של מי החופשה הזאת לעזאזל?

טור חופשה לילדים"אין, אין על אנטליה", הוא אומר לי.
"וואללה", אני אומר לו – שזה קיצור ל"וואללה? היית פעם בניו יורק? פריז? ברצלונה? ברוז'? חבל התענכים? תנסה, בנאדם, אחר כך תדבר איתי על אנטליה" – ובכל זאת אני ממשיך ומתעניין: "איך אמרת קוראים למלון שאתם נוסעים באנטליה?"
"טיטאניק", הוא אומר לי.
"וואללה", אני אומר לו – שזה קיצור ל"וואללה, שם טוב למלון, טיטאניק. גורם לך להרגיש ששום דבר רע לא יכול לקרות במהלך החופשה".
"שמע, הילדים שם, אתה לא שומע מהם", הוא מתפעל.
"והמבוגרים – מהם אתה שומע?" אני מנסה לסיים את השיחה מבלי לגרום לו להרגיש שאני מנסה, אבל האיש ממשיך: "שמע, זה לא ייאמן ההכל-כלול הזה, אתה פותח בקבוק מים מינרליים, קולה, מה שאתה רוצה, שותה שתי לגימות, זורק".
בשלב זה – כשאני שואל את עצמי איפה לקחו החיים שלי את הפניה הכה-לא-נכונה שבעקבותיה אני מקיים תקשורת חברית עם בנאדם שמנסה לשכנע אותי לנסוע עד טורקיה כדי לפתוח בקבוק מים מינרליים רק כי הוא כלול בהכל – אני נזכר שהוא לא הראשון.
הוא השני, אולי השלישי השבוע. אנשים שאני מחשיב ל"חבר שלי – לא זוכר כרגע איך קוראים לו, אבל הוא אבא של ילד שאני לא זוכר איך קוראים לו מהגן" – עומדים עכשיו מולי ומוכנים להישבע שהיו להם 20 אלף שקל בחשבון לפני שהם הגיעו להכל-כלול באנטליה עם כל המשפחה. והילדים נהנו שם בטירוף.
אבל הכסף – שאין לי ממילא – הוא לא הסיבה שאני לא רוצה לנסוע לאנטליה. כסף שאין תמיד יהיה. העניין הוא שאנטליה – מלבד העובדה שהיא סובלת באוגוסט ממכה איומה של ישראלים שמשרד החקלאות המקומי לא עושה שום מאמץ להדביר – היא חופשה שבאמת יש בה כל מה שילדים צריכים. אני לא תמיד יודע מה זה "כל מה שילדים צריכים", אבל אני מזהה את זה לפי הסימן המקובל: זה הפוך ממה שאני צריך.
הילדים שלי צריכים בחופשה מגלשות מים. אני צריך משטח מאוזן ויבש, עדיף מכוסה סדינים רכים.
הילדים שלי צריכים חדר מלא ילדים אחרים, צעצועים ורעש. אני צריך חדר ריק מילדים. חרישי. סטרילי אם אפשר.
הילדים שלי צריכים בחורה גבוהה יותר ממני שמפעילה אותם בשפה היחידה שהם לא מבינים – רוסית-גרמנית, כי המקום מלא רוסים וגרמנים מלבד 90 אחוז הישראלים – ואני מצידי צריך, בשתי מילים שאף חופשה לא שלמה בלעדיהן, שיניחו לי.
הילדים שלי צריכים שיפעילו אותם. אני מוכרח שלא יפעילו אותי.
הילדים שלי צריכים לקום בשבע וחצי בבוקר, לראות די.וי.די שהבאנו להם מהבית, לאכול ארוחת בוקר המורכבת משאריות מזנון הקינוחים של ארוחת הערב מאתמול, ואז לרוץ לבריכה במלון, שאומנם הצטלמה באינטרנט בתנוחות של תאילנד אבל התבררה במציאות כקפואה יותר מדנה רון מול משפט מורכב – ואז לחזור על כל הפעולות האלה, הפעם כשהם רכובים על גבי, במחזורים קבועים עד חמש אחר הצהריים. ואז להירדם לשעתיים כדי שיוכלו לא להירדם בלילה. ואז לשבת מרותקים עד חצות מול זמרת במראה שוודי ששרה ברוסית וגרמנית גרסאות ללהיטי בוני-אם.
זו חופשה נפלאה, כמובן, אם איבדתם במקרה בלובי – מיד עם הגיעכם – כל צלם אנוש, והיא עומדת בסתירה ודאית למה שאני רוצה מהחופשה שלי:
לנסוע בארה"ב מחוף לחוף כשהרוח מתבדרת – אבל לא קשורה אליי, אני ברכב מפנק וסגור – ולטייל שלושה ימים רצופים ביוסמיטי לפני שאני ממשיך במסע. לחרוש את השדרה החמישית, להעביר שעתיים במומה ואז להמשיך למתקפת שופינג חסרת רחמים שתסתיים בארוחה קלה מול אגם הברווזים בפארק. לחלוף בהליכה מדודה על גשר פונטה-וקיו ולמדוד נעליים טובות בחנות בוטיק קטנה בסמטה שאחריו. להתיידד עם וינה כמו שצריך. להגיע לשומקום אנגלי ירוק ולהשתלב משך שבוע בשגרת הפשטות. לגלות, משך חמישה שבועות, שכל מה שסיפרו לי על אוסטרליה לגמרי נכון. ללכת לאיבוד. לשכוח. להישכח.
יש רק שתי סיבות שהילדים שלי לא ייהנו לעולם מחופשה כזאת: אחת, כי הם ילדים. ושתיים, כי אני אמרתי, בסדר?

***

כן, כן, שמעתי. "ילדים נהנים מכל דבר". "הם יכולים להעביר שעות רק על איזה קשקוש שהם ראו ברחוב". "הכל מסקרן אותם". "לא צריך להתאמץ במיוחד בשבילם". "אם אתה תהנה – גם הם יהנו". פעם האמנתי לכל זה. אחר כך ניסיתי לקחת את הילד שלי ל"טייט מיוזיאום" בלונדון כי הוא יהנה אם אני אהנה.
בפעם השלישית שהוא ניסה להיכנס עם משקפי צלילה לאקוואריום עם הכריש של דמיאן הירסט וסיבך אותנו עם שני שומרים שרק אחד מהם לא היה אנטישמי בבירור, לקחתי אותו לחנות המוזיאון, ולא יצאנו משם עד שהוא הצליח לשבור את דגם ארנב הזכוכית של ג'ף קונס – חויבתי רק על 280 פאונד ולא לחזור לעולם. משם המשכנו היישר לארוחת צהריים בלתי נשכחת במזנון פיצות שזכה רק לאחרונה בשני צמיגי מישלן שהונחו בינו לבין מגרש הגרוטאות שמאחוריו.
אין מה לומר; לונדון נהדרת לילדים – בתנאי שהם מגיעים עם מבוגר שמוכן להתעלם מהעובדה שהוא בלונדון ולעשות איתם דברים שאפשר, וכנראה עדיף היה, לעשות איתם בצומת מסמיה.
כך שיש לי רק דבר אחד להגיד לכל ההורים הלב-תל-אביביים שמשקרים דברים כמו "אני לא עושה עם הילדים שום דבר שאני לא נהנה ממנו": זה לא אתם שם, בגינת הנדנדות השכונתית, נותנים עוד דחיפה משועממת לקרוסלה, מסתכלים במבט נואש בנייד ומגלים שהשעה בקושי חמש ורבע?
זה לא אתם, שלקחתם את הילדים לברלין וחזרתם רק כדי לספר לי ש"גן החיות של ברלין ממש מקסים" – היי, גם גן החיות של לונדון ורומא והברונקס מקסימים, ולא הייתם טורחים לדעת על עצם קיומם (אם הייתם רוצים לראות חיות בברלין כבר הייתם מעבירים ערב חווייתי במועדון הקיט-קאט) אלמלא הגעתם לעיר עם שני אזיקים לרגליכם; הגדול בן ארבע וחצי, הקטנה בת שנתיים?
כי האמת האיומה היא שהילדים לא יתעניינו בשום דבר שאנחנו מתעניינים בו, ואנחנו נשתעמם – כלומר נשקר לעצמנו שאנחנו לא – מול רוב הדברים שמעניינים אותם. אלה שתי חופשות לשני עמים, ואין עם זה שום בעיה מלבד עניין אחד קטן: שתיהן עולות לי 20 אלף שקל.
אז אנטליה, אם כך. הכל כלול מלבד כבודי העצמי, אירועים המתבצעים בהסכמה בין שני בוגרים (שופינג!) וחופשה. או שבעצם לא; אני לא אכנע. הו, לא. אנחנו ניקח את הילדים לניו יורק הקיץ! הכל כלול, מלבד מסעדות, קניות, מוזיאונים, הופעות, חברים, וכל מה שבשבילו טסנו תשע שעות יותר מכפי שהם מסוגלים לסבול מבלי לגרום לנו להתחרט על הרגע שבו אמרנו, לפני פחות מפסקה, שלא ניכנע.
כך שבעצם אין דרך ממשית לנצח. זו החופשה של הילדים, או שזו החופשה שלי. הייתי מוכן לוותר על שלי אם הם היו מוותרים על שלהם, אבל מערכת החינוך לא תוותר על שלה באוגוסט, ושי פירון – שכבר הצעתי לו 40 שקל לשעה כדי לבבסט לי את הילדים בשעות היום – עדיין לא חזר אליי עם תשובה סופית.
בקיצור, ניפגש בטיטאניק. תזהו אותי לפי הילד הוורוד הכרוך סביב צווארי. תעשו את עצמם כאילו אני לא שם. זה לגמרי מה שאני אעשה.

(פורסם במאי 2014)

 

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

w

מתחבר ל-%s