כמו כולכם (אוקיי, כמה מכם), גם אני שוגה לפעמים בהזיות לגבי היום שבו אתמנה, סוף סוף, לחבר כנסת (ממפלגת "המחנה העוד-יותר-ציוני-משלכם"), ולגבי הצעת החוק הראשונה שאעביר בתפקידי כח"כ. כי אני כבר יודע בדיוק מה תהיה הצעת החוק הזו:
החוק להחזרת העתיד (או, אם מייקל ג'יי פוקס בדיוק יחלים או ימות, אני אנסח את זה על שמו כ"חוק בחזרה לעתיד").
החוק יחייב את ישראל למצוא מחדש את העתיד שלה. זה שמרוב הזנחה והתעלמות, הוא פשוט קם והלך.
אני לא מנסה להישמע רוני דניאלי או משהו, ומצידי אני רוצה שהילדים שלי יגדלו פה בלי עתיד – הם עושים את זה בהצלחה כבר כמה שנים – אבל בואו נגיד מפורשות: העתיד, בישראל, הוא נחלת העבר. פעם העתיד הישראלי היה דבר אמיתי; דיברו עליו, חיכו לו, האמינו בו, חשבו שיהיה טוב יותר, כתבו עליו שירים.
בשנה הבאה נשב על המרפסת.
עוד יבוא שלום עלינו.
אני נולדתי לשלום שרק יגיע.
באביב היא תשוב בחזרה.
קח אותו לאט את הזמן, העולם עוד יחכה בחוץ.
עולם חדש וטוב אני אתן לך.
עוד תראי את כל הדרך.
משהו בך יאמר לך המשך, בדרכך.
פעם שרנו על העתיד. עכשיו אנחנו שרים על כביש החוף, בס וסלסולים. עכשיו אנחנו חיים בהווה מתמשך שמנסה רק לשרוד מיום ליום ולהגיע, איכשהו, לקצה השני של הקיץ. לא רואים אותו מפה. זה בעתיד.
והעתיד בישראל בוטל. לכל כיוון שלא תסתכלו, ישראל אומרת לכם: חבל לכם לחכות לעתיד. החיים הם עכשיו, לא יותר מזה. רוצים דירה? לכו תקנו דירה. עכשיו. בכל מחיר. תפסיקו לחכות לעתיד שבו משהו ישתנה לטובה, כלומר לטובתכם. אין עתיד כזה. רוצים לצאת לחופשה משפחתית ב-30 אלף שקל? צאו. אל תחסכו. מה כבר יש לכם לחסוך? איפה? מה בדיוק תקבלו מהבנק תמורת החיסכון הזה שלכם, מלבד מייל זבל וטלפונים מהפקידה באמצע ישיבה בעבודה? עזבו אתכם מהעתיד. אין כזה. תחיו עכשיו – הריבית אפסית והשקל חזק, זה רק החיים שלכם שחלשים – כאילו אין מחר.
כי באמת אין. ועדיף לכם להתאים את עצמכם למקום, לתרבות ולאקלים של עבר מפואר והווה נצחי. העתיד היה יותר מדי בשביל ישראל, לכן הפסקנו לחשוב עליו או להתכונן לקראתו. ויתרנו עליו.
ואף אחד, נדמה לי, לא מתגעגע לעתיד.

***

אנחנו אפילו כבר לא נלחמים על העתיד; רק על העבר.
אני קורא את הראיון העצבני עם ארז ביטון שפורסם כאן בשבוע שעבר, ומנסה להבין על מה האיש נאבק. והוא תובע בראיון: "שיזכרו את מעפילי אגוז שטבעו בים. שיזכירו את המחתרת של יהודי אלג'יריה. למה לא להכיר את שואת יהדות לוב?"
האמת, אני אשמח להכיר אותה. היא פנויה הערב?
בקיצור, המלחמה של ביטון היא לא על שום עתיד או אפילו הווה; המלחמה שלו היא על זיכרון העבר. לביטון הכי דחוף שילדיי ילמדו בביה"ס שכולנו – לא חשוב מאיזו עדה! – קורבנות. כי זה בדיוק מה שמערכת חינוך הגונה הרי צריכה לעשות: להכין את הילדים לעברם. לתת להם את הכלים להתמודדות עם עולם האתמול. לקחת אותם למחנות ריכוז לשעבר, לערים מקראיות לשעבר, ל-100 מושגי יהדות רלוונטייים לחיים לשעבר. אז אל תוותר, ביטון; לילדיך ולנכדיך מגיע עבר טוב יותר!
ותוך כדי, אני שומע על ישראלים שכבר העתיקו סופית את מקום מגוריהם לעבר – וכמה שיותר חשוך וימי-ביניימי עדיף – כולל הרב יגאל לווינשטיין ('גאים הם סוטים. אנשים שאיבדו את הנורמליות") והרב הצבאי הראשי אייל קרים ("אופייה הסנטימנטלי של האישה אינו מאפשר לה להעיד"). בישראל הנוכחית הם זוכים לקידום ולתקציבים: 155 מיליון שקל העבירה הממשלה לפני כשלושה שבועות לתקציב הישיבות, ותוספת של 80 מיליון הועברה להבטחת הכנסה לאברכים. כל החבר'ה האלה פטורים שוב מלימודי ליבה שעשויים היו לסדר להם איזה עתיד, ולפיכך הם נידונים לחיים של בערות ועוני בעבר שחדל מזמן להתקיים, אבל הם מחונכים ומתוקצבים להמשיך לחיות בו.
גם ישראל החילונית הפסיקה להסתכל קדימה כי היא עסוקה מדי בלהסתכל אחורה ולצדדים. בעיקר במקרה שאתם שרי ממשלה – אין לכם שום עניין להסתכל אל עתיד שיש לכם רק ודאות אחת לגביו: הוא לא בקדנציה שלכם. ממשלות ישראל הרי מתחלפות מדי שנתיים, הקבוע היחיד הוא ראש ממשלה שאינו מכיר בקיומו של עתיד שונה מההווה, וכבר פסק שלנצח נחיה על חרבנו אז חלאס.
למעשה, העתיד בוטל רשמית על ידי הכנסת כבר ב-2010, כשחוסל תפקיד נציב הדורות הבאים. הסמכות המקצועית החשובה הזאת – שתפקידה היה להבטיח שהחקיקה בישראל בתחומים כמו איכות הסביבה, משאבי טבע, מדע, פיתוח, חינוך ובריאות, לא תפגע בדורות הבאים – הוכרזה כמיותרת. לא צריך. שהדורות הבאים יסתדרו כמו שאנחנו הסתדרנו. נכון, לא השארנו להם יותר מדי – ההווה אילץ אותנו לחמוס ולמכור את רוב המשאבים הטבעיים של ישראל, כולל החופים – אבל זה העתיד שלהם, כן? זה לא בקדנציה שלנו.

***

בפעם האחרונה שראיתי את העתיד, רבין עוד היה בחיים.
בפעם האחרונה שהפגנתי למען העתיד, הקיץ היה 2011 וההפגנה פוזרה באמצעות הנשק היעיל ביותר מהעבר: הבטחות שווא.
בפעם האחרונה שהצבעתי לעתיד, קראו לו "יש עתיד", וכרגע המפלגה הזו עוסקת בהתקרבות לחרדים ובשפשוף עיניים לנוכח הקלות שבה מוחקת הממשלה את חוק לימודי הליבה בחינוך החרדי ואת חוק השיוויון בנטל שהצליחה להעביר.
אבל מה איכפת מהעתיד כשבהווה דחוף לנו כל כך לרצות את רבני העבר.
הפעם האחרונה שנלחמנו למען עתיד ישראל הייתה ב-73'. אחר כך נלחמנו פעמיים למען עתיד לבנון, פעמיים-שלוש למען הווה עוטף עזה, ויותר מדי פעמים – כולל הפעם הקרובה – למען עתיד ממשלת ישראל המכהנת, כלומר למען הבחירות הקרובות.
וחסימת קו הרקיע של העתיד בישראל מחלחלת למטה; כולנו חיים עכשיו בלי לתכנן, לחסוך או לחשוב על ההשלכות. באופק מסתמנים דמוגרפיה מאיימת, מדינה דו-לאומית שבה היהודים עלולים להפוך למיעוט, חינוך שמידרדר למקומות האחרונים בעולם וכלכלה חזקה על חשבונכם. מה הפתרון? בואו פשוט נתעלם מהעתיד. בואו נבזבז זמן בהתכתשות פנימית סביב העבר, וספציפית סביב העניין והמיושן וחסר התוחלת ביותר – ביטונים נגד אורשרים – וברוכים הבאים לתפקידכם כניצבים בשחזור הסרט הישראלי התקופתי "הם לא נחמדים". כבר היינו בו, אפשר להתקדם?
כנראה שלא. אולי כי עמוק בפנים, יודע כל ישראלי שאם רק יצליח להזדקן כאן, אין לו עתיד מבטיח יותר מקצבת ביטוח לאומי קמצנית. ואנחנו מבינים תת-הכרתית שהעתיד הוא הזמן העני והמקופח ביותר בישראל, בשעה שהעבר הוא הזמן המתוקצב והאקטואלי ביותר בישראל. כך שעדיף לבחור נכון.
העניין הוא שכולנו, אם לא יהיו הפתעות, נחיה מתישהו בעתיד. העתיד הוא זמן חשוב בהרבה מהעבר, ולכולנו, כנראה, יש אחד. גם לישראל. כמו פוקימונים, העתיד הוא בכל מקום, גם אם לפעמים קשה לראות אותו. הגיע הזמן שנחזור להסתכל. כי אין שם מאחור שום דבר ששווה לריב עליו. אבל יש המון מה לראות ולהכריע קדימה.

(פורסם בתאריך 22.7.2016)