מדד הפחד

טור מדד הפחדהצליל הזה. הצליל הכי מחריד בעולם אחרי פרץ בכי פתאומי ועז של התינוקת שלך, שמעיד ללא ספק שהיא לכודה כרגע תחת ארון הספרים ששוב הפילה על עצמה.
האזעקה. עולה ויורדת. אין לי מושג למה שלוש השניות הראשונות של האזעקה משיגות את אפקט הפחד טוב יותר מכל שמועה לגבי סרט המשך נוסף ל"סקס והעיר". למה שלוש השניות האלה תופסות אותך תמיד בהתלבטות בין לרוץ למקלט או לרוץ לשירותים. לברוח או לנוס. להימלט או לחמוק. להילחם או להישכב על האדמה ולעשות את עצמך נשמע להוראות פיקוד העורף.
ואז, אחרי שלוש השניות הראשונות, מגיעה הנפילה; נפילת המתח. כי זו אזעקה עולה ויורדת, ואני יודע במה מדובר, ואני זז לאיטי, בחוסר חשק, למקלט הסמוך או לממ"ד הביתי, כי אהובתי לחוצה נורא והילדים כבר שם, אז גם אני.
אבל אני לא מפחד. לא מסוגל. ניסיתי לפחד, באמת. חשבתי מחשבות קשות כמו "טיל ייפול לי באופן אישי על הראש ויפצח אותו לרסיסים שיעשו לעוזרת שלנו חיים לא קלים בניקיון הבא" – אבל לא; מצטער. לא מצליח להעמיד את הפחד הישן שלי מחדש.
וזה מוזר, כי במלחמת המפרץ הראשונה עוד התמלאתי באימה גולמית נוראה עם כל אזעקה. מוכה חרדה ואחוז פלצות – המון פלצות – נמלטתי לחדר האטום, הרכבתי בידיים רועדות את מסיכת האב"כ, הידקתי את הניילון לסמרטוט הרצפה ואת סמרטוט הרצפה לתחתית הדלת ואת הדלת בחזרה לניילון, נשמתי בכבדות וחיכיתי, כפי שהתבקשתי, למותי הוודאי. הייתי משוכנע שהפעם – ללא ספק הפעם – סדאם יכוון כמו שצריך. הייתי פגוע חרדה בימים שבהם לא היה מנומס להיות שום דבר אחר.
אחר כך הגיעו מלחמת המפרץ 2, לבנון 2, "עופרת יצוקה", "עמוד ענן" – ואיכשהו, העניינים נכנסו לשגרה, אתם יודעים איך זה. האזעקה ואני כבר לא עושים את זה אחד לשני. היא יכולה לבוא אליי בהפתעה, כמעט ערומה, עולה ויורדת – ובאמת, בשלוש השניות הראשונות זה יהיה כמו פעם, פחד והתרגשות מידיים, אבל אחר כך, משום מה, אני לא מצליח להחזיק. הפחד יורד כמעט מייד, מפנה את מקומו לאדישות, עייפות, התעניינות חלקית במסיבה הספונטנית שמתרקמת בחדר המדרגות.
אולי זה ההרגל. אולי זו התל אביביות המפונקת שמקבלת, ביום טוב, שתיים-שלוש אזעקות לכל היותר ומסתכלת על עצמה באותם רגעים במבט של "מה זה זה? התבלבלו בכתובת או מה? מה זה קשור אלינו?"
וכמובן, כיפת ברזל. אם במלחמת המפרץ טילים שרקו לי ליד המרפסת בווליום של פלישה לנורמנדי, עכשיו נשמע רק בום עמום, עוד אחד, עוד אחד, ומותר כבר לצאת? נו, נצא. כיפת ברזל היא כמו להתבשר על ביטול יום מותך, כמו מילוט מהכלא, כמו לדפוק את השיטה; אתם לא מאמינים שהצלחתם בזה, אבל עובדה.
בדרום הארץ זה בטח אחרת, אני אומר לעצמי. כי כשמזעיקים אותך כל עשר דקות ונותנים לך 15 שניות להימלט, או שאתה מת מפחד כל הזמן, או שאתה, בדיוק כמוני, מפתח איזו קהות-חושים. ועדיין רץ למרחב המוגן, כי ביקשו יפה, כי כולם רצים, כי המשפחה שם.
אני לא מקנא בדרום הארץ, המקום שבו, בתקופות כאלה, שולט הפחד לבדו, אפשר להריח אותו באוויר. מפחיד אותי רק לחשוב על מדד הפחד שם, להיזכר בשעותיי הבודדות בשדרות תחת טילים. לא הייתי עומד בזה לאורך זמן. אבל גם שם, אני מניח, יש את מי שחיים באימה מתמשכת ומי שכבר לא. מי שהתרגלו למשהו שאין דרך להתרגל אליו. מי שיודעים שצריך לפחד, אבל כבר לא מסוגלים להרגיש פחד ממשי, פשוט כי מרוב פחד לאורך שנים, עבר להם הפחד. נשאר רק הייאוש, כי הנה זה שוב קורה. ושוב.
אז בשלוש השניות הראשונות לאזעקה הם מפחדים פחד בלתי רצוני – הרעש עצמו הוא המפחיד באמת – ואחר כך עובר להם. יהיה בום. הרולטה הרוסית שבשמיים תעצור איפשהו, אולי עליהם אישית, אבל כנראה, בסבירות גבוהה, שגם הפעם לא.
ומדד הפחד מפלג עכשיו את ישראל לא פחות מהשמאל-ימין הלוהט. תחשבו – סליחה, אני יודע איך זה נשמע – על גברים ונשים וחלוקת התפקידים המשפחתית של מדד הפחד; צד אחד תמיד יהיה הלחוץ יותר, המפוחד, החושש – מי שחי את המלחמה הזאת מהבטן, מהרגש – בזמן שהצד השני יצטרך, בתגובה, לקחת את תפקיד הרוני דניאל; מי שנשאר רגוע ומסביר שככה צריך ושאסור לעצור עכשיו. אל תהרגו אותי – תשאירו משהו לטילים – אבל תסתכלו על חלוקת התפקידים הנשית-גברית סביבכם; תקופות כאלה מחזירות אותנו היישר לתפקידים הפרימיטיביים; הנשים מפוחדות יותר, הגברים הם אדוני המלחמה מטעם עצמם, מי שהאזעקה תופסת אותם מגחכים, מי שמסבירים ומפרשנים עוד ועוד כי אין להם מושג.
וכולנו – גם בהכללה הסטריאוטיפית הזאת – רק מעמידים פנים. כי אחרי מספיק שנות טילים על העורף מאז מלחמת המפרץ, כולנו לא באמת היסטריים, כפי שכולנו לא באמת רגועים. כולנו בעיקר מורגלים.
ומדד הפחד משתנה לא רק בין גברים לנשים, בין דרום הארץ למרכזה, אלא גם בין הילדים שלכם לביניכם. מבחינת הילד שלי, אין מה לפחד; האזעקה היא סוג של הרפתקה, הזדמנות לעשות צחוקים בממ"ד. כן, הסברתי לו שיורים עלינו טילים, אבל טילים, מבחינתו, הם משהו מצויר ומגניב שעף באוויר ב"מפלצות נגד חייזרים" בערוץ ניקלאודיון. הילד שלי חי את המלחמה הזאת כמו המשך טבעי למלחמות המצוירות מהטלוויזיה. נדמה לי שאני מרוצה מהסידור הזה. הוא מאפשר למדד הפחד של הילד שלי להישאר על אש קטנטנה ולמציאות המאיימת להישאר מחוץ לחייו. לעת עתה.
ובואו לא נדבר – כי אסור, כי בפייסבוק יהרגו אותנו – על ההבדלים בין מדד הפחד שלנו לבין מדד הפחד של אזרחי וילדי עזה, מי שהאזעקה היחידה שהם מקבלים לפני הטיל היא זעקותיה העולות ויורדות של השכנה הפוסט-טראומטית. אתם לא באמת יכולים או רוצים לדמיין את האימה הטהורה, בפרט של הילדים המפוחדים למוות. אתם אומרים לעצמכם: זה לא תפקידנו בשעה כזאת להזדהות – אפילו כתרגיל מחשבתי – עם הצד השני. אבל זה כן. זה מוכרח להיות. כי בלי קשר לצדדים, הדרך היחידה לנצח אי פעם סופית – ולא עד הפעם הבאה – היא הכרה בקיומו הריאלי של צד שני, ולא ביטולו, הדחקתו, הכחשתו או הזיות מופרכות על מחיקתו. בואו לא נהיה עד כדי כך תמימים.
ומדד הפחד הוא מקום טוב להתחיל לחשוב בו על כל הצדדים.
ובסוף היום, לא משנה איפה עומד מדד הפחד הפרטי שלי ושלה, אנחנו משכיבים את הילדים לישון, מחכים שיירדמו, ואז פותחים טלוויזיה ונשכבים על הספה מול המלחמה כמעט כנגד רצוננו. זה עדיין האולפן הפתוח הנצחי עם אווירת הפאניקה החגיגית שמנענו מילדינו להיחשף אליו לאורך כל היום, והם עושים שם הכל כדי להפחיד אותנו, אבל גם כאן, מצטער, אני לא מצליח.
כי מול הטלוויזיה ולנוכח האזעקה אני כבר לא מצליח לפחד. זה פחד ישן ומוכר ושגרתי מדי. הפחד היחיד שעובד בשבילי עכשיו הוא הפחד החדש; הפחד מפייסבוק. מכל כניסה לאתר הארור והמזוהם, שמציפה לנגד עיניי עוד ועוד זוועות גזעניות, לאומניות, אלימות, מאיכות ייצור גרמנית – כולן מתוצרת ישראל וישראלים. פייסבוק הוא באמת הדבר הכי מפחיד במלחמה הזאת. כי פייסבוק הוא עכשיו האזעקה האמיתית המבשרת על תחילת הסוף.

(פורסם ביוני 2014)

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

w

מתחבר ל-%s