוקרטיה הזו, על הערכים וכללי המשחק הבסיסיים ביותר, אלה שנדמה היה שמקובלים על כולנו, עד שהתברר שראש הממשלה עצמו – לא שליחיו, לא עושי דברו, לא שריו הפחות תבוניים, אלא האיש עצמו; האיש המשכיל, האינטליגנטי והשפוי עצמו – מסרב לכבד אותם.
שני בערב הייתה הכרזת העצמאות של נתניהו, שמייד אחריה הוא פותח במלחמת השחרור שלו: שחרור מכבלי הדמוקרטיה הישראלית המכבידים עליו. וכמו במלחמת השחרור המקורית, גם כאן – המלחמה הזו נכפית עלינו, אבל אנחנו ננצח בה.
נכון, עמודי הפייסבוק ההזויים של מעריצי אשתו ושאר צללים עושים אולי רושם אחר ומתופפים כהרגלם בתופי הטמטם; זה רעש מרתיע וחזק, ללא ספק. ולמרות הרעש, הם עדיין מיעוט, שכן תומכי הדמוקרטיה בישראל – וזה כולל גם את תומכי נתניהו שבהם –  רבים יותר. וישנם מספיק מצביעי נתניהו שיגידו – רבים מהם כבר אומרים – "עד כאן". עמדותיו של האיש אולי מקובלות עלינו, אבל דרכו בלתי אפשרית לנו, ומזיקה לארצנו, לערכינו, לעמנו.
ובכוחות משותפים של כולנו, הדמוקרטיה הישראלית תנצח. אין לנו דמוקרטיה אחרת.

(פורסם ב-11.11.2016)