אמא שלך בבית אבות

טור זיקנהאז אמא שלי עברה לדיור מוגן. מזל טוב, או מה שזה לא יהיה שמאחלים לאנשים שדורמן ואזעקה זה כבר לא מוגן מספיק בשבילם.
אני לא מאשים את אמא שלי. היא נשארה לבדה בדירה גדולה מדי, שיעמם לה, היה לי יותר מדי זמן פנוי למחשבות מסוג "מעניין מה תהיה המחשבה הבאה שלי, אולי זה יהיה על משהו על זמן פנוי", והדיור המוגן נראה כמו הפיתרון ה… אה, מתבקש.
אני מדגיש: זה דיור מוגן, כן? לא שום "בית אבות" או "בית זקנים", בטח לא המקום ההוא בקצה הרחוב שלנו בחיפה, שאמא קראה לו תמיד "ביתָבות" ולידו חלפתי כילד מדי יום בדרכי לבית הספר היסודי; המבנה המוזנח שריח מחלה וריקבון ריחף מעליו כמו עטלף (וגם עטלף, אגב. תמיד היו גם עטלפים על עץ הפיקוס ליד).
לא, זה רחוק מזה; זה דיור מוגן.
זה נראה כמו בית מלון גדול ואיכותי. תמורת סכומי כסף שיכלו לסדר לאלאור אזריה לצאת זכאי וגם לרוץ לראשות הממשלה, המקום מציע לתושביו תנאים של ריזורט תאילנדי, פעילויות בתכיפות של מתנ"ס היפראקטיבי, ואת כל החיתולים שאדם מבוגר מסוגל ללבוש. הצוות מקסים, המעליות איטיות יותר מתהליך מדיני, ושנת צהריים מוכרת כדת.
"סבתא עכשיו בדיור מוגן", אמרתי לילד שלי יומיים אחרי שאמא עברה לשם, והילד שמח וביקש ללכת לבקר. לקחתי אותו למקום ההוא בכפר סבא (כפר סבא היא בירת הדיור המוגן של ישראל. אני יודע כי רגע לפני הכניסה לעיר, גם הקריינית ב"ווייז" אמרה "היצמד לשמאל" ואז השתעלה שיעול מלא ליחה) – והילד התרשם מהמבנה, מהלובי, מהחדרים, ועם צאתנו פסק: "מקום יפה. חתיכת בית אבות עשו להם".
אופס. ניסיתי עוד להגיד לילד שאנחנו לא משתמשים בביטוי הזה – לא קוראים לשחור "ניגר", לבחורה "כוסית" ולדיור מוגן "בית אבות", זה פוליטיקלי-ליכוד – אבל מה איכפת לילד. הוא קורא לדברים בשמם, גם אם שמם השתנה הרבה לפני תקופתו.
אבל כן, חמודי; זה בית אבות. וסבתא שלך מתגוררת בו ברווחה, ואני לא יודע מה לחשוב על זה כי מעולם לא דמיינתי את זה קורה או ראיתי את זה בא – למעשה גם עכשיו אני די מחכה שזה פשוט יילך.
כי הזיקנה – כמו האינקוויזיציה הספרדית – היא משהו שאף אחד לא מצפה לו. אנחנו רואים את הורינו מזדקנים בהדרגה, ואז בבת-אחת, ומסרבים להאמין. בהתחלה, פה ושם, אנחנו כועסים עליהם. מה זה צריך להיות, ההתנהגות הזאת? מה זו האיטיות הזו? השמיעה הנחלשת הזו? חוסר הריכוז? ההזדקקות הפתאומית? רבאק, אתם ההורים שלנו, תתאפסו על עצמכם! אתם האנשים החיוניים, הנמרצים, הכל-יכולים שגידלו אותנו. איך הגעתם למצב הזה? ולמה אתם לא יוצאים ממנו? תפסיקו כבר להיות זקנים, אתם לא זקנים – אתם שומעים? לא שומעים? תגבירו את המכשיר, בחייאת.
ואז – בעיקר כי אין שום ברירה אחרת – אנחנו מתחילים להפנים. ואז להכיל. ההורים שלנו – האנשים שעליהם נשענו, בדרך זו או אחרת, עד גיל לא-נעים-להגיד, האנשים שאנחנו הכי זקוקים להם נפשית בחיינו – הם, במילה אחת, מבוגרים. וגם זה רק כדי להימנע מהמילה האסורה, הארורה, מעוררת האימה והמרוככת פחות: זקנים. ובניגוד בלתי נתפס לכל מה שלימדו אותנו לחשוב על "הגיל השלישי" – עוד ביטוי מכובס של רשויות מקומיות ועובדות רווחה – הזיקנה היא כן מה שהייתה פעם. היא בדיוק מה שהייתה תמיד; הבת-זונה הכי גדולה שהמין האנושי זכה להכיר מקרוב. היא עצמה לא הזדקנה, והיא ממשיכה לחכות שם בפינה ולהתנפל – לרוב בהפתעה, מאחור – על כל מי שעובר אצלה בסביבה.
וזה תופס אותנו לא ערוכים. כי כשאתה לא זקן, אתה מוכר לעצמך שהזיקנה היא פשוט הזמן הזה בחיים שבו, מה זאת אומרת, אתה תמשיך בערך כמו היום, אולי רק תטייל יותר בעולם ותעשה קורס צלילה בקאריביים, ובמקרה הצורך תיקח איזה כדור-שניים נגד צרבת. זה, לפחות, מה שהתרבות המערבית מוכרת לנו שוב ושוב; הזקנים הם פשוט צעירים שהזדקנו – וזה אולי קצת מצער אבל שטויות, זה חסר משמעות ובטח לא מה שיפריע להם להמשיך להיות, גם בגילם, צעירים. תחשבו, נניח, על "בנות הזהב"; קומדיה על ארבע זקנות – סליחה, מבוגרות – שמתעניינות בדייטים, שעשועים ושותפות לדירה. תחשבו על "קוקון"; חבורת זקנים מלאי מרץ שמגלים את מעיין הנעורים. תחשבו על "מתים על החיים", "הנהג של מיס דייזי", "האגם המוזהב", "סבא בהפתעה" או כל מה שרוברט דה-נירו מתעקש להמשיך לגלם בקומדיות. תחשבו על "נבלות"; שלושה זקנים נוקמים – בדרך טרנטינואית לגמרי – בעולם הצעירים. תחשבו על רות מ"עמוק באדמה", שמגלה, בגילה, את המיניות, התעוזה והאסרטיביות.
אבל למה ללכת קרוב; קחו את שמעון פרס – קחו אותו לסיבוב, להייטק, לחיפושי עבודה, לקליפים, לכל דבר שבו פרס מבטיח לעשות את הדבר שהפך אותו, בערוב ימיו, לנערץ באמת: להישאר צעיר לנצח. כמו כל הסדרות והסרטים ההם, גם פרס מוכר לכם, תדמיתית לפחות, את ההבטחה הבלתי אפשרית: שזה אפשרי. שהנעורים, החיוניות, היכולת הגופנית והשכלית, השליטה בתרבות פופ, בזוטות העולם, אפילו המיניות – הכל יכול להימתח עד אין קץ כמעט. והזיקנה – גם אם היא מופיעה חיצונית – יכולה להישאר חסרת משמעות, קלילה, נסבלת כמו לא יותר מאלרגיה עונתית. היא לא מאיימת; היא לא מבשרת על האטה, מוגבלות, ריפיון, חידלון פוטנציאלי. היא משהו שרק מוסיף נקודות; כי תראו, תראו איך גם בגילם הם בעצם לגמרי, כמעט, בגילנו.
זה הייצוג היחיד של הזיקנה שתרבות המערב מסוגלת לסבול ולמכור, ואנחנו קונים אותו בשקיקה. היי, אם זאת הזיקנה, יש למה לחכות.
ואז, משום מקום, אנשים קרובים בסביבתנו, במשפחתנו, הופכים – בואו נישאר עדינים – מבוגרים. והם לא בדיוק פותחים חשבון סנאפצ'ט כמצופה. למעשה הם מסרבים להשתלט לחלוטין על הטלפון הסלולרי והאפליקציות הבסיסיות. והם נחלשים. והם מאטים. והם מפתחים תחלואים מסוג פחות יומיומי. והם סובלים. והם צריכים להיעזר בנו, ואנחנו מוכרחים להכיל את מצבם החדש.
ואנחנו לא רוצים להאמין. ואנחנו בעצם מאוכזבים, כי מה זאת אומרת? זה לא מה שהבטיחו לנו. הזיקנה אמורה להיות רק שלב נוסף – מתקדם אומנם, בסדר – בחייהם של אנשים צעירים בסך הכל. מה קורה פה?
ובכן, מה שקורה פה זה שהזיקנה האמיתית רחוקה מרחק עצום מזו שמכרו לנו לאורך עשרות שנות תרבות מאלחשת. ואני חושד שגם הזקנים שצוללים כרגע בקאריביים – בהנחה שיש כמה כאלה – לא מצליחים להימנע מההבנה הטראגית המונחת גם בבסיס תודעתם של כל אחד מהיושבים כרגע, מנומנמים, בלובי הדיור המוגן של אמא שלי: שלא משנה מה, הזמן עבר. חלף. לא נגמר, אבל התקצר משמעותית. ולא משנה מה, אין להם שום דרך בעולם להיות שוב צעירים. ואנחנו יכולים לדרוש מהם את זה שוב ושוב – וגם הם עשויים, במקרים מסוימים, לדרוש מעצמם. לשווא.
אז אולי הגיע הזמן להפסיק עם זה; עם הרמייה העצמית, עם ההבטחה לזיקנה צעירה שאינה מתקיימת במציאות. אולי הגיע הזמן לפגוש את אהובינו המזדקנים בגובה העיניים, גם אם הגובה הזה מאלץ אותנו לתנוחה קצת פחות נוחה. אולי הגיע הזמן לפגוש את הזיקנה – בת-זונה שכמותה – כפי שהיא באמת. ולהפסיק לפחד.

(פורסם ב-19.8.2016)

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s