אני ציוני.
אופס, מצטער. שוב נפלט לי "ציוני". אני יודע שאסור לי להגיד "ציוני". אסור לי להשתמש במילה הזו, מחלקת שכר אסרו עליי מפורשות וגם והבהירו חד-משמעית שכל שימוש בכתב או בעל-פה ב"ציוני" (טוב, פעם אחרונה, מבטיח) עולה לנו הון-תועפות.
"אתה לא מבין שהשימוש נאסר עלינו?" הם אמרו לי שוב ושוב. "זה לא שייך לנו. כל שימוש במילה מחייב אותנו כיום בהעברת תמלוגים לאנשים שמחזיקים בזכויות המלאות על המילה – הימין ומוסדותיו. זה שלהם. זה רשום על שמם. עוד פעם אחת אתה משתמש בזה – ואנחנו מתחילים להוריד לך מהמשכורת את הכסף שאנחנו נאלצים להעביר ל'אם תרצו' – שהמילה מונחת כרגע אצלם בוויטרינה, פעם ביום הם מנגבים ממנה את האבק".
"ומה יקרה אם אני אתעקש להשתמש במילה?" התעקשתי.
"תראה", אמרה לי החשבת הראשית של העיתון, "עלול לקרות לך מה שקרה לבוז'י וציפי, שהעזו לקחת את המילה ולשבץ אותה קומפלט בשם המפלגה שלהם".
"מה קרה להם?"
"תיכף האשימו אותם שהם לא ציונים ואפילו אנטי-ציונים".
"היי, אמרת 'ציונים'. פעמיים!"
"זה היה כדי להדגים את הנקודה. השימוש במילה למטרות הדגמה מותר".
"אז רק למטרות הדגמה – מותר לי לכתוב, פעם אחת, שאני ציוני?"
"תעשה מה שאתה מבין. אבל אל תתפלא אם אחר כך פתאום יזכירו לך מהימין שפעם כתבת שאתה לא רוצה לשלוח את הילד שלך להיהרג על מזבח סכסוך שצריך ואפשר היה לפתור כבר מזמן".
"הם יזכירו שכתבתי את זה?"
"ועוד איך. הם גם ייזכרו פתאום שזה אתה שכתבת ש'אחרי השואה אנחנו שולחים את ילדינו להיהרג על זכותנו שלא למות שוב'. וחוץ מזה, זה לא אתה שצייצת על המתנחלים שלוקחים את ילדיהם לגור באזורים מסכני-חיים?"
"כן, זה הייתי אני".
"בבקשה. ואתה מנסה לקרוא לעצמך ציוני?"
"אופס! שוב אמרת את המילה שאסור!"
"בסדר, רק רציתי להדגים מה עלול לקרות לך. תאמין לי, הם יאכלו אותך. 'ציונות' זה שלהם. אסור לאף אחד לקרוא לעצמו ככה אם הוא לא, במינימום, איילת שקד ומתכוון לזה".

***

אני – טוב, אני לא אגיד שוב את המילה שאסור, חבל על התמלוגים לימין, ובכל זאת: אני קצת מוטרד. ייתכן שאני סובל מבעיות בתיפקוד הציוני? בזהותי הציונית?
בגדול, נראה לי שאני בסדר; כל החיים שלי נמשכתי, באופן סטרייטי לחלוטין,  למדינת ישראל – פעם אפילו ניסיתי לעזוב אותה ואז נמשכתי אליה בחזרה – אבל אולי באמת, מבחינת נטיותיי, אני לא ציוני? אולי אני, כאילו, טראנס-ציוני? בי-ציוני? גם וגם? אולי אני נמשך למדינה אבל בו-זמנית נדחה ממנה? אולי אני נמשך גם למדינות אחרות? אולי אני בכלל בקטע של לעשות את זה עם מדינות זרות, פעם אחת בלבד, בלי רגש ובלי מחויבות? כאילו – לטוס למדינה שאני לא מכיר, לנחות, לראות, לאכול משהו, לקנות מתנות לילדים ואז לעזוב אותה ככה, בלי הסברים?
האמת היא שעד לפני חודש מעולם לא טרחתי לברר לעצמי מהי רמת הציונות שלי. מה לחיי היומיום שלי ולזה? הציונות היא, למיטב ידיעתי, תנועה מסוף המאה ה-19 שמטרתה הייתה להקים בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל – רעיון שתפס ממש חזק וגם הוגשם במלואו, ובזכותו, במידה רבה, אני וילדיי תקועים כאן עכשיו.
לא שאנחנו מתלוננים; החיים שלנו לא רעים – אם רק נשלים עם הידיעה שלעולם לא נצליח לחסוך כלום – ומזג האוויר סימפטי רוב השנה, ובסך הכל יש מקומות גרועים יותר כפי שישנם מקומות טובים יותר. אבל איך אמרו אורנה ומשה בשעתם הגדולה היחידה? כאן נולדתי, כאן נולדו לי ילדיי, כאן בניתי את ביתי, בכספי הבנק. וכן, גם הקטע ההוא עם "אלף ידידיי" – לא יודע עד כמה זה מדויק מספרית, אבל, אתם יודעים, אין לי כוח או רצון גדול לצאת מכאן, להיפרד מכולם ולפתוח מכבסה שכונתית ליד אשברי פארק.
האם זה הופך אותי לציוני? לאנטי ציוני? מעולם לא חשבתי על עצמי במונחים כאלה. הרלוונטיות של "ציונות" לחיי היומיום שלי כאן בעת הנוכחית אינה שונה, בואו נודה, מהרלוונטיות של המהפכה הצרפתית לחיים בפריז כרגע; נחמד לזכור איפה התחלנו, אבל לך תקנה עם זה באגט.
לתפיסתי העצמית, היומיומית, אני ישראלי הגון, שומר חוק, משלם מיסים, מצביע בבחירות, תורם לעמותות, מטפח משכנתאות, משלם דוחות, נותן זכות בכיכרות – נראה לי שאני בהחלט עומד בדרישות הסף של הציונות העכשווית, באשר יהיו. אני חי את חיי כאן מתוך כוונה והכרה ואיכפתיות למקום ולעתידו, וגם תרומה כספית שוטפת להווה. טוב מספיק? נדמה לי שכן.
אבל אולי לא? אולי אני, חלילה – אפילו בלי לשים לב – לא ציוני? אז הלכתי לוויקיפדיה לבדוק מהן דרישות הסף של הציונות. עקרונית, מתברר שהרעיון הבסיסי של הרצל, פינסקר ולילינבלום עסק פחות בשאלה האם נכון לשלוח ילדים לשרת בצבא כובש, ויותר – שלא לומר לחלוטין – באופן שבו ניתן לארגן עלייה ראשונה, להקים את יסוד המעלה, ליצור את דגל ישראל, לייסד בית ספר וגן ילדים עבריים ולהחיות את הלשון העברית.
מכיוון שחלף מאז זמן מסוים – שבו הספיקו הרצל, פינסקר ולילינבלום להפוך לרחובות שאתם לא ממש רוצים לגור בהם – התעדכנו מטרות הציונות, או כפי שמנסחת את זה ויקיפדיה: "בין מטרותיה השונות של הציונות במהלך השנים ניתן למנות את היעדים הבאים" – וכאן מגיעה רשימה מפוארת שמאפשרת לי לבחון את עצמי בזריז:
* "הקמת מדינה או בית לאומי לעם היהודי" (צ'ק. מאחורינו. אפשר למחוק מהרשימה).
* "בניית חברת מופת המבוססת על צדק חברתי ושוויון" (טוב, זה לא ממש התקדם הרבה לאחרונה, הא? אבל אני בעד המשך הניסוי).
* "פיתוח ארץ ישראל באמצעות יישובה ביהודים בעלי מקצועות שונים" (אני, על שני מקצועותיי – עיתונות וסידור שולחן – התיישבתי בארץ ישראל באזור הספר המכונה "רמת אביב" ואף תרמתי לפיתוחו באמצעות שתילת דשא ברדיוס נרחב ליד המבנה).
* "ארגון העם היהודי באמצעות מפעלים משותפים שונים" (אני נטעתי עצים של הקק"ל לאורך רוב שנות ילדותי. ומה אתם יודעים – מתברר שהם צמחו להיות 4 מיליארד שקל שנמצאים כיום בקופת קק"ל! הצלחתי!).
* "עידוד העלייה לארץ" (אני מחפש כרגע לקנות דירה להשקעה בנתניה כדי לשכן בה עולים עתידיים מצרפת ולעודד אותם בקליטתם).
* "עידוד החינוך היהודי והעברי" (אני שולח ילד ראשון למערכת החינוך בשנה הבאה. מצפה לקבל אותו אחרי 12 שנה במצב כשיר לשירות קל"ב).
* "הפיכת העברית לשפת העם היהודי" (אני והעברית עובדים יחד שנים, ויש לי רק דברים טובים להגיד עליה. המלצות יינתנו על פי דרישה).
* "סיפוק תמיכה למדינת ישראל" (לא יודע, נשמע לי סעיף אורטופדי. מקווה שיסתדר, ואם לא, הייתי שוקל החלפת מזרן).
בקיצור, נדמה לי שאני עומד לא רע ברוב הסעיפים, מה שמוציא אותי לפחות 7-8 מתוך עשר בבחן-את-עצמך הלאומי "האם ועד כמה אתה ציוני" – אבל גם זה, כנראה, לא מספיק למי שתפסו בעלות על המילה עצמה.
כי עכשיו הם מאשימים אותי – ואת שכמותי, כלומר את רוב הציבור הישראלי – ב"אנטי-ציונות".
אולי זה כי אנחנו מעיזים למתוח ביקורת. אולי זה כי זה אנחנו מתרגזים לגלות שבמסווה של עשייה ציבורית למען המדינה – עסקו ראשיה של מפלגת ימין גדולה, על פי החשדות, בשחיתות בקנה מידה עצום. אולי זה כי אנחנו מתעצבנים לשמוע שדיור ציבורי למעוטי-יכולת הועבר במחירי רצפה – ללא מכרז או הערכת שמאי – לעמותות דתיות-לאומיות על ידי שר השיכון מטעם מפלגת ימין גדולה אחרת. אולי זה כי אנחנו קצת מאבדים סבלנות כשאנחנו מתבשרים ש-70 מיליון שקלים מכספי ציבור הועברו זה עתה למימון התנחלות בבית-אל על ידי ראש ממשלה מטעם מפלגת ימין שלישית. אולי זה מכיוון שאנחנו תוהים איך ייתכן שתקציב החטיבה להתיישבות – גוף שפועל תחת ראש הממשלה ושחוקרי המשטרה פשטו עליו השבוע – גדל במהלך שנת 2014 ב-950 אחוז, הגיע קרוב לחצי  מיליארד שקל והועבר ברובו ליישובי יהודה, שומרון והר חברון.
אולי זה בגלל שכיתת הלימוד בבית הספר של בני תהיה, רשמית, הצפופה במערב. אולי זה כי אני חרד מהיום שבו אזדקק לאישפוז ולא תימצא לי מיטה פנויה באף בית חולים.
אולי זה כי הופקרנו לנפשנו על ידי שלטון שפועל בלעדית לטובת מוטביו ומקורביו, ואין לו עניין – ולו סמלי – להצטייר ככזה הפועל לטובת כלל הציבור או המדינה. ואולי העובדה שאנחנו כבר לא נחשבים לחלק מהמדינה – לפחות תקציבית – הופכת אותנו ללא-ציונים.
ואולי אף אחד כאן כבר לא ציוני מספיק מלבד הגבר הישראלי הלבן, הסטרייט, חובש הכיפה, המתגורר באריאל, מגדל ארבעה ילדים, הולך למילואים גם כשלא קוראים לו (בנימוק "אני יודע מתי היחידה שלי זקוקה לי") ומצביע בבחירות טיפה ימינה יותר מבפעם הקודמת.
אולי הוא הציוני המוסמך האחרון.

***

ואולי, אולי שובה לחיינו בסערה של ה"ציונות" היא לא יותר מגירסה עכשווית לפתגם הישן ההוא בדבר הפטריוטיזם כמפלטו האחרון של הנבל.
התביעה ל"ציונות" באה עכשיו מצד מפלגות ימין המבקשות לטאטא את הדיון במציאות החיים הישראלית שנוצרה כאן בשנות שלטונן: השחיתות, ביזת הכספים בידי מקורבים ומקומבנים, העוני ההולך ומעמיק, מערכות הלחימה הכושלות שלא השיגו דבר, שובם של הפיגועים לרחובות, אובדן התקווה והחלפתה בייאוש תמידי.
כל אלה הם מציאות חיינו היומיומית כיום. הציונות, מאידך, היא רעיון סמלי, אידיאי, ישן, שהדיון בו – בעיקר בעת הקריטית הזו, עת בחירות, העת היחידה שבה אנחנו אמורים לפתוח לדיון משמעותי את הדרך או אובדן הדרך, לתבוע אחריות מהאחראים ולבצע תיקונים ככל שיידרשו – הדיון הזה בציונות מסיט את האש לכיוון שכולו סרק. מחביא את מה שיש להחביא. גוזל את זמן המסך שיכול היה להינתן לנושאים הממשיים.
ה"ציונות" היא הספין הגדול ביותר של מפלגות הימין. הן לא רוצות שנסתכל לכיוונן. הן מצביעות לצד השני וקוראות: "תראו, אנטי-ציונים!" וכולנו אמורים להסיק שיצחק הרצוג או סתיו שפיר הם ציונים פחות מנפתלי בנט או בנימין נתניהו.
ובכן, הם לא. וזה אפילו לא משנה. כי הדיון עצמו עקר ומטופש כל כך, וכל מטרתו להרוויח זמן – זמן יקר של טרום בחירות – שבו שוב לא יתקיים דיון בסוגיות האמיתיות. במהות. בדרך. בצורך. בסיכוי.
ואולי הטקטיקה הזו תעבוד להם. אולי כולנו נעביר את הזמן שנותר עד הבחירות במסדר הזיהוי החדש "מי מבין המועמדים שלפניך אינו מספיק ציוני". ואולי זה יסתיים, שוב, ב"החלפת הבובה שמימין בבובה שמימינה", כפי שכתב אחד הסטודנטים שלי, וכלום לא ישתנה.
ואולי פשוט נניח לציונות. היא כבר עשתה את שלה. עכשיו תורנו לעשות את שלנו.

(פורסם ב-30.1.2016)