"אל תגיד לי!" הילד שלי מתרגז שוב כשאני לא אומר לו – אין לי שום כוונה להגיד לו – מה הפתרון לחידה החשבונית הפשוטה שהוא מנסה לפתור במסגרת העבודה בחשבון שקיבל לסוכות. אני רק מנסה להסביר לו מה הדרך הנוחה וההגיונית לחשוב על זה לקראת פתרון. אבל הילד נובח עליי: "אבא, די, אני יודע!" ושנייה אחר כך נותן את התשובה הלא-נכונה.
אידיוט.
כלומר, ההיפך מזה; חכם. כל כך חכם עד שהוא תופס את הדברים מיד כשמסבירים לו. אם הוא רק היה מאפשר לי, או למישהו, להסביר לו.
אבל הוא לא; הילד שלי – כמו יותר מדי חברים שלו מכיתה ב' – מעביר את חייו בתחושה הנעימה שהוא כבר יודע הכל, וגם אם לא – אז כן. אין שום צורך להסביר לו כלום – למעשה, זה מעליב אותו כשמסבירים לו. תנו לילד לחלק פולינום בפולינום ליניארי ותראו אותו מסתכל על זה ואומר: "אה, אני יודע, אל תגיד לי!"
הוא לא יודע כמה זה 18 פחות 7. ולמטה מזה.
אבל הוא לא נותן לזה להפריע לו. גם פוטבול, סקי, הטלת מוט או כל ספורט אחר שבו הוא נתקל טלוויזיונית נראה לו כמו משהו שהוא כבר יודע. אל תנסו להסביר לו את החוקים. הוא יודע.
הילד נולד יודע-כל. או לחילופין יודע כלום מלבד דבר אחד: שהוא יודע-כל.
הרעיון הבסיסי של קבלת מידע, למידה, תרגול ואז, אולי, הצטיינות, נראה לו מיותר לגמרי. בזבוז זמן. גישה מיושנת ולא יעילה לדברים פשוטים ומובנים מאליהם כמו, למשל, הכל.
זו גם הסיבה שבכיתה ב', הילד שלי מתייחס לבית הספר כמו שאני התייחסתי אליו בכיתה י"א: ניג'וס מוחלט. מדי בוקר הוא קם מהמיטה ויוצא לסלון בפרצוף של שיירת פועלים שחורים המובלת בשלשלאות לעבודה במסילת הברזל. "כואבת לי הבטן", הוא ממלמל, "אולי אני צריך להקיא".
עיון מהיר במדריך הסימפטומים האינטרנטי מגלה לי שמדובר בתסמונת חוסר חשק קיצוני ללכת לבית ספר – ואכן, הסימפטומים נעלמים מרגע שאני מטפל בבעיה ומודיע לו שהוא הולך וזהו. "אבל למה אני חייב ללכת?" הילד מתעקש.
לך תסביר לו. בעיקר כשאני עוד זוכר – במעורפל אבל בבירור, כמו שזוכרים ילדות רחוקה – את עצמי בכיתה ב', נלהב לחלוטין מכל יום לימודים, מכל מקצוע חדש, מכל אפשרות לכתוב משהו, לקרוא, להתחיל לפענח את עולם המבוגרים. כן, הייתי מהתלמידים האלה – חננת-על, עגל רך, במבי פעור-עיניים, וזה לא היה נדיר במיוחד אז; בכיתות הנמוכות, בית ספר עדיין נראה לרובנו כמו התגלות. כמו סיכוי. התעניינו באמת במה שלימדו שם. המורים לכשעצמם היו אקזוטיקה (היי, המורה נורית, יש לך את החצאית הזאת בעוד יותר קצר? כלומר לגמרי בלי?), והמקצועות – כולל אנגלית, ערבית וטבע – באמת סיקרנו אותנו. עולם שלם נוסף התחיל להתקיים פתאום, והוא היה מרגש ומלא אפשרויות להבעה, חשיבה, יצירה – אפשרויות שכל מה שבא לפניהן נראה כמו, נו, משחק ילדים (וכל מה שבא אחריהן נראה כמו המורה נורית).
אני זוכר את עצמי מתחיל לאבד עניין – ולמצוא עניינים אחרים – רק בחטיבת הביניים וצפונה, אבל הילד שלי, ממרום כיתה ב', כבר יודע להגיד ש"אני לא ממש אוהב בית ספר".
מה יש לא לאהוב בשלב ההתחלתי הזה, שבו כל מה שמלמדים אותך הוא משהו שאתה באמת עוד לא יודע?
אבל הילדים שלנו יודעים הכל. זו אשמתנו, כי לימדנו אותם קרוב לכלום, ונתנו להם להאמין שכל דבר שהם עושים – מפתיחת עיניים בבוקר ועד הליכה לשירותים ביוזמתם – הוא פסגת ההישגים האפשרית, מתת-אל שהיא רק שלהם, מועמדות ודאית לנובל בספרות.
לכן בכיתה א' הם כבר יודעים, מבחינתם, הכל, כלומר את זה: שהם מיוחדים נורא, יפהפיים, מוכשרים להדהים, נשמה של אמא ואבא, ראויים להכל ונדרשים להוכיח את עצמם באמצעות מאמץ אחד בלבד: להיות.
ואז הם מגיעים לבית ספר – שלא השתנה דרמטית מאז תקופתנו ועדיין מציע להם את העסקה הבסיסית: לימודים תמורת ציונים והערכה, ואם הם גם ממש יתעניינו זה יעבור מהר יותר – והם לא מבינים מה רוצים מהם. ללמוד? למה ללמוד? אבא ואמא אמרו שהם מושלמים כמו שהם. אז עכשיו להקדיש 12 שנים למשהו שאבא ואמא לא חושבים שחסר להם?
כי אנחנו חינכנו את ילדינו על ברכי ההנחה שהם כולם חדי-קרן קסומים וחד-פעמיים מלידה. והנה מתברר שמכיוון שכל הילדים בדיוק כאלה, הרי שכולם מיוחדים באופן די אחיד, שלא לומר ילדים ככל הילדים. עכשיו רק לך תבשר להם את זה.
אז בית הספר נאלץ לבצע את המלאכה כפויית-הטובה ולבשר להם. והם, בתמורה, לא מחבבים אותו מיד מהתחלה. זה עצוב, בעיקר מכיוון שיש להם עוד זמן ארוך כל כך לא לחבב אותו, ואיכשהו כיתה ב' נראית כמו זמן מוקדם מדי להתחיל בזה. היי, כיתה ב' עדיין מגניבה! גם ג' ו-ד' ו-ה'. אני זוכר אותן, אלה השנים הטובות! השנים שבהן תלמדו את כל הדברים שבאמת – אם לצטט יותר מדי ילדים מהאייטיז – הולכים איתם למכולת. זה רק מאוחר יותר שבית הספר הופך למקום הזה שהמאמץ העיקרי הנדרש בו הוא להאמין שיום אחד כל זה לא רק ייגמר, אלא שגם יהיו לך חיים אמיתיים ולגמרי אחרים.
אבל כיתה ב'? רבאק. איך אפשר לא לאהוב את כיתה ב'?
אז כשהילד שלי שוב שואל "אבל למה אני חייב ללכת?" אני רוצה לענות לו "כי כל מה שאמרנו לך עד היום היה סתם ונבע מסגנון הורות עכשווי וגרוע; אתה לא גאון ולא מושלם, ואתה צריך ללמוד הכל". אבל אני לא אומר את זה. אני אומר את זה: שיש מין דבר כזה, חוק חינוך חובה, ושהוא מחייב כל ילד בישראל לחבוש את ספסל הלימודים (זה הסיכוי היחיד שלו להבין איך זה הגיוני, לכל הרוחות, לחבוש ספסל) ושאם הילד בכל זאת מתעקש להישאר בבית, הרי שהוא, והוריו, נחשבים לעבריינים.
כי זה הדבר שהכי מפחיד את הילד שלי בימים אלה: עימות עם החוק. למעשה, הילד משוכנע שאם לא נשלם עוד השבוע את דו"ח החניה מלפני יומיים, כולנו נגמור במאסר. עקרונית הייתי מתקן אותו, אבל אני מעדיף לקחת את החוק לידיים כל עוד יש לי מה לעשות איתו.
החוק מחייב ללכת לבית ספר.
החוק מחייב לאכול גם ירקות.
החוק מחייב להחזיר לי עכשיו את הטלפון הנייד שלי.
החוק רק לא מחייב הורים להפסיק לגדל ילדים כגאונים שהם לא.

(פורסם בתאריך 28.10.16)