אני מקופח. אני עצבני. אני קבוצת מיעוט במדינה הזאת ואני דורש את זכויותי. כן, שיפסיקו להתעלם ממני. שישמעו וישמיעו אותי. שהסטטוס-קוו יתחשב גם בי. משך שנים מחקתם אותי, העלמתם אותי, התעלמתם ממני, ואני לא מוכן לזה יותר. גם לי מגיעה הגנת-מירי-רגב סטנדרטית.
אני חילוני.
אני קבוצת המיעוט החדשה והחמה ביותר בישראל (הצטרפו אלינו! טפסים במסדרון).
אני גר ביישוב חילוני. למעשה, רמת אביב הישנה היא היישוב החילוני ביותר שאני מכיר; אנחנו חילונים באופן אגבי. מובן מאליו. לא עושה עניין. אנחנו לא חילונים להתריס; לא נזמין חברים ליום כיפור ונגיש להם צלחת עם פרוסות פרשוטו מסודרות בצורת צלב.
למעשה, אנחנו צמים ביום כיפור. חלקנו לפחות. זה כולל אותי. אני צם מגיל צעיר ביום כיפור כי זה נראה לי נכון, וכי אין לי עניין להסתבך עם אלוהים דווקא ביום הזה, וכי אני יהודי (לא שכחתי איך זה להיות, כבוד ראש הממשלה) וכי זה אתגר חביב.
אבל אני עדיין חילוני גמור – וככזה אני מרגיש מאוים מספיק על ידי הישראליות החדשה כדי להבהיר, כפי שהבהרתי ממש כרגע, שאני צם ביום כיפור אז אנא אל תשנאו אותי.
כי זה מצבה של החילונות הישראלית כרגע: עסוקה בלהתנצל, בלהעמיד פנים שהיא משהו אחר (הלו, יאיר), בלשתוק (היי, שלח), או בלהבהיר שיש לה אלוהים (היי עצמי).
אבל לא כולנו שותקים או מבהירים. בכיתה של הילד שלי, כשהמורה לתורה התפלפלה משך דקות ארוכות על איך אלוהים ברא את התפוח, התפרץ פתאום אחד הילדים: "אין אלוהים וזהו זה, בסדר? תעברי הלאה".
כי אם המלך עירום, נדרש ילד בכיתה ב' כדי לצעוק את זה.
אבל האמת היא שיש אלוהים. הוא בכל מקום בספרי הלימוד שלהם. בספר הקריאה העיקרי שלהם – ומדובר בבית ספר חילוני ממלכתי, כן? – כמעט כל דמויות הילדים המצוירות חובשות כיפה או כיסוי ראש אחר. ובהמשך לימודיו ממתינים לילד שלי המקצועות "מורשת ישראל", "תרבות ישראל", "מסע ישראלי" ו"שבת ישראלית", המכינים אותו לחייו במאות הקודמות, במסגרת מגמה שיטתית של משרד החינוך להגדיל את כמות התכנים היהודים. הנפגעים המיידיים הם תכנים כגון אזרחות, דמוקרטיה, הומניזם, תרבות, אמנות, פילוסופיה, כלכלה ושפות, שנראים פתאום שייכים פחות למקום שאליו ישראל מתקדמת, אם זו אכן המילה. כך שכאשר קמה סוף סוף תנועה מסוג "הפורום החילוני" ודורשת הכרה נפרדת בחילונות כזרם בתוך החינוך הממלכתי, או אפילו הקמת מוסדות חינוך נפרדים לחילונים, היא אומרת את המובן מאליו:
שהפכנו למיעוט. גם אם לא מספרית, הרי שעולם הערכים החילוני זקוק להגנת מיעוט לנוכח השתלטותה האגרסיבית של הציונות הדתית, וימינה משם, על רוב מוקדי הכוח וההכרעה בישראל. זה בסדר – העם דיבר בקלפי, אין לנו ויכוח איתו (שיעשה מה בא לו. אנחנו נהיה שם כדי להגיד "אמרנו לכם" ולטאטא את השברים), אבל אם היוצרות אכן התהפכו, תנו לנו את ההגנות שניתנו לחינוך הדתי בימים שבהם הציבור החילוני היה עדיין רוב הגמוני בישראל.
אנחנו מסתכלים על מה שעבר לאחרונה הצבא, על מה שעוברת כעת מערכת החינוך, ואנחנו מבינים: הדת משתלטת (באמצעות אינספור עמותות נתמכות ממשלה) כי היהדות היא כיום הימור פוליטי בטוח, בשעה שהחילונות היא תנועה נגד כיוון הרוח. סיכון ממשי. כל קריאה פומבית לנאורות, חילונות, התקדמות, נתפסת כיום בישראל כהתנשאות מזיקה, בשעה שכל התחזקות דתית נתפסת כראויה, יפה, מרגשת. אהוד ואביתר בנאי הופכים דתיים? איזה שידרוג. אולי זה רק אני שמרגיש כאילו אני מאבד אותם, כאילו יורד לי החשק מהם; כן, הם יוצרים ענקיים, אבל איזו אכזבה. שדווקא הם יברחו לי לפתרון הקיומי הקל, המתבקש, עתיק-היומין? אדוני צבאות הוא הצעת ההגשה הנוכחית שלכם? בחייכם, אתם אמנים יוצרים או נערי מקהלה כנסייתית? בואו נראה אתכם מתמודדים באמת, יוצרים מתוך ההתמודדות הזו ואומרים לי דרכה משהו על החיים שלי. זה תפקידכם, אחרת אתם פשוט אמנים פחות מעניינים או רלוונטיים – בשבילי לפחות.
אבל כנראה שבישראל המתחזקת, כשהבנאים מוסיפים לרפרטואר כיפה וציצית הם רק מרחיבים את מעגל הלקוחות.
ובואו לא נדבר על ההתחזקות-לייט שמשמשת כיום יותר כאקססורי אופנתי לוהט בקרב אנשים שכולנו מכירים – מעודד מנשה ואברי גלעד ועד ראובן ואסתי (פארודיה על התופעה שהפכה מייד לתופעה עצמה, כמו שקורה עכשיו עם פארודיות). בואו נדבר על המקומות המשמעותיים באמת: על ירושלים הסגורה – בסופי שבוע בוודאי, אבל נסו לחיות בה כחילונים ושלחו לי גלויה מחוויית האקסטרים שלכם; על השבתת עבודות הרכבת בשבת ההיא; על ההתנפלות הדרעית העונתית בעניין פתיחת מרכולים בשבתות בתל אביב (כרגע ממתין להכרעת בג"צ).
זה כבר מזמן לא סטטוס-קוו; זו נגיסה אחר נגיסה בו – נגיסות קטנות, לפעמים כמעט בלתי נראות – שמצטברות לבסוף לדחיקת הנורמה החילונית לפינה. במוצאי יום כיפור התרוצץ בפייסבוק סרטון ובו מנופפת איזו ספק-רבנית בתרנגול כפרות מעל תינוק בן-יומו בתינוקיה אי-שם בארץ. היגייני או הגיוני זה לא היה – אבל מלבד זעזוע קל בחלק מהתגובות, איש לא קרא לברר פרטים. נו, שיהיה. אם לא יזיק בטח לא יועיל – ולמשטרה בוודאי שאין טעם לפנות, הם עסוקים בעצמם בהתחזקות; לא מזמן נפתח בית מדרש ראשון לשוטרים, רב ראשי מונה למשטרה ועצרת החזרה בתשובה גדולה נערכה לשוטרי מג"ב בירושלים בכיכוב הרב ראובן אלבז, שהורשע בעבר בפלילים אבל לא זה מה שצריך למנוע ממנו לשמש מנטור לכוחות אכיפת החוק.
האם אני מודאג? ארצי שינתה את פניה, אין ספק, אבל אני עדיין כאן, עם אותו פרצוף חילוני בלתי מסופק. גם אם יש אלוהים, וגם אם אני צם ביום כיפור, אני יודע שהתשובות עדיין רחוקות ממני ולא נמצאות במקום שעליו ממליץ כבוד הרב אלבז. אני אמשיך, ברשותכם, לחפש בפילוסופיה, באמנות, במדע, בגוגל – ואם אלוהים יחליט שבא לו לתרום לי איזו תשובה, גם הוא מוזמן בכיף.
נדמה לי שזו זכותי להיות אדם מאמין באורח חיים חילוני ולחנך את ילדיי לפי השקפת עולמי המיושנת, שמסרבת להתקדם עם כל בית ישראל לעולם שכולו טוב, בעזרת השם.
אז תנו לי את מלוא זכויות המיעוט. ותנו לי זרם נפרד בחינוך. ותנו לי להיות לשון המאזניים בכל קואליציה. ותנו לי את המנה הלא-כשרה שלי בטיסה לפני הוצאת עשרות המנות הכשרות. ותנו לי להגיד לכם, אחיי החילונים: הפסדנו, אבל לפחות הרווחנו; אנחנו סוף סוף מיעוט. בישראל אין טוב מזה. עכשיו בואו נעמוד על שלנו.

(פורסם ב-21.10.2016)