אז חזרתי משבוע בברלין עם המשפחה (אל תסתכלו עליי ככה. ברלין היא ה-מקום לילדים, גם אם הם עצמם לעולם לא יבינו את זה או ירגישו ככה), ואני מנסה להבין מה בדיוק קרה במהלך השבוע הזה שגרם לי להודיע בסופו שאני, מצידי, לא לוקח בקרוב שוב את הילדים לשום מקום מחוץ לגבולות 67'.
מה אני יודע להגיד על ברלין והגרמנים אחרי השבוע הזה? ובכן, לא מספיק שהשמידו שישה מיליון מבני עמנו, גם את המגבות בחדר הם לא תמיד מחליפים בזמן. חוץ מזה, כשהגענו לפארק המים העצום "טרופיקל איילנד" והם שמו לכל אחד מאיתנו מספר על הזרוע ושלחו אותנו, לפני הכל, למקלחות, קשה היה להימנע מהאסוציאציה המתבקשת לתקופה החשוכה בהיסטוריה: חול המועד ההוא בלונה-גל.
למה בעצם נסעתי עם הילדים לברלין באוגוסט? ובכן, התשובה הפשוטה היא "ילדים. אוגוסט", והתשובה המורכבת היא "כדי לראות את הארץ המובטחת, לבוא בשעריה ולא להיות מסוגל לעשות בה שופינג".
שתי התשובות נכונות, אבל בואו נשים לרגע בצד את השופינג: חצי מהחנויות בברלין ממילא עונות, להערכתי, לשם "הכל להיפסטר" והחצי השני הוא H&M. אבל התשובה האמיתית לשאלה למה נסעתי באוגוסט עם המשפחה לברלין ברורה: כי אני לא בנוי לזה.
אם הייתי בנוי לזה, כנראה שלא הייתי מוצא את עצמי סוחב על גופי, באחד הבקרים, שני תיקים כבדים, ילדה בוכה ועגלת תינוקות מקופלת במורד מדרגות לרכבת תחתית שאין לי מושג איזה קו שלה ייקח אותנו לתחנה הרצויה (תחנת "סוף היום"), תוך שאני מלחין לעצמי בראש את המילים: "אני לא, לא, לא/ לא בנוי לזה".
וכנראה שלא הייתי מגלה, באיחור של יבשת, שהטרולי עם הצעצועים שארזנו להם נשאר בנתב"ג, תוך שאני מטיח באהובתי: "אני לא בנוי לזה".
וכנראה שלא הייתי מוצא את עצמי רץ, מיוזע, לאורך אלכסנדרפלאץ, לסוכנות שממנה שכרתי רכב לפני חצי שעה, רק כי נזכרתי ששכחתי לקחת גם שני בוסטרים לילדים, ומתייצב, חסר נשימה, מול הפקידה בדלפק ואומר לה: "איי אם נוט בילט פור דט".
אירועים שגרתיים – בדרך זו או אחרת – בכל טיול משפחתי.
אז למה בכל זאת לקחתי אותם לחו"ל?
ובכן, זה אוגוסט, החודש היפה ביותר בשנה במקרה שאתם בין האנשים שצרחו החודש בפייסבוק: "מה יש? תבלו קצת עם הילדים שלכם בחופש! בשביל מה הבאתם אותם לעולם, בשביל להתבכיין?!"
ובכן, אנשים יפים וצודקים שכמותכם, למה שלא תבלו קצת עם שלי? הם ילדים מקסימים ויפהפיים בני שבע ושלוש בחוסר-התאמה, שמסוגלים ליהנות ולהשתעמם בו-זמנית מכל דבר – ולמעשה בכלל לא איכפת להם אם הדבר הזה נמצא בברלין, בפרדס כץ או בסלון פינת המסדרון.
הם ילדים. מבחינתם המסוע בנתב"ג הוא חוויה לכל החיים שממנה ישכחו כעבור ארבע דקות. אז כן, אני יכול להוציא כמה אלפי יורו כדי לשנע אותם מישראל לאירופה רק כדי לגלות שהאטרקציה הגדולה ביותר בברלין היא עדיין הטלפון הנייד שלי (במקרה שאתם בני שבע. ובמקרה שאתם בגילי: כל מקום שמעסיק את הילדים ומגיש במזנון כל סוג של אלכוהול).
אבל מבחינת הילדים זה לא משנה. כי הם ילדים. הם יכולים להתעניין בכל דבר בכל מקום. אני, מצד שני,  לא באמת בנוי לזה. אני לא מהאבות הסמכותיים האלה שמסוגלים לסגור, בהתקף שוטטות אינטרנטי, כמה צימרים מקסימים, לשכור קרוואן ולארוז את המשפחה לטיול ספונטני על גבול אוסטריה-איטליה. הו, לא. אני לא באמת בנוי להתרוצצויות, לסחיבות, לעבודת הסבלות האינסופית ולצורך להישאר רגוע, חייכן, מנהיגותי ואוהב לכל אורך הדרך.
ובגלל שאני לא בנוי לזה, אני נשבר בברלין בהמון דרכים קטנות שבהן הבטחתי לעצמי לא להישבר; אני מתרגז. צועק. מקלל. מאבד סבלנות. אני לא עושה את הכיף הגדול שאני אמור לעשות איתם, ואני מתחיל להזכיר לעצמי כמה מהאבות העצבניים של הילדים שהיו חברים שלי כילד; האבות שמעולם לא הבנתי איך הפכו לרעי-מזג שכאלה. אז בבקשה; עכשיו אני מבין; הם פשוט היו בחופשה.
ורגע לפני שאני נרדם במלון בברלין בסופו של עוד יום חופשה סוחט, אני חושב על רב-המכר המפורסם ההוא, "לבד בברלין" (לא קראתי. מחכה למיוזיקל) ותוהה מה הסיכוי לספר ההמשך, "עם הילדים בברלין". כותרת משנה: חשבתם שבמלחמת העולם היה קשה?

***

אבל אני מגזים, כמובן; בכל זאת היו גם כמה רגעים פחות טובים.
למשל בגן החיות של ברלין – אחד מהיפים והנעימים שראיתי – כשהצלחתי איכשהו לשנורר מטבע של עשרים סנט כדי להשחיל למכונה למכירת משהו שנראה כמו, נו, לא חשוב, ומשמש להאכלת כבשים ואיילים (שהועברו למכלאה מיוחדת כדי שהילדים יאכילו אותם!), והילד שלי סירב לגעת בזה בטיעון: "אתה סתם לוקח אוכל מגעיל ביד ומלקקים אותך עיזים".
הייתי מתחלף עם כל אחת מהעיזים האלה באותו רגע. כל מה שהן צריכות לעשות כל היום זה להסתובב בין הילדים, להתנהג כמו עיזים ולאכול. בעצם ייתכן שבשלב ההוא כבר התחלפתי איתן.
או הרגע – מה רגע, המון רגעים – שבהם התברר שהילדים שלי פחות מתחברים למסעדות הוויאטנמיות המצוינות של ברלין ורוצים רק שניצל, אבל לא שניצל של ברלין אלא שניצל ביתי – מעוף, כן? – ובקיצור: הרגעים שבהם אכלתי, לאורך שבוע, רק שניים מאבות המזון: צ'יקן-נאגטס וצ'יפס.
או המסעדה האיטלקית "ואפיאנו" – שישראלים עם ילדים ממליצים עליה לישראלים אחרים עם ילדים רק כדי לוודא הריגה – שכעבור תקופה מסוימת שבה אתה יושב בה וממתין למלצר, מתברר לך שלא רק שהשירות כאן עצמי, אלא שכדי לשרת את עצמך תצטרך לעמוד בתור ארוך יותר מחשבונו של העם היהודי עם העם הגרמני.
זה השלב שבו אתם בטח אומרים: אידיוט, מה לקחת את הילדים לברלין במקום לנסוע, כמונו, לאגם גארדה, ליער השחור, לבטן-גב במיקונוס, ברודוס, באילת – כל המקומות האלה שעוברים, מדי אוגוסט, את מה שהיסטוריונים יכנו, לימים, "הפלישה הישראלית".
אבל יצא ככה שהשנה הגענו עד יולי בלי שום הזמנה סבירה לאף אחד מהמקומות האלה – כי זה מה שקורה כשאתה מתייסר בהתלבטות הקורעת: מצד אחד, אתה לא מוכן להגיע לשום מקום שכל הישראלים כבר נמצאים בו, ומצד שני אתה לא רוצה להישאר כאן כשכל הישראלים כבר נמצאים שם. וכך מצאתי את עצמי ביולי האחרון במצב הגרוע מכולם: עם ההבנה שבאוגוסט אני הולך להיות במצב הגרוע מכולם.
ובסופו של דבר, אני בנאדם תחרותי, בעיקר כשכל מי שאני שואל "איפה אתם באוגוסט" אומר משהו כמו: "אה, השנה לא הספקנו לתכנן אז אנחנו סתם נקפוץ איתם לאיזה שבוע בזנזיבר". ואני לא מוכן לבלות את אוגוסט בתל אביב המתמוססת תוך בהייה בצילומי האושר של ילדיהם של אנשים אחרים מתרוצצים על איזה חוף שמצטלם בפייסבוק בתנוחות של תאילנד. מה יש, לילדים שלי לא מגיע? ועזבו ילדים, לפיד הפייסבוק שלי לא מגיע? לאגו תאב-הלייקים שלי לא מגיעות תמונות מאושרות של הילדים באיזה אגם שהמים בו צלולים כל כך עד שממש אפשר לראות, על הקרקעית, את השתקפות הפרצוף העגום של כולכם כשאתם בוהים בזה בפייס?
אז נסעתי איתם לברלין והפקתי בעצמי כמה עשרות צילומי אושר, שבהם הילדים שלי נראים מפריחים בועות סבון ענקיות בפארק, קורעים את המגלשות בפארק מים, מאכילים איילים בגללי כבשים ולהיפך, מחייכים מעל פיצה עסיסית כשחוט גבינה נמסה זולג מפיהם, ומתחבקים עם הוריהם בסלפי משפחתי מחמם-לב במהלך הפלגה פסטורלית. אז בבקשה; גם לי יש צילומי אושר מחו"ל. ממש כמה סנטימטרים מחוץ לפריים: אומללות.
כי רגע אחרי שהספינה יצאה להפלגה התיירותית הקצרה בנהר, התחיל לרדת גשם קיצוני והילדים דרשו גלידה מהמזנון בתקיפות כזאת, עד שהמלצרית הגרמנייה שעליה התנפלנו מיהרה, להערכתי, להזמין לכולנו מהמטבח פעמיים רצח-עם.
ורגע אחרי שסיימתי לביים את הילד מלטף במבי צעיר ומחייך למצלמה במלוא המלאכיות, הוא התחיל לצרוח שנמאס לו ושנלך משם כבר (ואחר כך גם הילד אמר שהוא מרגיש ככה).
בקיצור, מאחורי כל צילום משפחתי מאושר מחופשה עומדת אישה מצליחה אבל לחוצה נורא כי הילדים אוכלים פה רק ג'אנק, ולא ישנו טוב הלילה, ולא מתעניינים בשום דבר חוץ מהטלפון הנייד שלך ותעשה לי טובה, תפסיק כבר לבדוק הודעות!
אבל לא; לא תמיד זה ככה.
כי לפעמים – מה לפעמים, תמיד – יש גם רגעים קטנים של חסד לאורך הטיולים האלה. הרגעים שבהם הכל פתאום מסתדר. שבהם הילדים מתרפקים עליך. נהנים מהחיים באופן המושלם שבו רק ילדים יכולים. רגעים שבהם אתה והילד עושים יחד משהו שמרגש ומסעיר את שניכם (מגלשת המים הכי ארוכה!), ואתה שם איתו. אוחז בו. ואז משחרר. הרגעים שבהם הילדה שלך רוקדת עם להקת החובבנים בפארק, ואז איתך. ארוחת הערב הפשוטה, המשפחתית, שהכנתם לעצמכם במטבחון שבדירת המלון. חצי השעה שהתבקשתם לחכות עד שהשוקולדים שהילדים הכינו לעצמם בחנות ההיא יהיו מוכנים, ובמהלכה התעקש הילד שלך שתעלו לאוטובוס קומותיים לתיירים, וכל היום המחופף הזה שבא אחר כך ובסופו צנחתם על המיטות במלון מותשים ושמחים.
אלה הזכרונות שיישארו. וגם ההבנה שהיית שם, וזה בטח לא היה קל, אבל זה היה גם מתוק ונהדר לפחות בחלק מהזמן, ובעיקר משהו שאתה עומד לזכור.
כי מתי נייצר זיכרונות חדשים עם הילדים אם לא בחופשה? והקיץ הוא, כידוע, החברה המרכזית לייצור זיכרונות. וזו מוכרחה להיות הסיבה האמיתית שלמרות שאני לא בנוי לזה, אני ממשיך לסבול את זה מדי שנה; בשביל הזיכרונות.
כמו שאמר בשעתו וודי אלן – בתפקידו כאלווי סינגר ב"הרומן שלי עם אנני" – לגבי הסיבה שבגללה אנחנו ממשיכים לסבול מערכות יחסים: "נזכרתי בבדיחה ישנה על בחור שהולך לפסיכיאטר ואומר: 'דוק, אחי משוגע, הוא חושב שהוא תרנגולת'. והדוקטור אומר: 'טוב, אז למה אתה לא מאשפז אותו?', והבחור עונה, 'הייתי עושה את זה, אבל אני זקוק לביצים'".
אז זה בערך מה שאני מרגיש לגבי חופשות עם הילדים (ואלווי סינגר מרגיש לגבי מערכות יחסים): הן לא סבירות, ומטורפות ואבסורדיות, אבל רובנו ממשיכים בהן כי אנחנו זקוקים לביצים. ובמקרה זה: לזיכרונות.

***

חזרתי מברלין מובס. תוצאה סופית: החופשה – אחת; רענן – אפס.
לא נורא, אמרתי לעצמי. היו לחופשה הרגעים שלה, העברנו שבוע מאוגוסט במזג אוויר שאפשר להגיד עליו הכל מלבד "מחר דומה", וייצרנו לפחות עשרה זיכרונות חדשים שעליהם אוכל להתרפק במהלך הרגעים הבלתי נסבלים בחופשה המשפחתית הבאה.
בואו נעבור לשלב המסקנות: ההיסטוריה לא לימדה אותנו דבר. מדי שנה באוגוסט אנחנו נכנעים ללחץ הפנימי שבראשנו, אורזים את הילדים והופכים לחלק מפרויקט הטרנספר העולמי ע"ש איווט, שבמסגרתו עוברת אוכלוסיית ישראל קומפלט ליוון, אוכלוסיית יוון קומפלט לגרמניה (ויזת פליט), אוכלוסיית גרמניה קומפלט לצרפת, ואוכלוסיית צרפת קומפלט לנתניה.
בדרך חזרה הביתה עוד הבטחתי לעצמי שעד שהילדים לא יגדלו קצת, אני לא עומד לבזבז עליהם שום התמוטטות עצבים/גב נוספת, ומצידי שיעבירו את אוגוסט כולו במתחם "לגו פאן" בגני התערוכה וישלחו גלויה.  ייתכן שאני אפילו אעמוד בהחלטה האצילית הזו ואצליח להישאר באוגוסט הבא בארץ.
אבל יש לי הרגשה שכבר ביוני הבא אני בטח שוב אשאל את עצמי: "אז בשביל מה הבאת אותם לעולם, אם אתה לא מתכוון להביא אותם לעולם?" וכל מכריי יתחילו להיעלם כמו במשטרים חשוכים שבהם מישהו שראית כל יום בשכונה לידך מתגלה פתאום, עם ילדיו, במלדיביים.
ואני ארגיש שאני מונע מילדיי ומעצמי את החיים שאנחנו ראויים להם; חיים טובים של אנשים אחרים. ואני אעלה איתם על מטוס.
ואז אני אזכר שאני לחלוטין לא בנוי לזה. אבל כשמגיע אוגוסט, מי בכלל שואל אותי.

(פורסם ב-2.9.2016)