למשל הכביסה. המטלה הזו שמעולם לא חשבת שתהיה קשורה אליך. שמעולם לא עניינה אותך. שלא זכרת בכלל את קיומה בעולם, ואם נאלצת להיזכר, מיד שכחת.
עכשיו היא נוקמת בך. עכשיו היא כאן כדי להישאר. עכשיו צריך לכבס, כי יש המון כביסה. יש כביסה שלך, שלכם, של הילדים. יש מצעים. יש מגבות, המון מגבות. יש… מה זה בכלל? זה שלה? זה… מה, מין וסט כזה? מבד ממש עדין? או שזה סמרטוט של העוזרת? או… גרב? ייתכן שזו גרב שלה?
לא חשוב. בגדי נשים הם עניין אמורפי. אבל אין לך זמן לחשוב על זה עכשיו, כי סלי הכביסה שלכם עולים על גדותיהם ואז גולשים לרצפת חדר השינה, ומשם – אם לא תעצרו אותם – הם מאיימים להשתלט על כל מערב אירופה ולהיעצר רק על גבול רוסיה לקראת החורף.
זו כביסה. מישהו צריך לעשות אותה. ואחר כך, מישהו יצטרך להעביר אותה למייבש. ואז מישהו יצטרך לקפל אותה. לפעמים לגהץ אותה. ולפזר אותה לארון. ואז לעשות שוב – הפעם את העדינה. זה עלול לקחת שעות. במצטבר, בחישוב שאין לך כוח לעשות כי גם הוא ייקח שעות, רק לעשות כביסה בטח יגזול שלוש שנים מחייך הבוגרים.
ויש לזה פתרון, וכבר מצאת אותו בעבר: לשלוח למכבסה. פשוט להעמיס הכל לשק ענקי, לתת להם, ולחזור כעבור יומיים לכביסה מגוהצת, מקופלת, ריחנית, מושלמת. ויש לזה עוד פתרון: לתת לאמא. ולחזור כעבור יומיים לכביסה ארוזה, נקיה, מסודרת, ממוינת.
אבל לא. אתם כבר לא תעשו את זה. אתם מבוגרים עכשיו, ויש לכם מכונת כביסה, מייבש, ארונות – ייתכן שיש לכם אפילו ונטה מעל המייבש. אתם בעניינים – ואתם עומדים, מעכשיו ולתמיד, לעשות את זה בעצמכם. כי אתם כבר הורים. אנשים עצמאים. ולכן אתם תשתעבדו לכביסה לנצח. זה יגזול מכם, במצטבר, לא יותר מאשר את הרצון לחיות.
אני לא רוצה לעשות כביסה. אף אחד לא רוצה. לא בשביל זה באנו לעולם. אבל אני מבוגר אחראי עכשיו, ושאלוהים יעזור לי, אם מחר אני – חלילה וחס, טפו טפו – מתגרש,  הדבר הראשון שאני עושה בחיי החדשים כרווק זה לקחת את הכביסה שלי, ולשלוח אותה למכבסה.
זה יהיה חתיכת שחרור.
לא שאני רוצה לחזור להיות רווק, כן? אין סיכוי. אבל כשאני חושב, למשל, בנוסף לכביסה, על כל העניין הזה עם בישול אוכל. המטלה הנצחית הזו שמעולם לא האמנתי שתהיה קשורה אליי. כי בואו נודה; רק לרכוש את כל המצרכים, ואז להתחיל לבשל, וכעבור שעתיים יש לך ארוחה שתספיק לרבע שעה, ובעקבותיה ערימת כלים שלעולם לא ישטפו את עצמם – תאמינו לי, ניסיתי – מה העניין עם זה? למה אנשים בכלל מבשלים? והרי יש לזה פתרון, וכבר מצאתי אותו: להזמין טייק-אוויי. או לקחת בקופסאות פלסטיק מאמא. או לקנות קפואים ולהפשיר במיקרו. למה, שניצל תירס של טבעול בתוספת צ'יפס בתנור זו לא פסגה קולינרית לגיטימית? אתם יודעים שכן.
אבל לא. אנחנו לא נעשה את זה. כי אנחנו מבוגרים אחראים עכשיו, יש לנו בית, ילדים, כבוד עצמי, טעם נרכש, תנור בילט-אין, כיריים ושעות וימים שלמים שיכולים להיות מוקדשים לסופרמרקטים, שווקים, מעדניות, מאפיות והצורך הדחוף להזמין אנשים לארוחה בשישי.
ואם – חלילה, לא עלינו – מחר אני חוזר להיות רווק, הדבר הראשון שאני עושה, אחרי משלוח בגדים למכבסה, זה להזמין טייק-אוויי לצהריים, לערב ולהמשך חיי. לא שאני חלילה בעניין של לחזור לרווקות – איפה – אבל בואו נסתכל רק לרגע, בנוסף לענייני הכביסה והאוכל, גם על העניין הזה עם הילדים. המטלה היומיומית המופלאה והסיזיפית הזאת שמעולם לא תכננתי שתהיה קשורה אליי, וכרגע גוזלת – באהבה, רק באהבה – את שארית חיי שאינה מוקדשת לכביסה ולאוכל. והרי היה כבר פתרון רווקי גם לזה: לשחק שעה עם ילדים של חברים, להתמוגג מכל המתיקות הזו, ואז ללכת הביתה להפשיר לעצמך שניצל טבעול במיקרו.
או – אם כבר מדברים על דברים שרווקים לא מוכרחים לסבול – העניין הזה עם הצורך לקחת ולשלם משכנתא. לשבת שעות מול אנשים שמדברים בשפה שצירופי המילים "עמלת היוון בגין הפרשי ריבית" ו"הלוואה בריבית ליבור" הם השלום-ולהתראות שלה, ואז להשתמש בגוגל טרנסלייט כדי להבין שמה שנאמר לך מיתרגם בעברית ל"נדפקת ל-25 השנים הבאות". והרי יש גם לזה פתרון שכבר מצאת: לא לקנות דירה. לשכור אחת. או פשוט לגור אצל אמא.
באלוהים, אם מחר אני חוזר להיות רווק – ולא שאני מנסה לטעון שהחיים כרווק היו נעימים יותר, כן? הם היו, אבל הם היו לבד, בדד, בלעדיה, ומי רוצה לחיות בלעדיה? – אבל אם אני חוזר, רק לצורך התרגיל המחשבתי, להיות רווק – הדבר הראשון שאני עושה, אחרי מכבסה וטייק-אוויי וביקור אצל חברים עם ילדים ושכירת דירה, זה להחזיר לחיי את הפרופורציה בין תחזוקת החיים לבין החיים עצמם. לחזור ליומיום הפשוט שבו החיים השגרתיים הם אירוע נרחב, משמעותי ודחוף יותר מעבודות התחזוקה שנדרשות כדי לקיים את החיים השגרתיים.
כי עכשיו – עכשיו נדמה לפעמים שתחזוקת החיים גוזלת את עיקר החיים. זה מתחיל מתחזוקת היומיום בצורת כביסה ומזון וסידורים לילדים, ממשיך בטפילים הידועים מסוג ביטוח לאומי, מס הכנסה, ביטוח, עיריה  וכל יתר הגופים שפולשים למחזור הדם שלך דרך תיבת הדואר – ואז מגיעות המחויבויות החברתיות, המשפחתיות, הזוגיות, הניקיוניות, והרישום לבתי הספר והתורים לרופא. ולפני שהספקתם להבין איך זה קרה, יש לכם יום עבודה שמורכב מפגישה עם רואה חשבון, קפיצה למוסך עם האוטו שלה, לעבור בשוק, שתי כביסות, סופר, להוציא חבילה מהדואר ומישהו צריך להיות בבית כי מגיע הטכנאי של הוט, ובארבע להוציא אותם מהגן.
זה לא יום של חיים. זה יום של תחזוקת חיים.
והתחזוקה, בשלב זה, מאיימת להטביע את החיים. בעשרות שיחות טלפון ביום. בקפיצות לפה ולשם. במיילים. בבנקים. בהסחות דעת. במחויבויות.
כנראה שאין דרך אחרת. כנראה שאחרי 40 ויותר שנים בסביבה, החיים שלכם הם כמו כל מכשיר בן 40 ויותר; התחזוקה הופכת כבדה יותר מהשימוש. שעות המוסך רבות יותר משעות הנסיעה. ולפעמים, כמו ששר בשעתו פרדי מרקורי (בעודו אוחז ביד אחת שואב אבק ובשנייה כבוד עצמי של מישהו אחר), אני רוצה להשתחרר. לא מהחיים המצוינים האלה; רק מעבודות התחזוקה שלהם. לחזור לאיזו פשטות יומית שאינה כוללת את סט המטלות – ולצידן סט החרדות התואם – של תחזוקת חיים במסלול האקספרס המהיר לשום מקום.
"להתגלח, למשל. אפילו להתגלח. לבשל. לשבת אחרי הצהריים במרפסת עם ספר וכוס ויסקי… לעשן. היקום המתפקע מעיסוקים ושאיפות, התחייבויות ומידע, היקום הזה שחיי סבבו בו עד אז, על תוצאותיו המספקות לעתים, היה לא כלום לעומת סיגריה אחת, פרויקט שחזר על עצמו פעמים רבות ביום בלי שישעמם אותי לעולם".
כך כותב סרחיו ביסיו בספרו המצוין "בורחסטיין" (הוצאת "זיקית"), שבמרכזו גבר המשחרר את עצמו מתחזוקת חייו, וחוזר פשוט לחיות אותם. אחר כך הוא כמעט נרצח. אני לא מקנא בו. אני רק רוצה איש תחזוקה יעיל למטרות חיים שוטפים. מישהו שיהיה טוב בזה. מישהו שיענה, אם אפשר, לשם ג'יבס.

(פורסם ב-5.12.2014)