15 החלטות לשנה החדשה. לא כולל מימוש

להשתדל לראות את הצד החיובי – לא הכל פה רע. אפילו לא הרוב. למעשה, שום דבר לא רע, אולי מלבד הפקקים. והטרור האקראי. ויוקר המחיה. ושעות העבודה. והחופשים האינסופיים לילדים. והחינוך המידרדר. והזלזול השלטוני. והשחיתות. הנפוטיזם. הריכוזיות. ועדי העובדים. האלימות. ההסתה. השטנה. המרקם החברתי המתפורר. הכיבוש. סטטיק ובן-אל לכל פועל.
אבל באמת, מלבד הדברים המסוימים האלה, יש כל כך הרבה טוב וחיובי כאן! בנינו פה מדינה לתפארת, ויש לנו הצבא החזק והמוסרי (לא כולל הבחורצ'יק ההוא, אלאור) במזרח התיכון. הכלכלה – משהו. משהו שהוא לא יוון, למשל. האבטלה – כולם עובדים, ברוך השם, גם אם במשכורת שהשם ישמור, או לפחות יסדר השלמה. נתב"ג מפוצצת, אנשים נוסעים לחו"ל בטירוף של מי שלא מסוגלים להיות כאן דקה אחת נוספת. במדד האושר העולמי אנחנו תמיד באחד המקומות הראשונים, כי לא בכבוד הלאומי שלנו להפסיד לאיזה דנמרק. ומכיוון שממילא אין פרטנר וצריך לנהל את הסכסוך, והמנהל הנוכחי ממילא כבר בשוונג, ממש לא דחוף לנו לראות את הסכסוך תחת הנהלה חדשה.
ובשורה התחתונה, ביומיום, כשאני קם ועושה את מה שאני עושה – רע לי? רע לילדים שלי? נהפוכו. חשוב לזכור את זה. וחשוב עוד יותר: לשכוח מכל השאר.

להוריד את צריכת הפייסבוק שלי (או לפחות לא לקחת לריאות) – בינינו, מה כבר יש לי לחפש בפייסבוק כל הזמן הזה? לא, ברצינות, מה – מלבד הדבר שכולם מדברים עליו בחמש השעות האחרונות, ועוד ארבעה ימי הולדת של אנשים שלא הייתי לחלוטין מודע להמשך קיומם, ושלושים הצעות חברות, ומונולוג הורג של שליין, ועצומה מה-זה צודקת, ותשעה שיתופים בפוסט שאומר שיאיר לפיד הוא באמת הכי גרוע שיש אבל עדיף על ביבי, שהוא באמת הכי גרוע שיש – חוץ מכל זה, מה בכלל יש לי לראות שם? אה, כן, האנטילופה שמצילה תנין. אתם לא מאמינים.

בכלל, להתעסק פחות עם הטלפון הנייד שלי – לא באמת נכנסו מיילים חדשים בארבע הדקות שחלפו מאז הפעם הקודמת. ואם נכנסו, אני בהחלט יכול לראות אותם גם בעוד שמונה דקות. שיתקררו קצת בינתיים, מה יש.

להפסיק עם הדעות הקדומות לגבי אנשים שחושבים, פוליטית, אחרת ממני – באמת, הגיע הזמן לקבל את זה שהם פשוט באים מחינוך פחות מוקפד, הרקע הסוציו-אקונומי שלהם מכתיב להם חשיבה פשטנית של שחור-ולבן, האופן שבו גידלו אותם שם דגש על עניינים כמו כבוד וכוח, ויכולת החשיבה שלהם מתקשה לבצע קישורים בסיסיים בין סיבה (הצבעה בבחירות) למסובב (איכות חייהם). פשוט תקבל את זה שהם בדיוק כמוך, חכמים ואינטליגנטים ושוחרי שלום באותה מידה. רק, נו, פחות.

לגנות במידה זהה את כולם – שני נערי הגבעות שיבצעו השנה תקיפה מזעזעת בילד פלסטיני? המארב שיקימו מחבלים ויגרום להתהפכות רכב ישראלי בשומרון? המתנחלים שישחיתו רכוש של פלסטינים? הפלסטינים שיחפרו מנהרה מטהרן עד ארסוף כדי להבריח נשק ותאנים מיובשות? אני מגנה את כולם. כולם היו גנאי. וכמו עם ילדיי – אני לא מעדיף אף אחד מהם יותר או פחות. ושלא כמו עם ילדיי, אני מעדיף שלא יהיו השנה בכלל. אבל אם וכאשר יהיה, אז על כל אלה – שמור נא לי, אלי הטוב, גינוי אחיד, ושים לי תזכורת בנייד, שאני לא אשכח לגנות אף אחד מהצדדים, פן יאשימו אותי באי-הגינוי.

להפסיק לחיות בחוסר אחריות – השנה אני אתכנן קדימה. הרבה קדימה. אפילו שבועיים. אני אשב סוף סוף ואבין כמה כסף אנחנו מכניסים בשנה, כמה אנחנו מוציאים ועל מה, ואיך אפשר לשים בצד, כל חודש, סכום שיצטבר ברבות השנים, אם רק ננהל אותו נכון, לתשלום ראשון על חשבון סוף שבוע בטבריה.

ומעבר לכסף, אני אקח השנה אחריות על חיי ואבין מה אני רוצה לעשות בטווח הארוך שאיננו "אותו דבר, כאילו? לא יודע". אני אקדיש מחשבה ממשית לדברים שחשוב לי לעשות ואבין שגם אם לאף אחד אחר לא חשוב שאעשה אותם, אז בעצם, כאילו, למה לעשות אותם? אה, כי זה חשוב לי? בעצם מה כל כך חשוב לי בזה?

ללכת לשיננית – בכל זאת חלפו כבר חמש השנים המסורתיות שאני נוהג להמתין בין ביקור לביקור, וסט נוסף של שיניים – עשוי כולו אבנית – כבר התמקם לי בפה בנוחות. בעצם למה שיננית היא תמיד בעדיפות האחרונה? ולמה ההורים שלה בכלל קראו לה ככה?

לעשות את כל הבדיקות האלה – כן, כל ספירות הדם, דגימות השתן, תרביות הצואה, אק"ג במאמץ, וגם כל הדברים האלה שנגמרים ב"קופיה" וכוללים תמיד, משום מה, החדרת צינורית ממש דקה למקומות שעוד לא נולדה הצינורית שתהיה דקה מספיק בשבילם. כי זה חשוב. כי מוכרחים למנוע. כי עדיף להיות זהיר מלהצטער. כי החיים עצמם. אז השנה, כן? לכל המאוחר שנה הבאה. גג בזו שאחריה.

לעשות כושר לפחות פעם אחת נוספת בשבוע – מה שיביא אותי להתייצבות המיוחלת על פעם בשבוע. כי איך אמרו כל מדריכי הכושר אי פעם? "אין דבר כזה 'אין זמן', יש דבר כזה 'סדר עדיפויות'. השאלה היא מה עושים עם סדר עדיפויות שפשוט אין בו זמן.

%d7%98%d7%95%d7%a8-%d7%94%d7%97%d7%9c%d7%98%d7%95%d7%aa-%d7%9c%d7%a9%d7%a0%d7%94-%d7%94%d7%97%d7%93%d7%a9%d7%94

לאכול ולא לשבוע – כי אני מכור לתחושת השובע הזו, המוחלטת, שאחרי אכילה. לתחנה הסופית הזו שבסוף כל ארוחה. ואני יודע שיש תחנה אחת לפני התחנה הסופית שאפשר לרדת גם בה: תחושת הכמעט-שבע. התחנה הזו מגיעה, באופן מסורתי, כמה ביסים לפני התחנה הסופית. וזו התחנה שבה אני צריך לרדת. העניין הוא שבכל פעם שאני מאלץ את עצמי לרדת בתחנה הזו, אני מרגיש, בסוף, שאני עדיין קצת, כאילו, רעב. וממשיך לתחנה הסופית של השובע המוחלט. אז זהו; השנה התחנה שלפני הסופית הופכת לסופית. וזה כמעט סופי.

 לעשות משהו למען הקהילה –  כי אני עושה מספיק למען עצמי. וכי עצמי נזקק כל כך הרבה פחות מאינספור אנשים סמוכים, כאן לידי, שעצמי יכול וצריך להיות שם בשבילם. זה לא מוכרח להיות משהו גדול או קבוע. זה יכול להיות מדי פעם ובקטן. אבל זה צריך להיעשות, ולהיעשות במלואו, ובאהבה, ובנתינה גמורה ובשקט הראוי.

להיות עקבי מול הילדים – כשאני אומר "אין יותר מסכים להיום" ואז מגיעה שש בערב ופשוט אין – בכל היקום – מה לעשות איתם יותר, והם מתחננים לראות טלוויזיה, ואני מתחנן לנמנום, אני אחזיק מעמד. בכוח. אני אגיד להם: "בואו נשחק איזה משחק לוח!" והם ינחרו לעומתי בבוז, ואז אני אגיד: "אז בואו לגינה!" והם יצרחו שלא בא להם, ואז אני אתעלה על עצמי ואגיד משהו כמו: "אז בואו נשכב על הרצפה ונדמיין שאנחנו רואים ציפורים נודדות בתקרה!", ואמציא משחקי דמיון שיהפכו אותי לאבא הכי טוב בעולם. ואז הם יצעקו "מה אנחנו נראים לך?!" ואני אכנע סופית ואגיד להם: "אז יאללה, השתוללות!". והם יקפצו עליי יחד בעליצות עד שייתפס לי הגב או שתתקצר לי הנשימה, ואני לא אוכל יותר לסבול את זה, ואני אפתח להם טלוויזיה.

לצאת עם הילדים לחופשה ולא להתחרט – כן, זו לא חופשה, זו עבודה. אבל זו עבודה איתם. ואני אוהב לעבוד איתם. זה טוב כמעט כמו לעבוד בלעדיהם. ויהיו רגעים בלתי נשכחים, איומים ונפלאים. וזה יהיה, אחרי הכל – באמת אחרי הכל, לרוב חודש אחרי הכל – מסע של אהבה.

להאט את הזמן – הוא עובר מהר, אני יודע. אבל כשעושים איתו כמה שיותר, הוא מאט. כשמנצלים את היום, את השעה, את הרגע; כשמעבירים זמן עם אנשים שראויים לזמן שלך; כשמוקדי העניין רחבים מספיק; כשיושבים עם הילדים באיזו גינה ורק מחכים שיהיה כבר שבע בערב – הזמן מאט. וחשוב להאט אותו כי אחרת הוא רץ, ולפעמים נופל.

לפתור את הסכסוך הישראלי-פלסטיני – טוב, מה אמרתם הבעיה? שני עמים רוצים את אותו שטח? הבנתי. מתי זה התחיל אצלכם? לפני יותר ממאה שנה? ומה קרה מאז? אה, הרבה מאוד דם נשפך משני הצדדים? אני מבין. מקרה קלאסי של "אבל אני הייתי קודם" ו"אלוהים שלי קורע את אלוהים שלך במכות" – מכיר את זה, מדובר בשלב אינפנטילי שאמור להסתיים לפני גיל 10, אבל אצלכם ההתפתחות קצת מעוכבת. הבנתי. הנה מה שאני מציע: אתם תתנו להם מדינה, והם יתנו לכם מדינה. בהכרה. ברצון. בכבוד. בלי בלגאנים. לא, אין צורך לזוז, תישארו כולכם בדיוק איפה שאתם כרגע. לא צריך להחזיר או לקחת כלום. לא, חבר'ה, לא איכפת לי מה היה ב-48'. או ב-67'. מה שיש עכשיו זה מה שיש לכם. תסתדרו. עכשיו תלחצו ידיים. יופי. עכשיו שקט שיהיה פה. לא רוצה לשמוע מילה. או ירייה. תודה לכולם, שנה טובה.

 (פורסם ב-2.10.2016)

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s